מבקר חופשי

לו הייתי היום בן עשרים – ולוואי והייתי, אם כי עם השכל (השכל הרגשי, הכוונה) של היום; להיות בן עשרים עם השכל שהיה לי בגיל עשרים…בחיים לא! – הייתי פותח את לימודיי הגבוהים בלימוד יוונית ולטינית.
להיות איש "מדעי" הרוח ללא יוונית ולטינית –
נו, ראינו כבר מראות קשים מאלה.

כיון שאיני בן עשרים עוד – אני קורא בשנים האחרונות (גונב דקות מכאן ומכאן, מן המיצר ומעבר לגבולין, ולאו דווקא בחורף) את הקלאסיקונים הרומאים והיוונים בתרגום.

לאחרונה אני קורא את ההיסטוריון הרומי הגדול טאקיטוס (56-117 לספירה). ובהנאה גדולה. כתביו נחשבים למופת לסגנון צח והדור באיפוקו.

הנה כמה פנינים מ"ספר השנים" שלו, על רומא במאה הראשונה לספירה:

1. על קלאודיוס, שאיש לא שת לבו אליו – אך לבסוף הפך לקיסר, כותב ההיסטוריון:

"אשר לי, ככל שאני מרבה להרהר בקורות דורות ראשונים ואחרונים, צופה אני בשחוק המתעתע במעשי אדם בכל עמלו. שכן במהללם, בתוחלתם וביראת-הכבוד שעוררו היו הכול יעודים לשלטון יותר מאותו פרינקפס לעתיד לבוא [=קלאודיוס], אשר הגזירה שמרתו בקרן-זווית" (הוצאת "מוסד ביאליק", תרגמה: שרה דבורצקי; וכן להלן).

2. מדי פעם התעוררו הרומאים לתקן תקנות שיחזירו את דרך החיים המסורתית לאומה המידשנת, מתבהמת והולכת (כך טען טיבריוס, הקיסר הערום בתיאורו של טאקיטוס: "מדוע, אפוא, היה הקימוץ רווח לפנים? מפני שכל אדם כבש את יצרו, מפני שהיינו אזרחים לעיר אחת; אף לא היו אותם מדוחים מצויים כל עוד לא יצא שלטוננו מגבולות איטליה. הניצחונות שבחוץ לימדונו לכלות את רכוש זולתנו; הנצחונות מבית – את רכושנו שלנו"). כך, למשל, תיקן אוגוסטוס חוק שיעודד חיי משפחה וילודה וימנע חיי רווקות והוללות.
אולם, מציין טאקיטוס: "חוק זה לא הביא לידי ריבוי נישואים וגידול בנים, שכן גדול היה כוחה של הערירות" (הרווקות המאוחרת הינה, אם כן, ישנה נושנה; וכל מי שמציקים לו או לה להתמסד, ימצא/תמצא לו/לה פה בטאקיטוס מענה לשון מן המוכן: "נכון, אמא/סבתא/אבא, אבל גדול כוחה של הערירות!").
שטף החקיקה הניאו-שמרנית הביא רעה שאינה פחותה מרעת המתירנות שקדמה לה, מעיר טאקיטוס: "וכשם שגדל קודם לחץ השחיתות, כן גדל עתה לחץ החוקים". זאת משום שהחקיקה המרובה עודדה התנהגות מלשינאית של מדינת משטרה. למעשה, ריבוי החוקים לא הפך את המדינה לצדקת יותר: "ועת היתה המדינה מושחתת ביותר היו חוקיה רבים ביותר".

3. טאקיטוס יוצא מהעיון בזה לעיון רחב בדבר חשיבותם של החוקים ומעיר – כמו חזונות לא מעטים בעולם העתיק על מציאות "גן עדנית" קדומה – כי: "הראשונים שבבני-האדם עדיין היו חיים ללא תאווה רעה, ללא בושה וללא פשע, ועל כן גם ללא עונש או כפייה. גם לפרסים לא היו זקוקים, כי את הטוב ביקשו לשמו, וכיוון שלא חמדו דבר שלא כשורה, לא נאסר עליהם דבר בכוח הפחד. אך משהשליכו מעליהם את השוויון ומשהחלו ההתנשאות והחמס תופסים את מקום הענווה וההבלגה, קמו משטרי עריצות, ובקרב עמים רבים היו לנחלת עולם".

