מבקר חופשי

לכאורה ברור מדוע אנשים רוצים כסף. כסף פירושו מזון ודירה. כסף פירושו מותרות וחופש. כסף, חושבים חלק מהאנשים, פירושו גם אפשרות לאהבה.

אבל אולי לא יהיה זה מוטעה לשער שלתשוקה – לאובססיה – לכסף יש רכיב קוגניטיבי לא מבוטל, ביאור "טיפש".

אדם מוטל לעולם וצריך למלא את ימיו. שבעים שנה, ואם בגבורות (או אם הוא אישה) שמונים שנה.

ח ל ל   ר י ק   ע צ ו ם   ש ל   ז מ ן.

מה עושים עם כל הזמן הזה? כיצד ממלאים אותו? במה? הכל כל כך ריק מסביב ובפנים!

הנה תחרות שחוקיה ברורים, משימה פשוטה להבנה: יש לך X ש"ח והמטרה שלך היא להגדיל אותו מספרית ככל שתוכל; להגדיל אותו גם בהשוואה למתחריך. צא לדרך! בהצלחה!

יעדים כמו אושר, משמעות, אפילו תענוגות, הם הרבה פחות מדידים, הרבה יותר חמקמקים (למשל, מה יותר מהנה: אישה אחת טובה ומותאמת לך או עשר נשים מזדמנות – לא פשוט!), מלהוות תוכנית חיים פשוטה, בהירה.

כסף תפס את האנושות כמו "גוגל": נקי, פשוט, מובן לכל ילד.  

כאן וכאן כתבתי את התרשמויותיי במהלך הקריאה של "נוטות החסד".

להלן, כמה מחשבות עם תום הקריאה ברומן הענק (כמותית) של ליטל:

1. ההישג הספרותי כאן, במובן המצומצם של המושג "ספרותי", הוא ודאי (קרוב-לודאי, הבה אומר, מתוך רצון להימנע מנחרצות צחיחה).

ליטל הוא אומן ספרותי מהמעלה הראשונה. דוגמה אחת: על מנת לאפשר לגיבורו להיות עד למאורעות המכריעים של התקופה, ובו זמנית להיות מחוצה להם, בונה ליטל את הקריירה של מקס אואה, קצין הס.ס., כקריירה של קצין-מגשר, של קצין-קישור. כך, כקצין מגשר בין שְפּר, שר החימוש, והס.ס., נוכח אואה בהשמדת יהודי הונגריה, או בפינוי אושוויץ וצעדות המוות, כמשקיף. משקיף שתפקידו להכניס רציונליות בלב המאפליה, כלומר רציונליות שפר-ית: כזו שמכווינה לניצול כוח העבודה של היהודים חלף השמדתם. בנייתה המשכנעת – ולמעשה, הלא מורגשת כתחבולה ספרותית – של הקריירה של אואה, כמו עצם המצאתה, הן מלאכת מחשבת. וזו רק דוגמה אחת.

2. אבל הבנייה הזו של אופי הקריירה של אואה אינה רק משרתת את ליטל בכך שהיא מאפשרת לאואה להיות עד. בניית הקריירה הזו קולעת ללב אחת התמות המרכזיות בספר: אי-הרציונליות של ההשמדה. שפר ואואה מייצגים את הפן "הרציונלי" ברצחנות הנאצית, בעוד אייכמן, למשל, את הפן הלא-רציונלי, המונע, כפי שהערתי בעדכונים הקודמים, משילוב של קרייריזם, אינרציה, "אידיאליזם" ושנאה אטומה ולא-אישית.

צעדות המוות מביאות לשיא את הסתירה הנאצית, כאשר הרצחנות (היריה במי שכושל בצד הדרך; חוסר אספקת המזון לצועדים) נובעת כעת משלומיאליות גרידא, שלומאיליות ולא אידיאולוגיה יוקדת, שלא מאפשרת את ניצולם של היהודים השורדים בשעה שהרייך עומד בפני קריסה וזקוק נואשות לידיים עובדות. הרגע הנורא הזה בו הרוצח רוצח מתוך אינרציה ושלומיאליות, כשאובדנו כבר כמעט ודאי, כשהנרצח נמצא כפשע מהיותו לא-נרצח, משוחרר, מתואר כאן באופן יוצא דופן.

