מבקר חופשי

קראתי אתמול את נובלת הביכורים של ס. יזהר, "אפרים חוזר לאספסת", משנת 1938 (יזהר היה בן 22).

כמים קרים לנפש עייפה וציחֵת צמא העברית של יזהר. אבל זו לא רק העברית, אלא המפגש עם יצירת סיפורת עברית מעולה שבמעולות, אולי עדיין לא מופתית, שמשיבה את האמון במערכת הזו, הספרות העברית.

יזהר תחת השפעה כבדה של גנסין בנובלה הזו (שם הגיבור כבר מודה בגלוי בהשפעה). השפעה המהנה את הקורא ולא מענה ומניאה אותו מלקרוא. יש בנובלה הזו דוגמה נוספת להערה שהעיר פעם שופנהאואר – וכשלעצמה ניתן לחלוק עליה – שהרומנים הגדולים מתרחשים בעיקר בפנימיות הלב, לא במעללים חיצוניים. הרי כאן יש דילמה עקרונית בנובלה, אפרים, החלוץ הותיק, מבקש מהקבוצה, אחרי שלוש שנים בעבודת האספסת, לגוון, לשנות מקצוע, לעבור לפרדס המוצל. והנה על ערב אחד של אסיפת חברים בעניינו, צנועת "דרמה", כמו שממסגרים לאחרונה בכלי התקשורת את אירועי חיינו, הערים יזהר עולם נפשי ומלואו.

כמובן, הדילמה הבסיסית הזו שמציגה הנובלה היא עקרונית מאין כמותה. ויזהר יודע זאת. היא עימות בין היחיד ליחד (ודוק, אצל הסופרים הגדולים, העימות הזה קיים תמיד, לא צריך לחכות לנתן זך או יהודה עמיחי או דור המדינה כדי "לגלות" את היחיד; בפרפרזה על מאמר של דן מירון – "מתי נחדל לגלות את פוגל" – "מתי נחדל לגלות את האינדיבידואל בספרות העברית?"), בין תביעות הקבוצה לרצון האחד.

על קרני הדילמה הזו משפד יזהר חזון הומניסטי שלם, על התביעות שעלינו לתבוע מעצמנו ומחיינו, על המאבק נגד נמיכות הרוח, הכניעה לדטרמיניזם ולככה זה. חיי אדם הם אוצר גדול, ואם לא ייתנו לנו לחפור ולחפש בהם, הרי שיאבד לעד, והננו כמוליכים את מעותינו לים המלח.

יש גם מהלך נפשי מעניין מאד בנובלה (ומעט מגושם, ואיכשהו מהנה לראות ענק מתאבק ביצירה, גם כשהוא מסתרבל לו) כשאפרים מבין לפתע שהתעקשותו הקפריזית כביכול והפעוטה על מעבר מענף אחד למשנהו, התקוות הגדולות שהוא תולה במעבר המקצועי הזה להתחדשות עצמית, הינן בעצם סניף לתקוות רומנטיות תרתי משמע, כלומר גם כאלה שנקשרות באהובה לא מושגת (כאן יזהר מושפע מברנריות, לא מגנסין המאוחר שסבל מהבעייה ההפוכה, נשים מושגות מדי) וגם "רומנטיות" במובן של התכחשות למציאות, שגייה באשליות. ההבנה הזו דוחקת בו לוותר על חזון המעבר המקצועי ולנסות לקבל את עול "המציאות". אבל הוא גם חושד בפיכחון "בוגר" זה כמבטא תבוסה אנושית, קבלת דין שאינה במקומה.

להבדיל, כמו עם המכשירם הניידים שלנו, ה' ייקום דמנו מהם, נחוץ להתחבר אחת לכמה זמן לעורק עברי טהור, למחצב של ספרות עברית גדולה, להיטען בו (כן, שתי מטפורות הועמסו פה), ולהמשיך משם הלאה בחיינו, מאוששים, מכירים יותר בערכנו כמי שמסוגלים להינות לאורה של ספרות זו, מאה אחוזים.

