מבקר חופשי

1.

מדוע אמנים בחברות הליברליות המערביות נוטים לשמאל? לעתים מדובר בבני מעמד גבוה יחסית, הפועלים מבחינה פוליטית "בניגוד לאינטרס" של מעמדם.

התשובה הסנטימנטלית הינה שהאמנים "רגישים" יותר – מתוקף תחומי עיסוקם – לבני אדם ולרגשותיהם, ולפיכך לסבל האנושי. ומכאן – קצרה הדרך לתפיסה "הומניסטית" פוליטית: דאגה לחלשים בחברה, למדוכאים בידי החברה.

אבל אולי חלק מהתופעה הזו ניתן להסבר פחות סנטימנטלי: אמנים הם אנשים עם אגו גדול ואגו פצוע. במובן מסוים, הם אויבי החברה, משום שהחברה מיקמה אותם, לדעתם, במיקום שאינו כפי ערכם.

הטינה העצומה של האמנים כלפי הלווייתן החברתי מתבטאת באהדה לאלה שאותה חברה דחתה, רמסה או דיכאה. בבחינת: אויב אויבי – ידידי הוא.
לא האהדה לחלש, אלא יצר ההכאבה לחזק הוא שמניע חלק מהאמנים בעיצוב עמדותיהם הפוליטיות.

גרסה מרוככת יותר לרעיון הזה תהיה זו: האמנים חשים אהדה לחלש משום שהם מזדהים אתו, הם עצמם חשים חלשים ורמוסים בידי החברה שאינה מכבדת אותם כפי הראוי להם לדעתם (גם אם מצבם האובייקטיבי שפיר למדי).

*

הדברים אינם נאמרים על מנת לנגח את האמנים או את השמאל. אני עצמי מחשיב את עצמי איש שמאל ומתעניין מאד באמנות.
הפרשנות המוצעת כאן היא דוגמה נוספת לתופעה רווחת של מצווה שבאה בעברה ואף על פי כן מצווה היא; דוגמה נוספת למתוק היוצא מעז.

2.

האמנות, בחלקה, היא שכפול העולם. השכפול הזה נעשה בידי בן אנוש ולכן העולם המשוכפל הופך לאנושי לראשונה, או לאישי לראשונה. זו היכולת האנושית לא רק לפעול כמשתנה בתוך עולם נתון, כפוף למבנה המשוואה ולאיבריה שבתוכם הוא נלכד, אלא לבנות משוואה חדשה לגמרי.

האמנות היא "הטייק" השני על הקיום, אחרי שהוחשה אי נחת מ"הטייק" הראשון. היא ארגז החול בו מְשחק המצביא את מִשחק המלחמה בו הפסיד – מְשחק מחדש ובתנאיו שלו. ומה שמעניין הוא שהמצביא המובס מסכים להיות מובס גם בארגז החול הפרטי – כי זוהי תבוסתו שלו, שהונחלה לו מידיו שלו.

האמנות כרוכה לבלי הפרד בחירות האנושית. והדברים עוד תובעים פיתוח והבהרה (עצמיים, בראש ובראשונה).

(במילים "מן הארכיון" כוונתי לכך שאני מעלה אט אט, ובדִי עמל, פוסטים שכתבתי בעבר באתר ששבק חיים לכל חי)

1. המטרות הגדולות שאנו מציבים לפנינו מצויות הרחק שם באופק ולקראתן אנו רצים-רצים. אנו משילים מעצמנו כל דבר שעלול להכביד עלינו בריצה, דוהרים קלים וכמעט עירומים ורק מעמיסים על מוחנו את הזיית האושר העסיסי שיפקוד אותנו כשנגיע אל הקצה.
מדי פעם אנו חוטפים בקבוק מים תוך כדי ריצה, אך ככלל איננו דואגים לעצמנו בימים אלה של מרוץ (פרויד ממחיש בברוטאליות את הדיכוטומיה בין יצרי המין ליצרי שימור "האני" – הדיכוטומיה שעמדה בלב תפיסתו המוקדמת, לפני שגילה את היסוד הליבידינאלי של יצרי שימור העצמי גופם, דהיינו את היסוד הנרקיסיסטי, ולפני שהציע חלף הדיכוטומיה המוקדמת את הדיכוטומיה המאוחרת, של הארוס ויצר המוות – בכך שהחיות בשעת הזדווגותן חשופות בפני טורף).