3. היכולת הריאליסטית הפנומנלית של ליטל, בשילוב זווית הראיה הלא-שגרתית של הרומן, מביאה להולדתם הרועדת ומצמררת של רגעים נושנים. כשאואה, במסגרת סיור ברכבו של רודולף הס, מפקד אושוויץ, נוכח בסלקציה שגרתית וקטנה במימדיה, נוכח שם כחלק מיום-עבודה שגרתי ולא עמוס במיוחד, התיאור הזה – שכל מי שחונך וגדל במדינת ישראל מכיר אותו על בוריו – מוליד זעזוע מחודש.

4. ולמרות הדברים הללו, אין ברומן הבקעה לעבר הגאונות (אני יודע שהמילה "גאונות" מעוררת התנגדות אצל חלק מהאנשים; אולי הגדרה לא-חמורה ולא-מאיימת שלה תהיה זאת: כשאתה קורא ואינך מאמין שאתה קורא מה שאתה קורא, את מה שהרגע קראת; כמו ריחוף לא מורגש ואז מורגש על פני תהום, התבוננות בה מהגדה הנגדית). יש כאן קטעים מרהיבים – למרבה ההפתעה חלק מהם הם קטעי תיאורי נוף אירופאיים – רגעים של עיצוב פסיכולוגי צלול ומבריק – רגעים, כאמור, של ריאליזם והזרה מצמררים – אבל הבקעה מסיבית לעבר הגאונות, אין. אם אשתמש (באירוניה מסוימת) בניבו של ריה"ל, כמדומני, אודות הפילוסופיה היוונית, גם על ספרו של ליטל ניתן לומר: שאין בו פירות כי אם פרחים.

בראש ובראשונה, מפני שהרובד האידיאי של הרומן, כפי שהערתי בעדכונים הקודמים, אינו מקורי או יוצר סינתזה חדשנית. יש כמה הבלחות של מקוריות (קטע מרתק הוא ההסבר לאנטישמיות הנאצית: הנאצים שונאים ביהודים בדיוק את התכונות שקיימות בעצמם, בבורגנות ובזעיר-בורגנות הגרמנית; הם, הנאצים, רוצים להפוך בעצם ליהודים המקוריים, "עם הסגולה"). אבל בצדן – מלבד הסינתזה הרעיונית השאולה – קלישאות צורמות: ההתעסקות בצואה לאורך הרומן כביטוי לבהמיות האנושית; הגיגים על העונג הנשי האינסופי לעומת העונג הגברי וכד'.

5. וכצל מעיבה, כפי שהעליתי בעבר, סוגיית החריגות המינית של אואה. אואה המגלה עריות והרוצח, ככל הנראה, את אמו, מדוע הוא נבחר לצורכי האנשה של הס.ס.?

המחשבה שעלתה אצלי היא שליטל יצר רומן שבו סתירה פנימית מכוונת (או שהלא-מודע של ליטל שיבש את כוונותיו). ברובד הגלוי (או המודע של הסופר): ההצהרה שכל אחד מאיתנו, בהינתן הנסיבות, יכול להיהפך לרוצח. ברובד הסמוי (או הלא-מודע של הסופר) – על ידי חריגותו של אואה – מכריז הרומן, כנגד כוונת דוברו, בחתירה נגד הכוונה הזו: לא, הנאציזם היה סוג של סטייה מהטאבואים הבסיסיים של האנושות (גילוי עריות, רצח אם). הנאציזם אכן היה "פלנטה אחרת". הרצח התעשייתי, הקר, לא בלהט הקרב (אחת מפסגות הרומן היא תיאור של רצח יהודי שנעשה במקביל למסיבה חברתית אנינה ושלווה של מנהלת מחנה ריכוז, על נשות המפקדים), לא כמריבה קונקרטית על משאבים ושטח – הוא חריגה וסטייה מהאנושי.

6. לסיכום: רומן מרשים מאד, שיחד עם כתיבתו של וולבק מבטא את חזרתו של הרומן הצרפתי לקדמת הזירה הספרותית העולמית, לאחר שנים רבות של נמנום. אבל השוואות לענקי הספרות – כמו טולסטוי ודוסטוייבסקי – הן מוגזמות מאד.

אני כעת בעמ' 558, כלומר עברתי את מחצית רומן-הענק (כמותית) של ג'ונתן ליטל.

