מבקר חופשי

בדיאלוגים האפלטוניים לעיתים טענות *הצד*, או תיאורי *אגב* של התנהגות סוקרטס, יקרות ערך יותר מטענות דרך המלך. את זאת אני מנסה לטעון בכמה מהפוסטים האחרונים שלי.

למשל, טענת *האגב* של סוקרטס ב"פידון" *נגד* ראיית העולם המיזנתרופית, אותה תופס סוקרטס כראיית עולם שגויה (כי רוב האנשים לא רשעים ולא צדיקים), טענה שמן הסתם לא כלולה באף סיכום פילוסופי של "פידון" (אגב, בהשפעת הסדרה "דייב", על ראפר יהודי, המצאתי את צמד שורת הראפ: "נשמתו התפיידה כמו סאלים פייאד בשלטון, כך *לא* טען אפלטון בפיידון", ראפרים שמעונינים בצמד בפרטי) – משמעותית לנו ב2024 יותר מטענתו העיקרית של אפלטון ב"פידון" על נצחיות הנשמה (למרות שספיחי משנה בטענה העיקרית רלוונטיים בהחלט לסוגיית גופנפש).

או, להבדיל, סלסול שיערו של פידון בידי סוקרטס.

שבת שלום,

האמירה המפורסמת של וייטהד, על כך שכל הפילוסופיה המערבית היא הערות שוליים לאפלטון, מתגלמת פה, בדיאלוג האפלטוני הדגול, המפעים, "גורגיאס", כשקאליקלס (יריבו של סוקרטס בדיאלוג) מנסח בהטרמה של 2300 שנה את טיעוניו של ניטשה על "מוסר העבדים" וכו'.

אגב, בעקבות וייטהד אפשר להפריז מעט ולומר שכל הפילוסופיה הניטשיאנית היא הערת שוליים לשופנהאואר, והצבת פלוס אצל המאוחר מבין השניים בכל מקום שהמוקדם הציב מינוס וכן ההיפך. אני מחמיר מעט עם ניטשה, שאני אוהב (אם כי בעיקר את תקופתו שקדמה ל"גניאולוגיה של המוסר"), אבל כמו וולבק, שקראתי לימים שתיאר את פגישתו הראשונה עם שופנהאואר באופן דומה, גם אני חשתי רתיעה עזה מכמה רעיונות של ניטשה אבל חשבתי שהם בלתי מנוצחים, עד שנתקלתי בשופנהאואר והבנתי שהם בהחלט כן מנוצחים וכן את מקורם לאו דווקא בהגות חסרת פניות אלא בקרב האדיפלי העצום שניטשה ניהל עם שופנהאואר.

אנשים אוהבים לאהוב את חוכמת המזרח הרחוק. אותי היא מרתיעה, על פניו (אכן, בכך אני ניטשיאני יותר משופנהאוארי). אני מעדיף את שורשי התרבות המערבית, כן, כן, התרבות "שלנו", המקרא ואפלטון. בין השאר, בגלל ההומניזם של התרבות הזו ("בצלם אלוהים"). בין השאר, בגלל המקום הנכבד שהיא מייחסת לתבונה, למשל אצל אפלטון. ובכך ששני הרעיונות הללו, הומניזם ותבונה, קשורים, כמובן, ביניהם.

בכל מקרה, הקריאה החוזרת באפלטון המוקדם מזכירה עוד סיבה להערצתו: היות הדיאלוגים יצירות מופת ספרותיות. בעיקר אני מתייחס כרגע להתפעלות מעובדות-משנה לכאורה בדיאלוגים: הדרך המופלאה ולפרקים הקומית בה אפלטון משרטט את החימה והכעס שחומרים וגועשים בבני הפלוגתא של סוקרטס אט אט ואז מהר מהר. בשרטוטים דקים מן הדק חש הקורא איך בר הפלוגתא מתבשל לאט ואז מתרתח כהר געש, זב כוזוב.

אמנם אחת ההמצאות הגדולות (והבעייתיות) של אפלטון היא הסובלימציה, ההתמרה של היצר העירום לדבר מה "גבוה" יותר; אמנם, אפלטון – וסוקרטס שלו – הוא הפילוסוף בה"א הידיעה, כפי שכתב נורמן או. בראון בספרו המבריק "חיים נגד מוות" מ-1959 (המניפסט האינטלקטואלי המרשים ביותר *נגד* הסובלימציה, ההתרחקות מהגוף ובכלל נגד הדואליזם של גוף-נפש; המניפסט האינטלקטואלי של המהפכה המינית, למעשה), כי הוא מגדיר את הפילוסופיה כסובלימציה ואת מטרתה כעילוי הרוח על החומר.