מעניינת מאד העקשנות הזו שמתבטאת בכתבי הקדמונים והמודרנים (רוסו, למשל) – על מציאות שוויונית שקדמה לתוך ולחמס של האנושות בהמשך דרכה.

4. במסגרת ניסיונות הטהרנות והניאו-פוריטניות, הוצע בסנאט הרומאי שנשות נציבי הפרובינקיה לא תתלוונה לבעליהן בשליחותם: "יש בה בפמלית נשים כדי לעכב את מעשי השלום בתפנוקיהן ואת מעשי המלחמה במורך לבבן". ההצעה נדחתה: איננו קשוחים כקדמונים – ואנו מצויים בשעת שלום, טענו המתנגדים: "אכן על היוצא למלחמה לאזור חלציו; אך בשובו מעמלו, מה רווחה לו כשרה מן הרווחה שימצא בצד אשת-בריתו?".

5. מה תפקידו של ההיסטוריון? "כי בזאת רואה אני את עיקר תפקידם של דברי-הימים: שלא תהיינה המידות הטובות נאלמות ושיהא מורא הדורות הבאים והקלון על אמרי-אוון ומעשי-אוון". ההיסטוריון כעד שמפרסם לדורות הבאים את צדקתו של הצדיק ורשעותו של הרשע.

6. טיבריוס הקיסר משתומם על תשוקתם של הרומאים לעבדות, כלומר להתמסרות לקיסריהם ולזניחת הרפובליקה המפוארת שלהם: "נמסר, כי מדי צאתו מבית הסינאט היה טיבריוס קורא בלשון יוון: 'הוי, האנשים הששים אלי עבדות!'. אל-נכון היה אפילו הוא, שלא רצה בחירות הרבים, בוחל באורך-רוח שפל שכזה מיד עבדיו".

7. והנה דוגמה לאכזריות הרומית, אשר עוררה סלידה בעיני אבותינו-שלנו אשר כינו את רומא "רומי הרשעה" – ולא רק מטעמים שוביניסטיים ולא רק מטעמי ריסנטמנט, כמו שחשב ניטשה – אכזריות שגובלת בגרוטסקיות: באחד מגלי הטיהורים שמתאר טאקיטוס (יש קרבה לא מועטה בין מגפת ההלשנות על ביזוי הקיסר, או ביזויו כביכול, ברומא של המאה הראשונה, לטרור הסטליניסטי; גם בזאת קדמה הציוויליזציה המפוארת והמורכבת הזו לנו, המודרניים) הוטל על המוציא להורג להרוג ילדה קטנה, בת לאחד המורדים-כביכול במלכות:
"מעיני הילדה נעלם הדבר עד ששאלה וחזרה על איזו עבירה ואנה גוררים אותה; שוב לא תעשה זאת ואפשר לייסרה בשבט הילדים [איזה תיאור מדהים ומזוויע! הילדה שלא מבינה מדוע לא מסתפקים בעונש "רגיל" לילדות, "בשבט הילדים" – וזה עוד לא הכל, הנה:] סופרי אותו הזמן מוסרים, שכיוון שהוצאת בתולה להורג נחשבה מעשה אשר לא ייעשה, נאנסה על ידי התליין כשחבל התלייה בצידה [אתם מבינים? זוהי סדום!]".

8. והנה פתיחה לקטע פילוסופי בו שואל את עצמו טאקיטוס כיצד נקבעים חיי אדם:
"אשר לי […] דעתי נבוכה עלי אם על-פי המזל [כלומר, הגורל] וההכרח הקבוע ועומד או עלפי המקרה יקומו מעשי אנוש. שהרי טובי החכמים הקדמונים והדבקים בתורותיהם נחלקים בדעותיהם; ברבים מהם קבועה הדעה, שאין האלים משגיחים על ראשיתנו ואחריתנו, כללו של דבר על כל אדם. על כן הרבה פעמים מנת הצדיק יגון וחלק הרשע שמחה. לעומתם סבורים אחרים, כי יש גזירה בסדר הדברים, אך אין היא תלויה במזלות תועים אלא ביסודות ובהשתלשלות של סיבות טבעיות. בכל זאת מניחים הם לנו את דרך הבחירה בחיינו; אולם משנעשתה בחירה זו, הרי סדר התולדות לעתיד לבוא שריר וקיים. אף הטוב והרע אינם כפי דעת ההמון; רבים הנראים כנאבקים עם התלאות מאושרים הם, רבים אומללים בעצם עושרם הגדול".