כאן חלקתי את רשמיי הראשוניים מהקריאה ברבע הראשון של הרומן.

להלן רשמים קצרים שהתווספו מהמשך הקריאה ברבע נוסף של הרומן:

1. השאלה הגדולה שמרחפת מעל הרומן הזה היא מהי "עילת הקיום" שלו; מה ליטל רוצה "לומר"?

אמנם הורגלנו לחשוב שסוגיית "המסר" בהתייחסות ליצירות ספרות היא סוגייה נחותה. אולם, גם אם אני מסכים חלקית עם הטענה השגורה הזו, קשה להסכים לה בנוגע לנושא חריג כל כך כמו הנושא שבחר בו ליטל לספרו.

2. לכאורה, ליטל מנסה לבטא כמה טענות בו זמנית; לכאורה זוהי "האמירה" שלו:

א. ליטל מנסה לבטא את הטענה שקצין ס.ס. הוא בן-אנוש, ולכן הרוע הס.ס-י הנו רוע אנושי, ולא כזה שבא מ"פלנטה אחרת".

ב.ליטל מנסה לבטא את הטענה שחלק מקציני הס.ס. היו אידיאליסטים (חלק; ליטל מודע גם לקיומם של הסדיסטים), אנשי-רוח, שהתפיסה המעוותת – אך הרוחנית! – שלהם על קדימותו של ה"פולק" על האינדיבידואל, הביאה אותם להתגבר על סלידתם הטבעית ממעשי הזוועה (כמו סלידתו של הגיבור, שמתבטאת בהקאות חוזרות ונשנות בעקבות הרציחות שהיה עד להן). שנאתם של הס.ס. ליהודים, של חלק מאנשי הס.ס., מתפרשת ברומן כשנאה לא-אישית במובהק (יסוד שאינו הופך אותה למפלצתית פחות).

ג. ליטל מנסה לבטא את הטענה שההחלטה על רצח היהודים הייתה תוצאת התגלגלות של שורת אופציות שנבחנו על ידי הנאצים ונפסלו מנימוקים שונים. כתוצאה מהאבולוציה של תהליך ההשמדה מבטא ליטל, בין השורות, את התפיסה שלסיוע בהשמדת היהודים סייע גם אחד הכוחות הכבירים ביותר שפועלים עלינו כבני-אנוש: כוח האינרציה. מרגע שהופעל הוקטור הזה קל יותר היה לפעול, בלי לחשוב יותר מדי, עם כיוון ההיסטוריה ולא נגדה. 

בתחילת המלחמה, טוען ליטל, בין השורות, ההחלטה על רצח חלק מהיהודים הייתה בעלת בסיס סמי-רציונלי מבחינת הנאצים. ההוצאות להורג של הגברים היהודים בשבועות הראשונים לאחר הפלישה לרוסיה נבעו מכך שהיהודים נחשבו כאוכלוסייה אוהדת לבולשביזם (הבולשביזם עצמו פורש באידיאולוגיה הנאצית כ"יהודי"; ואגב, לא בלי בסיס). לכן, גיבורו של ליטל לא מפקפק בהיגיון החיסולים כל עוד לא הגיעה הדרישה לחסל  גם את הנשים והילדים. וכשמגיעה הדרישה הזו הוא מסייע לכך (הגיבור אינו רוצח בעצמו; הוא איש מנהלה) מכוח האינרציה.  

ד. ככל שמתקדם הרומן, עולה ומבצבצת אפשרות רביעית שליטל מבטא: התפיסה שמה שהניע חלק נכבד מקציני הס.ס. – למשל, אייכמן, שבביתו מתארח הגיבור – הייתה שאפתנות קרייריסטית שכמותה מצויים במנגנונים בירוקרטיים. הטענה הזו – שליטל שואב אותה, כמדומה, מההיסטוריון יואכים פאסט (איני בטוח בכך) – מונגדת ברומן במפורש לתפיסה של חנה ארנדט על "הבנליות של הרוע", שתיארה רוצחים כאייכמן כברגים צייתנים במכונה, פקידים ממושמעים. לא – טוען ליטל. אלה אנשים בהחלט שאפתניים ולא "קטנים", רק שהשאפתנות שלהם, המצויה בכל מקום עבודה גדול, התרחשה במקום עבודה ש"התוצר" שלו היה המוות.