אבל אפלטון גדול גם ביחס זה (אף על פי ש"המדינה", ייאמר אגב אורחא, הוא ספר מעט דוחה. אבל אפלטון לא עשוי מיקשה אחת).

בדיאלוג המוקדם, "כארמידס", מסתחרר סוקרטס מיופי פניו של כארמידס. על כך משיב בן שיחו: "ואילו כשיתפשט [המשוחחים נמצאים באולם התגוששות] תאמר שאין לו פנים כלל; עד כדי כך יפה-דמות הוא, כליל השלמות" (תרגום יוסף ליבס).

או אז סוקרטס מבקש לדעת "אם בנשמתו יפה תואר הוא" גם כן, ומבקש לפיכך לשוחח איתו ובכך "נפשיטנו מבחינה זו".

זו מגמת הסובלימציה האפלטונית (ששיאה ב"המשתה" – ראו מאמרי עליו).

אבל הרגישות הארוטית הגדולה של סוקרטס/אפלטון מובעת בדיאלוג המוקדם ביתר ישירות (ב"המשתה", המאוחר יותר, סוקרטס לא נכנע בפני יופיו של אלקיביאדס). בטעות סוקרטס מציץ בגופו של כארמידס כשהלה רוכן לעברו:

"אותה שעה, ידידי, ראיתי פנימה לבגדו ונתלקחתי, ובהתבלבל עלי דעתי חשבתי שאין חכם בענייני אהבה כמו קידיאס שאמר, בהזהירו את מי שהזהיר מפני נער יפה: 'יישמר נא העופר פן ילך אצל האריה לדרוש חלק מבשר-טרפו'.

כי נדמה לי שבעצמי הייתי לטרף לחיה כזו."

אפלטון הוא פילוסוף גדול, בין היתר, כי לדידו את ארוס אי אפשר לעקוף; ארוס הוא בעייה; ארוס הוא תופעה אנושית כבירה שאי אפשר "להתגבר" עליה או לדוחקה.

וגם כשחושבים על "המשתה" ו"פיידרוס" כמכלול, הרי גם אם שני הדיאלוגים הגדולים האלה כוללים ניסיון עידון של ארוס – והם אכן כוללים ניסיונות כאלה, כפי שהצעתי במאמרי המוזכר – הם גם מצביעים על הכרתו של אפלטון בחשיבותה של התשוקה, הכרתו שלא ניתן לבסס פילוסופיה ומטפיזיקה תוך עקיפה של התופעה האנושית הכבירה הזו.

כמה הערות:

א. הבהמיות שמתבטאת בפרסומת לבנק לאומי עם גל תורן ועומר אדם (המחיקה של ספֵרת האמנות בפני ההון, בכך ששני זמרים מפרסמים בנק; הפופוליזם המתחסד העקרוני שנשקף מכך ש"מנהלי סניפים" נכנעים, כביכול, להמון; הצורה הבולטת, שאף היא לא לטעמי, לעומת התוכן הדל, שמאפיינים, כמדומה, את שירי וביצועי-שירי אדם) – כמו זו שמתבטאת בפרסומות רבות אחרות – גם היא חלק מרוח ה-6 באוקטובר.

הפכנו, בחלקים גדולים של הציבוריות שלנו, לעם מגושם, גרנדיוזי-נובורישי, וטיפש. שלו צבא קטן וטיפש.

ב. אמשיך ללכת להפגין מדי מוצ"ש. אני מפגין נגד הממשלה המסוכנת הזו, שממשיכה את ההפיכה המשטרית וניסיונה להשתלט על התקשורת בכל הכוח. היא לא עוצרת לרגע, למרות שאנחנו "בזמן מלחמה". אז מדוע שניענה לתביעותיה לא להפגין "בזמן מלחמה"? טעות היא של חלק ממארגני ההפגנות, כפי שציינתי כמה פעמים, לכרוך את סוגיית סיום המלחמה בסוגיית ההתנגדות לממשלה. אני לא מפגין בעד סיום המלחמה (שצריכה להסתיים, אחרי השבת החטופים, בהכנעת החמאס; כרגע הדבר, לכאורה, אפשרי) – אני מפגין נגד הממשלה הכושלת והמסוכנת הזו.