אך לעתים, מותשים, ננוח בשולי הדרך, ניטיב מעט את משכבנו תחתנו, נסקל ונעזק אבנים בסביבתנו, רעב יכסוס בנו ונשביעו ואז, כנהוג, נתעטף בשמיכה ונתנמנם מעט.

וכשנקום, ייראה המרוץ הקודם מעט או אף הרבה זר ומוזר. או אז נזנח את הטלאולוגיה ונדבק בעיקרון הסיבתיות, כך שהמרוץ הקודם לא ייראה כנמשך אל האופק הרחוק אלא כתולדה של היעדר נווה המנוחה.

2. האם ישנם ספרים שכתובים טוב מדי? לאחרונה הרהרתי בכך כשקראתי את "עד סגירת הגיליון" ("עם עובד"), של טום רקמן, רומן אמריקאי שזכה לשבחים ועניינו תיאור החיים במערכת עיתון שנאבק על קיומו לנוכח עליית האינטרנט.

את הרומן (שהוא למעשה קובץ של סיפורים קצרים העוסקים כל פעם בדמות אחרת בעיתון) זנחתי באמצעו כי הוא היה כתוב טוב מדי לטעמי. כלומר, הוא היה מהוקצע מאד, מתובנת מאד, עתיר אנלוגיות חכמות בין חלקי הסיפור השונים ובכך רחוק מהחספוס והאקראיות של החיים.

3. ספרים שנחשבים טובים רגילים פעמים רבות ללמדנו שהמציאות אירונית: מי שהיה למעלה יגיע למטה וההיפך, או יגלה שהלמעלה לא באמת מספק והלמטה לא באמת נורא. ספרים שנחשבים טובים נוהגים לפעמים להמחיש איך אירועי חיים קטנים וזניחים לכאורה יכולים לשנות בני אדם מהקצה אל הקצה (בניגוד לספרים שנחשבים רעים ונוטים אל המלודרמה). ספרים שנחשבים טובים נוהגים לעתים להכיל "היוודעויות" המובילות לשינויי אופי ודרך חיים.

אך המציאות אולי פחות אירונית מכפי שמניחים חלק מהספרים הנחשבים טובים, ובני האדם פעמים רבות נותרים בעיקשותם הקטנונית ואינם משתנים, לכל היותר, הם ותשוקותיהם נחלשים ודועכים. החיים לפיכך פחות מעניינים אך יותר קשוחים ועזים מהספרות.

4. חלק גדול ממה שמרכיב את חיינו וייסורינו מתקשה להתאים את עצמו לצורה הסיפורית. אלה נוירוזות ורמצי תחושות מתמידות ומציקות אך עמומות, או לחילופין התקפות אלימות (על ערכנו העצמי, על תחושת הביטחון שלנו בעולם ועוד) שגואות ואז נרגעות וחוזר חלילה.

אנחנו לא "פותרים" אותם בחיינו, אלא, כפי שחלקנו למד לומר על "הסכסוך" הישראלי-פלסטיני, אנחנו "מנהלים" אותם.

לסכסוך שלנו עם עצמנו אין, פעמים רבות, מבנה סיפורי של התחלה-אמצע-סוף, אלא הווה נצחי.

5. בעלי מוסר מעמיקי הגות מדברים בגנות תאוות הבשרים ואומרים שהיא חסרת תוחלת וסיפוק: הרדיפה אחר התענוג מובילה למפח הנפש שבא לאחר השגתו ולתנועה מחודשת של רדיפה אחר עונג חדש שתוביל לתוצאה דומה. המין הוא פעולה שחוזרת על עצמה, תנועה מעגלית שאינה מסתיימת לעולם, הוא אינו סיפור עם התחלה-אמצע-סוף, אלא דריכה במקום.