3. הבעייה שמזדקרת מהסעיפים שלעיל – מלבד חוסר המקוריות שיש בחלקם – היא שהטענות הללו סותרות במובן מסוים זו את זו. כמובן, החיים עצמם מלאי סתירות. אולם הסתירה כאן מבטאת איזו עמימות ביחס לאוטוריטה ההגותית שיש – או אין – לייחס לליטל. חוסר היכולת של הרומן להכריע מהי התפיסה הדומניננטית, או היעדר אמירה מפורשת שאין להכריע בין התפיסות, היעדר ניסיון להציע סינתזה של התפיסות, מחלישים מאד מהסמכות של הרומן.

4. אבל הבעייה של הרומן היא כיצד ליישב בין הרצון הברור של ליטל להאניש את קציני הס.ס. (לא במטרה חלילה להצדיק אותם, חשוב להדגיש; אין כאן סנסנציוניזם זול!) – בין אם בדרך של הצגתם כאידיאליסטים; בין אם כהצגתם כקרייריסטים; בין אם בהצגתם כנכנעים לכוח האינרציה – לבין החריגוּת המוחלטת של גיבורו מקס אוּאֶה בחיי המין שלו. אואה, ההומוסקסואל, שכב עם אחותו בנעוריו ומאוהב בה גם בבגרותו.

לכאורה: החריגות המינית הזו עומדת בסתירה לכל המגמה של הרומן; לכאורה היא "גול עצמי" מובהק של מחברו (אגב, אנקדוטה, "גול עצמי" מופיע ברומן במפורש, כשאואה מספר על ילדותו וחולשתו במשחק הכדורגל).

יישוב אפשרי של הסתירה הזו, שאת חלקו (וייתכן שאת רובו; כך זה כשמחליפים רעיונות, הרבה פעמים נשכח ממך מי "המקור") אני חב לשיחתי עם ניר רצ'קובסקי, יטען שיש קשר עמוק בין גילוי עריות לנאציזם ותורת הגזע. גילוי העריות רוצה להשאיר הכל בתוך המשפחה – גם את הסקס; תורת הגזע אובססיבית באשר להתערבות  בדם אחר, שונה. ליטל בחר בגיבור חריג מבחינה מינית על מנת לרמוז שהיוצא מן הכלל (אואה) מלמד על הכלל (הנאציזם).

אבל, עדיין, זו שאלה פתוחה מבחינתי, שאולי תתברר בהמשך הקריאה.

5. השליטה של ליטל בידע היסטורי, ובעיקר: השליטה שלו בידע היסטורי לצורכי שינוע העלילה שלו – קרובה למוחלטת, להתרשמותי; הריאליזם ה"טולסטויאני" שלו, למשל, בתיאור סטלינגרד הנצורה – מעורר התפעלות רבה (וגם קטעים "פנטסטיים" מובהקים כלולים ב"ריאליזם" הזה – תיאור הזיותיו הפנטסטיות-מד"ביות של אואה הפצוע בסטלינגרד הוא אחת מפסגות הרומן; וכאן המקום להזכיר את העובדה שליטל ניסה בעבר לכתוב ספרות מד"בית!); מיומנויות ספרותיות "קטנות", כמו שתילת אקדחים במערכות ראשונות, אקדחים שאתה שוכח מקיומם עד המערכה השלישית, מצויות כאן על ימין ועל שמאל; הספר מושך ביותר לקריאה.

6. ודווקא משום העליונות הטכנית של הרומן, העליונות המופלגת, הקרובה-למושלמת, לא נותנת מנוח השאלה: אבל מה הוא רצה לומר?   

אי אפשר לכתוב על השואה טוב כל כך וחסר פואנטה; אי אפשר לכתוב על השואה ריאליזם חמור ווירטואוזי אך ריק.

להיות סופר "טכני" טוב כל כך, בכתיבה על נושא טעון כל כך, בלי שיש לך אמירה חשובה – יש בזה טעם לפגם.

אבל, כאמור, ההתרשמויות הללו מוגבלות למחצית הראשונה.  

אעדכן בהמשך.