ג. קראתי לראשונה מכריכה לכריכה את "לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים 1947-1949", ספרו המפורסם של ההיסטוריון בני מוריס מ-1991. זה ספר חובה לכל ישראלי. אני יודע שהספר עורר פולמוסים רבים, אבל ממרחק הזמן הוא נראה לי מדוד והגון כלפי ישראל (גם אם לא מביאים בחשבון את השינויים המעניינים שחלו בעמדות ההיסטוריון בעקבות האינתיפאדה השנייה).

אבל אני רוצה להתמקד בחוויה שמהיעדר מילה חלופית כרגע אקרא לה "אסתטית": עם סגירת הכריכה האחורית חש הקורא שהוא התוודע ליצירה אפית מהמעלה הראשונה, המספרת סיפור רב הוד, אור וחושך, סיפור טראגי אך כמו בטרגדיה כמעט או לחלוטין בלתי נמנע. בקיצור, יש כאן חוויית קריאה גדולה. לו היה מוריס כותב בעברית הרי שהוא היה מגדולי הסופרים העבריים. למרבה המזל התרגום של ארנון מגן משובח ומשובח בעבריותו.

ד. אני לא מזלזל בסכנה של פאשיזציה של ישראל. כלומר, שבגלל המלחמה הקיומית שאנו נתונים בה מחדש בעוצמה כזו תעלה ותשתרר תפיסה שמקדשת את הכלל על חשבון הפרט, שמוחקת את הפרט.

וזו – הפאשיזם, וגם זה הרך – תפיסת מציאות שאין בה אמת. כי מכל התנסויות העולם מזו לא נזוז: לידתנו בעל כורחנו ובעיקר מותנו באותו אופן (כולל מותנו "לרגעים אלף מיתות ביום", כדברי ביאליק) מאפשרות לנו, מחייבות אותנו, להבחין בינינו לבין העולם על שלל ישויותיו, כולל זו הלאומית, מאפשרות לנו, מחייבות אותנו, *לשפוט* את העולם. עם זאת, הקוטב הנגדי לסכנת הפשיזם אינו אינדיבידואליזם קיצוני, דבר מה עקר ולא מצודד שמידרדר בקלות לנרקיסיזם דוחה.

יש לפתח "אקזיסטנציאליזם לאומי", בו היחיד *בוחר* להיות חלק מקבוצה, בגלל שהזהות הזו היא *חלק מהצרכים של נפש היחיד*. והדברים ארוכים ויורחבו בעתיד, בעזרת השם (מטבע לשון).

ה. במוסד האקדמי שאני מלמד בו, "בצלאל", מתרעמים מאד על הצעת תיקון לחוק שדנה בפיטורי מרצים בגלל השמעת ביטויים שיש בהם משום הסתה לטרור. וכך גם האקדמיה בכללותה נרעשה כולה.

אני מלמד ב"בצלאל" מזה 12 שנה כמורה מן החוץ. לפני כמה חודשים הודיעו לי מטעם המוסד שלמרות שאני "מורה מצוין" המוסד נאלץ לפטר אותי בגלל קיצוצי תקציב. אכן שכבת "המורים מן החוץ" היא הפגיעה ביותר ולמעשה לשם כך נוצרה שיטת ההעסקה הבזויה הזו, על מנת שקל יהיה לפטרה.

בקיצור, מה שרציתי לומר הוא שגם בלי להסית לטרור מצבה של שכבת מרצים שלמה באקדמיה מעורער למדי. כדאי למוסדות להשכלה גבוהה להביע התרעמות נרעשת גם על אנשים אלה למרות שהם לא מסיתים לשום דבר.

כמה מילים לכבוד החג הישראלי היפה כל כך, שבוע הספר:

אני לא מאזין לספרים מוקלטים, נוכחות השחקן או המקריא מפריעה לי לקרוא כהלכה, לקרוא *בעצמי*; אני מאד לא אוהב פודקאסטים, צורת הנחלת ידע בזבזנית בזמן; אני כותב הודעות קצרות אך מושקעות ומוגהות באובססיביות בווטסאפ ושוטם מי ששולח לי הודעות קוליות טוב, למעט שרברבים עולים חדשים; אני כמעט ולא מצליח למצוא סדרות "איכות" בטלוויזיה שאני מתייחס אליהן יותר מאשר בידור (בגלל המדיום, לא המסר; ואני צופה רבות בטלוויזיה. בידור הוא דבר חשוב).

יש שינוי אדיר בתרבות ובחברה שלנו – ואנשים לא נותנים מספיק את הדעת על השלכותיו. מחברה אוריינית, גוטנברגית, אנחנו עוברים לחברה אורלית-אודיו-ויזואלית. יש לכך השלכות מרחיקות לכת על יכולות ההפשטה שלנו, על יכולתנו להיות אינדיבידואלים, על עולמנו הפנימי ועל יכולות הבנת העולם שלנו.