כלומר, מוצגות כאן שלוש תפיסות:
א. דטרמיניזם שנקבל על פי כוחות על טבעיים (מזל או אלים).
ב. דטרמיניזם שנקבע על פי נסיבות טבעיות (אם כי מודגש שיש חופש בחירה לדעת האוחזים בהשקפה זו).
ג. מקריות.

לגבי סוגיית "רשע וטוב לו" מובעת הדעה המעניינת שלא תמיד אנו יודעים למי טוב ולמי רע, החזות החיצונית מתעתעת, לעתים.

*
אני מקווה להביא מקבץ נוסף של פנינים טקיטוסיים בעתיד הקרוב.

והנה הוא

1. בביקורתו המאלפת של המבקר היהודי אמריקאי, ליונל טרילינג, על דו"ח קינסי המפורסם, מ-1948 (הדו"ח והביקורת), מתח טרילינג ביקורת על התפיסה המכאניסטית של המיניות האנושית שבאה לידי ביטוי בדו"ח, תפיסה מכאניסטית שלה נלוותה התפיסה הנאיבית "המשחררת" לכאורה של הדו"ח, לפיה, כמה שיותר מין – כך טוב ("The more the merrier").
והרי להיטות מינית, טען טרילינג, יכולה לנבוע למשל גם מחרדה, ולא רק מיצריות בריאה ושופעת!

ואכן, להיטות מינית היא אבן בוחן ואתגר לאמצעים הפרשניים שלנו, בעיקר בתקופתנו שבה התפיסה הרדוקציוניסטית של האדם ומיניותו צוברת תאוצה.

תשוקה מינית דוחקת יכולה הרי להיות חיפוש אחר אמצעי להפגת חרדה (מקור "פסיכולוגי"). התמכרות ("פסיכולוגי" ו"ביולוגי"). צורך ביולוגי "פשוט". צורך אסתטי (! – "ביולוגי"? אבל מסוג שונה מזה המופקד על הרבייה). אמצעי לאישוש ביטחונו של האגו ("פסיכולוגי"). צורך בהצדקת הקיום על ידי העונג ("פילוסופי"?). צורך ברגשי התפעמות והערצה ("דתי"?).
והיד, אם זה האיבר המתאים פה, עוד נטויה.

2. הייתי רוצה לפתח, לעצמי ואולי גם לאחרים, תפיסה מסוימת צנועה של ספרות.

כששקדתי על הדוקטורט שלי גיליתי שיח של מבקרי ספרות אמריקאים מתחילת שנות הששים שדיברו על "ספרות השתיקה", כלומר ספרות שמייחלת לאיונה או חוששת ממנו, שמייחלת למעבר לעידן של שתיקה בגין עונג שאין לדבררו, או שחוששת ממעבר לעידן שבו התמלול לא יוכל להשיג ולבטא את המועקה והמצוקה האנושיות.

ובכן, בהתאם לאותה תפיסה הייתי מציע תפיסה של ספרות כדלקמן: בעודנו בחדר ההמתנה של ההיסטוריה, ממתינים לגאולה השלמה – אנחנו מדפדפים במגזינים ששם. ואנו תובעים מהמגזינים האלה שלנו שיתארו במדויק ככל שניתן – וללא מניפולציות שמזכירות לנו את קיומו של הסופר, מניפולציות שמבטלות את יכולתה של הספרות להשפיע עלינו בגין דמותו של הסופר המטילה צל על היצירה – את רגשותינו ומחשבותינו, גם אלה הדקים ביותר.
בעודנו בחדר ההמתנה לגאולה השלמה – בה לא יהיה לנו צורך לא בספרות ואף לא במילים, אלא כמו אותו יצור שעבר אורגזמה של שבע שעות ב"כל מה שרצית לדעת על המין" של וודי אלן, נסתפק בהמהומים וגמגומים – אנחנו מבקשים מהמגזינים/הספרות שלנו לעסות במדויק ככל שניתן את הרקמות הנפשיות הדוויות שלנו (נכון, לא רק זה; כל זה בלוויית עינוג אסתטי).