תוספת:

הנה העדכון מהמשך הקריאה

פרופ' מנחם פרי, בשני מאמרים שמתחזים למאמר אחד (כאן ; מאמר אחד הוא תשובה לאלה שקובלים על ה"ספוילרים" באחריות הדבר של פרי; מאמר אחר הוא קובלנה על ביקורת הספרות העיתונאית, בייחוד ביחס ל"אישה בורחת מבשורה" של גרוסמן), מגלה אי הבנה בסיסית ביחס למקצוע ביקורת הספרות העיתונאית, כמו גם אגואיזם נאיבי.

במאמרו, בקצרה, פרי תובע מביקורת הספרות העיתונאית ניתוח מפורט של היצירה; ניתוח המבוסס על "קריאות חוזרות-ונשנות של הספר".

ישנה כאן אי הבנה בסיסית של מדיום ביקורת הספרות העיתונאית. המבקר העיתונאי נדרש להגיב מהר, בתמציתיות, בחריפות, בנגישות, על שפע עצום ורב של ספרים. גרוסמן אינו בן יחיד למקום ולא בן יחיד למבקר.

במסגרת המדיום העיתונאי, במסגרת הדד-ליין, במסגרת המקום הגיאוגרפי שמוקצה לו בעיתון, על המבקר העיתונאי, כמשרת הציבור, לעשות את הדברים הבאים: להעניק אינפורמציה בסיסית (מה יש בספר), להעניק ניתוח תמציתי של המעלות והחולשות שיש בו, לאפיין בקצרה את הקונטקסט הספרותי והחברתי של הספר, להעניק הערכה כוללת של היצירה המנומקת לאור המעלות ולחושך החולשות המוזכרות; ולהשתדל בכל התהליך הזה, להיות מעניין לקריאה (!). ביקורת הספרות העיתונאית היא סוגה. המבקר העיתונאי המשובח הוא אימפרסיוניסט גאה, לא חוקר כבד ראש. אימפרסיוניסט, החולק את רשמיו עם הקורא, ומשתדל להעניק לו רשמים ממצאי רב ביותר של ספרים.

כך הגדיר המבקר הבריטי הגדול ויליאם האזליט את אומנותו:

"My opinions have sometimes been called singular; they are merely sincere. I say what I think : I  think what I feel. I  cannot help receiving certain impressions from things, and I  have sufficient courage to declare (somewhat abruptly) what they are" 

התביעות שתובע פרי הן חסרות שחר אם מבינים את האינטנסיביות והלחצים של העבודה המרתקת של המבקר העיתונאי.

מבקר שאמור להעניק ניתוח ליצירה, כפי שפרי חפץ, זקוק, מלבד לזמן רב, גם לכמה עמודי עיתון. זו התייחסות שמתאימה לאקדמיה ולכתבי העת (וכן, לחלק מהמוספים הספרותיים), אך לא לביקורת הספרות העיתונאית בכללותה. וזאת מבלי לחלוק על כך שראוי להקצות מקום רב יותר בעיתונות לביקורת הספרות.

האקדמיה, כבודה במקומה (ואני רואה עצמי, לא בכתיבתי העיתונאית, חלק ממנה), אבל האקדמיה – בארכנותה, בכבילותה האימפוטנטית ל"תיאוריה", בשפתה הלא בהירה, בחוסר ידיעת המציאות הספרותית השוטפת ולא זו שהפכה זה כבר ל"קלאסית", בחוסר יכולתה לבתק את הקשר הגורדי של ההערכה (להכריז האם ככלות כל הניתוחים הספר טוב בעיני כותב המאמר האקדמי אם רע) – נושאת בחלק נכבד מהאחריות לחיוורון של מוסד הביקורת הישראלי באופן כללי.

מבקר שאמור לקרוא שלוש או ארבע פעמים את ספרו של גרוסמן לפני שהוא פוצה את פיו לא יעשה דבר במשך שנה שלמה מלבד אותה ביקורת על גרוסמן.

וזה בעצם מה שפרי חפץ בו. לא לחינם, מאמר הביקורת היחיד שהוא משבח ברשימתו המוזכרת, הוא של מבקרת שכתבה מאמר חיובי על גרוסמן; מבקרת שכותבת ביקורת אחת לחודשים רבים ולא שבת בשבתה.

וכאן אני רוצה להעיר משהו על אישיותו (הפומבית!) של פרי, על אותו אגואיזם נאיבי, שסייע כה להפיכתו של פרי לעורך מרכזי בספרות הישראלית.

