מבקר חופשי

1. פרשת חלוקת רווחי הגז ומסקנותיה הסופיות הממותנות של ועדת ששינסקי (כלומר, נוחות יותר לבעלי ההון מאשר מסקנות הביניים) – שאפילו הן, במיתונן, לא בטוח שייושמו ולא יטורפדו בכנסת – היא אחד האירועים המשמעותיים ביותר שקרו בישראל בשנים האחרונות.

מצטייר כאן בצלילות לא שכיחה מאבק מעמדי.

אחת הסיבות לצלילות הזו הוא המאבק שמתנהל בכנסת בין נבחרי הציבור מחד גיסא ונבחרי הציבור+לוביסטים של חברות הגז מאידך גיסא. בדרך כלל השוק מתנהל כביכול מחוץ לדמוקרטיה. הוא דבר מה ניטראלי. שאין מה לעשות מולו. הוא לא מפריע לאף אחד ולכן לאף אחד אסור להפריע לו. הוא אוטונומי.

ואילו כאן מתבהר בצלילות איך השוק מנסה, חזיתית, לבלוע את הדמוקרטיה. איך הדמוקרטיה יכולה בעתיד להצטמצם לזכותם של העניים לישון מתחת לגשר, כניסוחו הסרקסטי של מארקס.

אבל מה שמוסיף באופן דרמטי לצלילות המאבק המעמדי, שהתערפל כל כך בעשורים האחרונים, היא העובדה שמדובר כאן בכלכלה ישנה. יש משאב טבע. גז. משהו שניתן להריח אותו אם לא למששו. לא מדובר כאן בספקולציות פיננסיות מסובכות. לא מדובר כאן בטכנולוגיה מתוחכמת שהאדם ההדיוט מתקשה להבינה.

יצחק תשובה מזכיר את "הברונים השודדים" של שלבים מוקדמים יותר בקפיטליזם (הקפיטליסטים האמריקאים הגדולים של סוף המאה ה-19; למשל, אלה שעליהם נסב הסרט "זה ייגמר בדם"). אם נציב אותו, נגיד, מול מארק צוקרברג. צוקרברג שלכאורה לא לוקח כלום מאף אחד (צוקרברג קודח בזמן הפנוי שלנו ושואב אותו; הוא משתמש בפיתוי ולא בכוח לוביסטי).

2. הקמפיין הלא רשמי נגד הגזענות, למשל זה של עמודי הפובליציסטיקה של עיתון "הארץ", הוא פרויקט חביב אבל בעיניי חסר ערך.

אסביר: לטעמי, יש להבין שהגזענות הישראלית החדשה, שנאת הזרים והערבים ואף "השמאלנים", נובעת גם מטמטום ואטימות ודמגוגיה של המחוקקים דהאידנא (כמו גם מטמטום וקהות-חושים של חברה מותקפת גירויי מדיה מגוונים; זו גזענות מטומטמת והלומה של "פני שטח", לא גזענות מושרשת ותהומית), אבל התפשטותה בחברה נובעת מחוסר ביטחון אישי כלכלי+היעדר זהות קולקטיבית. במילים אחרות, בניגוד למראית העין: אין כאן עדות מדאיגה לעודף של זהות קולקטיבית אלא דווקא להיעדרה.

ויש קשר בין שני המרכיבים שמניתי: בחברה שבה אתה סובל מחוסר ביטחון אישי-כלכלי, כלומר בחברה תחרותית באופן קיצוני, הזהות הקולקטיבית מתכרסמת והולכת מבפנים.

או אז, כשאתה לא בטוח בגורלך האישי ולא בטוח בזהותך הקולקטיבית, בשיוכך הקולקטיבי, כשאתה בחרדה קיומית כזו, כשאתה מעורער, אתה ממהר לפצות על זה בהגדרות "חזקות" והיסטריות של זהותך ושיוכך: אני בתחרות עם כל היהודים האחרים, אני לא יודע איך ייראו ימי הזקנה והפנסיה שלי בקרב כל היהודים האחרים, אני מרוויח רק 4000 שח בחודש בקרב כל היהודים האחרים, אני חסר דירה בקרב כל הבַּלֶבַּתים היהודים האחרים, ולכן אכריז ביתר תוקף על שייכותי ליהודים האחרים.

אי אפשר להיות נגד גזענות בחברה הישראלית בלי לרצות לשנות רדיקלית את עוצמת התחרות בחברה הישראלית ואת חלוקת העושר בה (ואפילו, יש לשער, אי אפשר להיות נגד גזענות בלי לאהוד סוג מסוים של שייכות קולקטיבית לאומית שתעניק ביטחון עצמי וזהות יציבה יחסית, שהם המבוא והמפתח לנדיבות כלפי האחר).

זו הרי הייתה המסקנה ממלחמת העולם השנייה שהביאה להולדת מדינת הרווחה. המסקנה הזו נשכחה והלכה בעשורים האחרונים, כורסמה והלכה. חלוקה לא שווה באופן קיצוני של העושר בחברה+תחרות לא מרוסנת הם אלה שהביאו לעליית הפאשיזם.

לכן, כל פובליציסט (נגיד, גדעון לוי) שמתפלץ מהגזענות בחברה הישראלית, צריך לתמוך בהקמת מפלגה סוציאל-דמוקרטית ראויה לשמה, לפחות באותו להט שהוא מגלה במאמריו נגד הגזענות. אחרת, הוא וכל הפובליציסטים האנטי-גזעניים הדומים לו, יהיו לא יותר מאידיאולוגים של הניאו-ליברליזם, שמציעים לחברה הישראלית ניתוח פלסטי ("להילחם" בגזענות) בעוד היא זקוקה לכימותרפיה.

תוספת מאוחרת בעקבות חלק מההערות:

אני רוצה להוסיף דיוק לטיעון שלי: גם אם ייתכן שאת הגילויים הגזעניים ניתן לייחס לגורמים שפעלו גם בעבר, כלומר שמבחינה זו "אין כל חדש תחת השמש", הרי שאת האדישות של הציבור הרחב לגילויים הללו ניתן לייחס למשיכת כתף של אלה שכל העניין אינו נוגע אליהם, כי הם עסוקים בהישרדות או בהתמודדות עם חזונות מבעיתים של התמוטטות כלכלית. הצווחות נגד גזענות נשמעות באוזניהם כלא רלוונטיות ולא מגייסות מתוכם את אותה השתתפות רגשית, את אותה אמפאטיה לחלש ולזר, את אותה הגינות בסיסית, שמצויות אצל מי שביטחונו האישי מובטח.

בספר "למאטיס יש את השמש בבטן", של יהודית קציר, ספר לא טוב במיוחד (בניגוד ל"סוגרים את הים" המוצלח), יש בכל זאת משפט אחד שאינני יכול לשכוח: "הישמר מלהזדקק לרחמיהם של אלה הזקוקים לרחמיך". נדיבות רגשית קשה לחלץ ממי ששרוי בעצמו במצוקה.