הלך לעולמו, בגיל תשעים, מבקר הספרות והתרבות האקדמי פרדריק ג'יימסון.

הייתי בעבר אוהד נלהב יותר של כתיבתו, אבל כך או כך מדובר במגדל נישא.

לימדתי בעבר במסגרת סמינרים על הפוסטמודרניזם או על מושג התרבות את מסתו המפורסמת על הפוסטמודרניזם, "פוסטמודרניזם או ההגיון התרבותי של הקפיטליזם המאוחר", מסה שעברה כמה גלגולים לאורך שנות ה-80 עד שהופיעה בפתח ספרו הגדול על הפוסטמודרניזם ב-1991. המסה הזו עדיין נראית לי המסה, שבשקלול של כמות התופעות שהיא נוגעת בהן ואיכות התובנות שיש בה, או בהתחשבות ב"משקלה הסגולי", כלומר בצפיפות התובנות התקפות שיש בה על שטח טקסט לא רחב, שהינה הטקסט החשוב ביותר שנכתב על הפוסטמודרניזם. אם כי, חשוב לומר, יש טקסטים עם חלקים מעמיקים יותר (אך לא נרחבים יותר) שנכתבו על הנושא.

אחד המהלכים המבריקים של ג'יימסון במסתו זו הוא טענתו לגבי התיאוריות הפוסט-סטרוקטורליסטיות שהן בעצם *סימפטום* של הפוסטמודרניזם ולא *הסבר* שלו.

אם נתבונן במהלך שלו במשקפיים בורדייאניים-ציניים (וג'יימסון ביקר את בורדייה על היותו הוגה אנטי-אינטלקטואלי), כלומר כאסטרטגיה של שחקן בשדה האקדמי המבקש לגבור על יריביו באותו שדה (במחקר סוציולוגי מעניין על התקבלות התיאוריות הצרפתיות באמריקה טען פרנסואה קוסה, הכותב, שג'יימסון ביקש למצב את עצמו כמתחרה לייבוא הצרפתי של פוקו, דרידה, דלז ובני דורו, לא כפרשן שלהם), הרי שהמהלך של ג'יימסון הוא מהלך מבריק המשול לאותם מהלכים באמנויות הלחימה ההופכים חולשה יחסית ליתרון. במקום להיות כפוף לתיאוריות הפוסט-סטרוקטורליזם כהסברים של ההווה הפוסטמודרני, או להתחרות עם התיאוריות הללו בהצעת תיאוריה הסברית משלו, ובמקום להיכנע לפוסט-מרקסיזם התוקפני שלהם, הופך ג'יימסון את "התיאוריה" או את הפוסט-סטרוקטורליזם (ג'יימסון משתמש לחילופין בביטוי "פוסט-סטרוקטורליזם" ו"תיאוריה") לסימפטום של המצב הפוסטמודרני, שאותו נוטל על עצמו ג'יימסון לבאר בדיוק באותם אמצעים מרקסיסטיים (היסטוריזציה, ביקורת האידיאולוגיה, דיאלקטיקה), ובכך הוא משיג עליהם עליונות.

ג'יימסון מגדיר במסתו באופן תמציתי תכונה יסודית של ה"תיאוריה" כביקורת על "מודל העומק". מלבד המודל ההרמנויטי של פנים וחוץ, תוקף הפוסט-סטרוקטורליזם עוד ארבעה מודלים יסודיים של עומק: המודל המרקסיסטי והדיאלקטי של "המהות לעומת מראית העין" (בתרגום מאנגלית של עדי גינצבורג-הירש, בהוצאת "רסלינג") והתודעה הכוזבת; המודל הפרוידיאני "של הסמוי [והמודחק] לעומת הגלוי"; המודל האקזיסטנציאליסטי של "האותנטיות לעומת חוסר האותנטיות"; "ההנגדה הסמיוטית הגדולה בין מסמן למסומן". נושא נוסף ואופייני לתיאוריה העכשווית, כותב ג'יימסון בהמשך המסה, הוא "מות הסובייקט" . ומאפיין נוסף של התיאוריה שמונה ג'יימסון באותה מסה קנונית, שגם אותו אני מונה בנפרד כי ג'יימסון אינו מצרף אותם יחדיו ברשימה אחת אלא מביאם בנפרד בעצמו, הוא ביקורת מושג "האמת", ראיית "האמת" כ"חלק מהמטען מטאפיזי שיש להתנער ממנו".