 "החופשי ברוח", כתב ניטשה ב"אנושי, אנושי מדי", "הוא תמיד חלש, בייחוד במעשיו. הוא מכיר יותר מדי מניעים ונקודות ראיה". פרי הוא ההפך הגמור מ"החופשי ברוח". כי רק אדם לא-ספקן כפרי; אדם שכמו אותו ינוקא אוהב את משפחתו באופן נאיבי, לא מושכל ולא ביקורתי; רק אדם שמקדם את ספריו בפנטיות חסרת היסוסים, בה כל מי שמבקר ולו במקצת את ספריו הוא אויב ורק מי שאוהב את ספריו, ובשלמותם, הוא ידיד – יכול להגיע למיצוב מקסימלי כמיצובו של פרי בשדה הספרות.

אבל מדי פעם צריך לזכור שהפנאט והאגואיסט הנאיבי אולי משיג יותר בעלמא הדין, אבל יש משהו – בינינו, "החופשיים ברוח" – שאיננו מעורר כבוד בכבילת כל היכולות האינטלקטואליות המרשימות של פנאטים כפרי ל"קידום" חסר מעצורים של מטרותיהם.

יש בעיות רבות לביקורת הספרות העיתונאית. לא האחרונה שבהן היא השכר המעליב שמשלמים בחלק נכבד מהעיתונים למבקרי הספרות. לא האחרונה שבהן היא הארעיות שהפכה להיות טיבו של העיסוק הזה, בעיני המעסיקים והעוסקים בו כאחד.

אם בתנאים-לא-תנאים הללו משקיעים אנשים את מיטב חילם לביקורת, מנסים ליצור מילייה חי וערני, שמגיב להופעתן של יצירות ספרות חדשות, במקום לתבוע מהם תביעות חסרות שחר, ראוי יותר לחזק את ידיהם.

1. העקשות שמפגין הרגל העישון אל מול הניסיונות לעקירתו מהשורש, נובעת מכך שהעישון התיישב על צומת סואן של צרכים (ההתמכרות לניקוטין; האוראליות; התכלית שנמצאה פתאום לאצבעות הידיים חסרות המנוח, ולידיים עצמן, השלוחות כך מהטורסו אל הריק; הסקס אפיל הקמאי של אדם האוחז באש, אדם מסוכן כביכול).

 ועוד צורך: הצורך במיסוך בינך לבין העולם, מיסוך מבודד, כמו אמצעי המיסוך שמפעילים טנקים המתנועעים בשדה המערכה. ובעצם המיסוך נחלק לשניים: מיסוך שלך מעיני העולם ומיסוכו של העולם מעיניך.

היכולת להפסיק לעשן, לפיכך, קרובה ליכולת הנפשית להתבונן בעולם כמות שהוא; לקבל אותו בצלילות. וגם לקבל את הצגתך בפני העולם כמות שהיא. לא ממוסכת.

2. היכן חוש ההומור הזדוני של הטבע מתגלה ביתר שאת: בפערים הקומיים-טראגיים בין גברים לנשים, אותם ייעד הטבע בכבודו ובעצמו להתחבר כביכול, או בפערים בין הגופים הנחשקים הצעירים (מעל גיל ההסכמה, כן?) לבין חוסר הבשלות והזערוריות של התשוקה שמגלים, כך נדמה, אותם גופים נחשקים, שאותם ייעד כביכול הטבע בכבודו ובעצמו למעשי פריה ורביה?  

3. הניאו-ליברליות הכלכלית והשמרנות התרבותית, הצירוף שעשה חיל בארה"ב ומגולם אצלנו בדמותו של בנימין נתניהו, הוא צירוף משונה בעצם, זיווג מוזר. השמרנות שמה יהבה על הקהילה והמסורת. הניאו-ליברל על האינדיבידואל היזם. כלומר על משנה הדפוסים והקיום ללא הרף, ממציא המוצרים החדשים, ולפיכך הצרכים החדשים, התרבות החדשה. היזם הוא רדיקל, מהפכן, לא שמרן.