כן, ספרות רק כעיסוי, רק כוונטילציה. כמה מעט. אבל כמה הרבה – כל עוד אנו דחוקים בחדר הההמתנה.

3. איזה סיוט זה להיות גבר אשכנזי! כשאתה חש דכדוך, וקל וחומר רגשי נחיתות, אתה לא יכול להאשים בזה לא את ההגמוניה הגברית ולא את זו האשכנזית. אתה נותר עם עצמך – וצריך להתמודד. להתייאש, להשתפר, להיטפל.

אין לי משהו חכם במיוחד לומר בנושא – אני רק חש מחויב לומר שההצעות שנשמעות ללמד "לימודי שואה" ילדים קטנים או אף ילדי גן (!) נשמעות לי מופרעות לגמרי.
בכיתה דל"ת או גימ"ל, אני זוכר, ברחתי בבעתה מבית הורי אל מגרש המשחקים בכפר כששודר ב"עמוד האש" הפרק המזעזע על השואה. "יום השואה" היה יום מפחיד – מפחיד ולא מובן – גם בכיתות ה"א וא"ו ואף יותר.
המחשבה לנעוץ במוחם של ילדים קטנים אימות שגדולים לעולם לא יעכלו היא באמת מטורפת.

פורסם ב"ידיעות אחרונות"

בספרהּ, "המראֶה מקאסל רוק", שראה אור ב-2006, כללה אליס מונרו פרקים הלקוחים מתולדות משפחתה. משפחתה הייתה משפחה סקוטית שהיגרה לקנדה בתחילת המאה ה-19. בניגוד לשאר המשפחה, בן אחד שלה, בשם ויל, היגר לארצות הברית. הדעה הרווחת במשפחה הייתה כי ויל בחר בארצות הברית ולא בקנדה בגין "הצורך לא להחמיץ שום הזדמנות". בניגוד לויל האמביציוזי, שפנה לארצות הברית, היו שאר בני המשפחה שבחרו בקנדה, כך מספרת מונרו, "עצורים או מהורהרים יותר" (הספר ראה אור בהוצאת "מחברות לספרות" בתרגומה של אורטל אריכה). נוכחותה הספרותית של אליס מונרו הינה בעצמה סמל לאיזו איכות "קנדית" "עצורה או מהורהרת" כזו, העומדת בניגוד לדימוי של השכנה האמביציוזית והלא מאופקת מדרום, ארצות הברית. לא רק שספריה של מונרו כתובים באיפוק ועוסקים בדמויות שאמנם אינן בדיוק אפרוריות אבל הן בהחלט לא זוהרות, הרי שגם בחירתה בצורת סיפור לא ראוותנית, סיפור שנע באורכו בין הסיפור הקצר לנובלה המעט ארוכה יותר, תואמת איזה דימוי "קנדי" צנוע שיצרה נוכחותה בשדה הספרות.
גיבורותיה של מונרו הן פעמים רבות נשים קנדיות, מהמעמד הבינוני-הנמוך, כפי שהייתה היא עצמה. אלו, פעמים רבות, נשים שגדלו בבתים בעלי רקע שמרני ופרובינציאלי למדי והן נאבקות להיחלץ ממנו. ברבות השנים עסקה מונרו לא רק בבנות להורים שמרניים המבקשות להיחלץ מהשפעתם, אלא גם בבנות להורים ליברליים המבקשות להיחלץ דווקא מהם, ופונות לכַתות רוחניות למשל, כריאקציה להוריהם.
הכתיבה של מונרו ריאליסטית, אבל היא יוצרת את מה שקשה כל כך להשיג בכתיבה מהסוג הזה: הצגה בכלים ריאליסטיים בלבד של המסתורין והפלא והאימה שהנם, למעמיקים להתבונן, חיינו אנו. לצורך המחשת הדרמה החבויה בחיים היומיומיים מתמקדת מונרו פעמים רבות ברגעים הרי גורל. למשל, בקובץ הסיפורים "בריחה" (ראה אף הוא ב"מחברות לספרות"), שהוא הטוב מבין ספריה המוכרים לי, פוגשת אישה צעירה גבר זר ברכבת ודבקותה העקשנית בו, על אף שכל הסימנים מראים שזו טעות מבחינתה, חורצת את גורלה. ולאו דווקא לטוב או לרע – מונרו המאופקת איננה מלודרמטית לעולם – אבל היא מראה כיצד רגעים מסוימים בחיינו הינם רוויי משמעות ועתירי השלכות.
הסופר האמריקאי, ג'ונתן פראנזן, אוהד גדול של מונרו, העיר לפני כמה שנים בסרקזם שהאקדמיה השבדית כנראה סבורה שיותר מדי קנדים הכותבים סיפורים קצרים זכו כבר בנובל ולכן היא מונעת ממונרו את קבלת הפרס. לכך אולי יש לצרף את האמירה האומללה של נציג האקדמיה השבדית מ-2008 על כך שהספרות האמריקאית (אבל יש להניח שהוא התכוון לספרות הקנדית גם כן) היא פרובינציאלית ביחס לספרות האירופאית. והנה הפרס הגיע. והגיע למי שמגיע לו.