כל אלה הם *סימפטומים* של הפוסטמודרניות, לפי ג'יימסון, לא ביאורים תיאורטיים שלה.

מבריק ולא לא נכון.

כמה הערות בעקבות קריאת "מֶנֶכּסֶנוֹס", הדיאלוג הפותח, לפי יוסף ליבס המתרגם, את תקופת הדיאלוגים האמצעית של אפלטון (והמצוי לקראת סוף הכרך הראשון של תרגומי אפלטון לעברית בידי ליבס).

1. אפלטון מתחרה כאן במפורש, או כמעט במפורש, בנאום המפורסם של פריקלס בשבח העיר אתונה בשנת 431 לפנה"ס (נאום שהגיע לידינו בגרסה של תוקידידס ההיסטוריון).

היסוד *התחרותי* האופייני ליוונים מאפיין גם את אחד מגדולי נציגיהם, אפלטון. אפלטון לכל אורך הדרך מונע, בין היתר, מיצר תחרות עז בהומירוס, בטרגיקונים וכן ברטוריקנים.

2. אפלטון, בשלב זה בחייו והגותו, מבקש להתפייס עם עירו. לפיכך הוא משבח (!) את משטרה הדמוקרטי, ורואה בו את "שלטון הטובים ביותר"! כיצד? על שום שהעם בוחר את הנציגים הטובים ביותר! ("ואילו לאמיתו של הדבר הריהו שלטון הטובים ביותר, הנקבע לפי סברתו הנכונה של המון-העם").

3. אתונה מהוללת בנאום של סוקרטס על שום היותה מגנת החירות. היא מייצגת את נצחון המעטים נגד הרבים (למשל במלחמה בפרסים). בצד זה ישנו רעיון פחות מצודד לבני זמננו, אולי היחידי בטקסט המופלא הזה (כמו כל יצירות אפלטון המוקדמות או המוקדמות יחסית): טוהר הגזע האתונאי, בניגוד ליוונים בני חלקים אחרים של ארץ יוון.

עם זאת, כל היוונים הם בני עם אחד, מדגיש אפלטון בחלקים אחרים, בין היתר בגלל היותם בני שפה אחת.

4. לאפלטון מובנות מאליה סגולותיה הטובות של הפטריוטיות והנכונות להגן על החירות במלחמה (גם סוקרטס עצמו, כפי שאפלטון מדגיש בכמה דיאלוגים אחרים, היה חייל מסור ואמיץ בהגנה על עירו).

בניגוד לאיזו התגבשות של המאה ה-20 (ואולי התגבשה כך בגלל טולסטוי במאה ה-19) הרי שהאינטלקטואל אינו א-פריורי פציפיסט!

כל הנאום הזה הוא נאום בשבח חללי הדמוקרטיה! חללי המלחמה על החירות! והוא פונה אל ההורים השכולים ברגישות אבל גם בקביעה שעליהם לשאת בגאון את ראשם על כך שבניהם מצאו את מותם כנאמני הסגולה הטובה, בהגינם על מולדתם מגנת החירות.

5. מעניינת מאד הגישה ההומניסטית בקטע שלהלן, מעין גרסה של אפלטון (ושל מקורותיו) להולדת האדם ביום השישי בסיפור הבריאה העברי.

ההומניזם הזה מושתת על ייחודו של האדם כבעל תבונה וכבעל יכולת מוסרית.

אתונה, משבחה סוקרטס, היא המקום בו, אחרי בעלי החיים, נולד "האדם העולה בשכלו על המותר [=השאר], והוא לבדו מאמין בצדק ובאלים".

שבת שלום ושקט.