נהוג, כמדומני (כמדומני, מסביר זאת כך הניאו-שמרן – המעניין! – אירווין קריסטול), להסביר את הזיווג האידיאולוגי המוזר הזה באופן הבא: דווקא בגלל שהוא מודע לרדיקליות התרבותית והחברתית שבניאו-ליברליות מעוניין השמרן הניאו-ליברל בקהילה ובמסורת התרבותית שירככו את המהפכה המתמדת של הקפיטליזם.

אבל, אולי, חשבתי, חלק מהשמרנות התרבותית ניתן להסבר באמצעות מנגנון ההגנה שפרויד כינה תצורת-תגובה; נטייתנו להגיב לפעמים באופן הפוך לחלוטין לתגובתנו האותנטית, כיוון שאנחנו מפוחדים מהשלכותיה. כך, למשל, אנחנו נוהגים באדיבות מופלגת דווקא כלפי מי שבסתר לבנו אנחנו מתעבים. וכך הניאו-ליברל, שבעצם דבר לא מעניין אותו מלבד עצמו והצלחתו, מזייף, בלא-יודעין, את התפעלותו מהתרבות והמורשת של קהילתו.

4. אני קורא כעת את כרך ג' בביוגרפיה המרתקת של שבתאי טבת על בן גוריון (הכרך יצא בשנות השמונים, כשהבא אחריו יצא לאור לפני כשלוש שנים והסתיים בשנת 1946 בלבד! כמו פרויקט תרגום פרוסט, צריך להחזיק אצבעות לעושים במלאכה ולקוות שישלימוה). כמה התרשמויות בעקבות הקריאה:

א. הכבוד והרצינות שבהם התייחס בן גוריון – המדינאי הגאוני הזה – לשאיפות הלאומיות של ערביי ישראל כבר בשנות השלושים המוקדמות, עת טרח להיפגש עם מנהיגים ערביים. בעוד חבריו במפא"י שגו באשליות שערביי ישראל מתנגדים להתיישבות היהודית רק מפאת התערבות של מסיתים, והאינטרס של הפועל הפלשתיני זהה לזה של תנועת הפועלים היהודית, הבין בן גוריון את העמדה של ערביי ישראל לאשורה. בן גוריון גרס כבר בשנות השלושים שיש עם פלשתינאי, בניגוד לעמדתה של גולדה מאיר, מחליפת מחליפו.

ב. בן גוריון המפוכח אף התבטא בשנות השלושים ואמר שלו היה ערבי מפלשתיין היה אף הוא נאבק ונלחם ביהודים. אמירה שמעמידה באור מגוחך, למי שהיה זקוק להוכחה על מנת להבין את הגיחוך, את המהומה שחולל אהוד ברק לפני שנים מספר כשבראיון לגדעון לוי אמר שלו היה פלשתינאי היה מצטרף לארגון טרור.

ג. ועם זאת, עמדתו של ברל כצנלסון ועוד במפא"י בויכוח עם בן גוריון, על כך שערביי ישראל שייכים לדת, אבל לא בהכרח ללאום, האם אין היא מקבלת אישוש בשנים האחרונות, בפיתול האירוני הנוסף של ההיסטוריה, עם עליית האיסלאמיות בקרב הפלשתינאים? האם אין אחת הבעיות המרכזיות בקיום שלנו בעידן של מלחמות בין-דתיות (או בין-ציביליזציות), הנה שאנחנו גם לאום וגם דת (כלומר, סוג של "ציביליזציה")?

5. ספרים מתורגמים, נדמה לי, אני קורא – ללא כוונה תחילה – ביתר סלחנות מספרות מקורית. משחקת לטובת הזרים, ההזרה המובנית בקריאת עלילת דברים המתרחשת בתרבות זרה. על ספרות מקור מוטלת חובת ההוכחה שקסם יכול להתרחש אף במחוזות המוכרים לי. סופרי המקור צריכים לעבוד קשה יותר על מנת לחרוג מהיומיומי, המוכר עד זרא.

6. זה באשר לפרוזה. ומה באשר להגות? האם הגות זרה, צרפתית הבה נאמר, נראית לנו "מתוחכמת" יותר גם כיוון שהיא פשוט זרה? נכתבה בהקשר זר? ולכן מסתורית יותר? מפתה יותר?

לו היה רולאן בארת כותב בעברית, נניח, האם היה מקבל טור במוסף "הארץ"? האם הטור הזה היה עומד במוקד תשומת הלב של האינטליגנציה שלנו?