1. קורא וקורא מחדש בתדהמה ובהשתאות את אפלטון באי יווני. והפלא ופלא ב״גורגיאס״ מתנצח סוקרטס עם מי שמביע דעות ניטשיאניות לחלוטין על מקורות המוסר ורואה בו ״מוסר עבדים״. אכן, כל הפילוסופיה המערבית היא הערות שוליים לאפלטון האלוהי!

2. אריסטו ב"אתיקה" (המאה הרביעית לפני הספירה) מבקר כך את "פייסבוק":

"אולם אשר לידידים הגונים, האם מוטב שיהיו לנו רבים ככל האפשר, או ישנו גבול מסויים גם לחוג של ידידים, כפי שישנם לגבי מספר האזרחים שבעיר? […] ישנו, אפוא, גם גבול מסוים למספר הידידים, – ומסתבר שאינו יכול להיות גדול יותר ממספר האנשים שעמהם אפשר לחיות יחדיו, שהרי בכך מצאנו את התכונה האופיינית ביותר של ידידות. והרי ברור מאליו, שאי אפשר לחיות ביחד עם רבים, ולהתחלק ביניהם. ויתר על כן, גם הללו צריכים להיות ידידים זה לזה, אם כולם אמורים לעשות ימיהם ביחד; וקשה להשיג זאת במספר גדול של אנשים. כמו כן יקשה להשתתף שיתוף הדוק בשמחותיהם ובצערם של רבים; שכן מסתבר שבעת ובעונה אחת יהיה צורך לשמוח עם זה, ולהתאבל עם זה. אולי מוטב, אפוא, שלא לבקש להתיידד עם אנשים מרובים ככל האפשר, אלא עם אותו מספר של אנשים אשר די בהם לחיים ושבצוותא; שאין זה מתקבל על הדעת שאפשר להיות מיודד מאוד עם רבים. מאותה סיבה גם אי אפשר לאהוב כמה אנשים; שאהבה היא מעצם מהותה מעין ידידות מופלגת, וזו אפשרית רק כלפי אחד; גם ידידות חזקה תיתכן, אפוא, רק עם מועטים. ואמנם נראה שהמציאות מאשרת את הכלל הזה; שאין אנו מוצאים ידידים רבים הקשורים בסוג הידידות החברית, ויחסי הידידות המהוללים ששירי העלילה מספרים עליהם היו תמיד בין שניים. ואלו המשופעים בידידים שמקיימים יחסים הדוקים עם כולם רואים אותם כאנשים שאינם ידידים אף לא לאחד, וקוראים לאנשים אלו 'מתחנחנים'" (הוצאת "שוקן", מיוונית: יוסף ליבס).

3. אני קורא בפעם הראשונה את ״עם, מאכל מלאכים״ של יצחק לאור. בצד ״הדקדוק הפנימי״ של גרוסמן (וכן, כפי הנראה לי, "היכן אני נמצאת" של אורלי קסטל-בלום ו"בדרך אל החתולים" של יהושע קנז) זהו הספר העברי הטוב ביותר שראה אור בשנות התשעים מאלה המוכרים לי (והזכורים לי כרגע). כל הכבוד על הוצאתו לאור המחודשת בהוצאת ״ידיעות״, שאחראית עליה, כך אני נמצא למד, נוית בראל.

4. שנה טובה לכל קוראי הבלוג!