התחושה היא שהשינוי נערך ללא דיון וללא הבנת השלכותיו.

קטע מתוך מאמר שפרסמתי פעם ב"השילוח" בנושא:

"אבל כדי להבין את ייחודה של תרבות-הכתב יש להתבונן בטענה העקרונית הנוספת של בירקרטס על משמעותה של הקריאה. אני חושב שכאן מצויה התרומה העיקרית והמקורית ביותר של "האלגיות הגוטנברגיות" לסוגיה:

כאשר אנו קוראים, אנו יוצרים באמצעות יכולותינו המנטליות עולם שלם מסימנים על דף – עולם פנימי – ובכוחו של העולם הפנימי הזה, אם אנו שקועים בספר, לנפץ ולהשכיח את נוכחות העולם החיצוני. בכך הקריאה היא עדות לכוחנו הפנימי. הקריאה היא עדות לכוחו של הלא-מוחשי לגבור על המוחשי, לכוחו של הפנימי לגבור על החיצוני. האותיות והמילים הן "דבר", אבל הן לא הדבר שהן מבטאות. הן שונות ממנו. הן "מסמנות" שנעלמות לאחר שסיימו את תפקידן לסמֵן. המשמעות תופסת את מקומן של המילים כ"דברים", כ"חומר". ושוב, לכוחו של הספר ליצירת פנימיוּת, כפי שתואר לעיל, יש להוסיף את התובנה הידועה יותר על כך שהספרות מיטיבה לייצג עולם פנימי, תודעה, טוב יותר מהקולנוע והמוזיקה. אבל גם ללא התוכן הספרותי, עצם המדיום הספרותי מעודד ומחזק את הפנימיות. לכן הקריאה, גורס בירקרטס, קשורה לאותו מושג עמום שנקרא "נפש" או "נשמה". במובן החילוני של המושג הרי זו הפנימיות (inwardness) שלנו.

הקריאה יוצרת, אם כן, את "האני"! לא רק משפרת אותו כפי שגורסת הסנגוריה הרגילה על הקריאה (ככזו שמפתחת כישורים מילוליים, יכולת לאמפטיה, יכולת דמיון, יכולת למיקוד תשומת לב וכו'). ההשתקעות בטקסט היא בעלת השלכות מטפיזיות גם מבחינה זו. היא מיקום של "האני" בעולם חדש, תופעה הדומה לשינה ולמדיטציה. אנחנו מבטלים את נוכחות העולם האמיתי לטובת עולם אחר שיצרנו בעצמנו. אנחנו אקטיביים ביצירת העולם בקריאה, אנחנו מביאים את תודעתנו וניסיוננו על מנת להפוך את המילים המונחות על הנייר לעולם, אנחנו עמלים עם הסופר בצוותא ליצירת הספר שלנו. הספר הוא מעין סולם לחוויה מסוימת, סולם שאפשר לזנוח עם ההגעה (הדימוי של בירקרטס נלקח מוויטגנשטיין שמשתמש בו בהקשר אחר).

מעצם טבעה הקריאה יוצרת פנימיות. היא "חציבתו של האני בסיוע משפטיו של אדם אחר", היא מכוננת סובייקט המייצר מסימנים על דף עולם ומלואו. הקריאה יוצרת מחוז פנימי שאנו אלה שיצרו אותו ואחר כך אלה המאכלסים אותו.

וכך נוצרת לא רק ה"פנימיות" המוזכרת אלא גם תחושת חופש ושליטה של הקורא: הוא הרי יצר את האתר המנטלי הזה בעצמו, וכעת הוא שוכן בתוכו בבטחה. גם תחושת השהות בשני עולמות במקביל – עולם הקריאה והעולם "האמיתי" – מחריפה את תחושת החירות. איננו "לכודים" בעולם "האמיתי", בכל רגע אנחנו יכולים "לקפוץ" לעולם אחר. נכון, בשורש אהבת הקריאה עומד צורך בבריחה, אבל אל מה בורחים בקריאה? הבריחה אל משמעותית לא פחות מהבריחה מ. אנו בורחים אל עצם היכולת שלנו להפוך סימנים על דף לְעולם, אל היכולת שלנו ליצור עולם-בתוך-עולם, עולם סודי ונסתר. בתוך ספר ניתן להתחבא, הרי לספר צריך "להיכנס". קריאה היא יציאה מהעולם וכניסה פנימה."

למאמר בשלמותו