אבל לזכותם של הדון ז'ואנים – גם הם כמו כולנו זקוקים לסניגור – עומדת ההכרה שרדיפת השמלות היא סוג של משחק. גם על משחק אפשר לחזור פעם אחר פעם מבלי להשתעמם. חלק מההנאה אינו דווקא הניצחון או העונג, אלא ההימור והתקוות והידיעה שלעתים הוא יצליח והן תתגשמנה ולעתים לא.

מפרספקטיבה מסוימת מה יש בחיים האלה אם לא משחק?

אולי לכך התכוון ניטשה שכתב כי גברים אוהבים לשחק והנשים בשבילם הן המשחק המסוכן ביותר.

6. הפסיכואנליזה בחוגים רבים יצאה מהאופנה או שהיא מותקפת על היותה, בחלקה, "לא מדעית". זה נושא רחב שמצריך (מצדי) עוד לימוד.

אבל יתרון אחד יש לפסיכואנליזה שאני מבקש להדגישו: לפסיכואנליזה היה את פרויד. כלומר, בניגוד לגישות אחרות, היה לה אב מייסד יחיד – בולט, גאוני וכריזמטי (לכל הדעות כמעט). בעובדה הזו, כביכול מקרית לתיאוריה עצמה ולשיפוטה כתקפה או לא, מקופלת בעקיפין התיאוריה עצמה: הדגשתה את המורכבות והדיאלקטיקה של הנפש.

כשאתה קורא את פרויד רוחך מתרוממת, כי אתה חש שהנפש היא עניין מורכב ומעניין לאין שיעור. הדבר לא נובע רק מכך שפרויד ידע לכתוב. הדבר נובע מהתאוריה עצמה. לכן, לטעמי, פרויד שגה כשהציג את הפסיכואנליזה כפגיעה בגאווה האנושית, המשולה לפגיעה בגאווה הזו שגרמו התאוריה של קופרניקוס, שלימדה אותנו שאיננו מצויים במרכז היקום, או תורת האבולוציה, שלימדה אותנו שאיננו נעלים על ממלכת החי. הפסיכואנליזה דווקא לימדה אותנו לכבד את עצמנו, כיצורים מורכבים ומסובכים כל כך, שמורכבותם ומסובכותם ייחודיים ביקום ובממלכת החי שבתוכו.

והנה, דמותו המורכבת והכריזמטית כל כך של מייסד התיאוריה ניצבת כמטפורה לתיאוריה עצמה: אנחנו יצורים מיוחדים במורכבותנו, יצורים נפלים, ממש כשם שמי שלימד אותנו שכך אנו הפך ליחיד נִפְלה.

יש יסוד רומנטי בפסיכואנליזה, כפי שציינו מבקרי תרבות אוהדים ועוינים, כלומר רעיונותיו של פרויד שאבו רבות מהתנועה הרומנטית (פרויד עצמו הדגיש שהוא אינו "מגלה" הלא-מודע; את הלא-מודע גילו המשוררים, הטעים, הוא רק נתן לתגליתם ביסוס וניסוח מדעיים). ופרויד עצמו ממחיש עיקרון מרכזי ברומנטיקה: דמות הגאון הכריזמטי.

7. אתה מחפש בספרים תשובה לשאלה מה יש מלבד הבשר.
תשובה לא מצאת.
אבל הנה עברו עליך רגעי חדווה של גילוי עוד ועוד ניואנסים; הנה חשת איך רכישת הדעת ממלאת אותך – והתחושה פיזית (?) ממש – כמו נדחסת הרוח והולכת.

עדיין לא הגיעה הרוח למשקלו של הבשר. אבל הפער הצטמצם.

1. "ילד בן אצילים [ה]מבקש ללמוד שלא לשם רווח (שהרי תכלית כה נלוזה אינה יאה לחִנן ולחסדן של המוזות, מה גם שהיא מכוונת אל הזולת ותלויה בו), ואף לא לשם טובות הנאה חיצוניות" (מתוך, "על חינוך הילדים", "המסות" כרך א'. מצרפתית: אביבה ברק).

ראו איזה אתוס הפוך לשלנו, ועד כמה הוא מרענן! לא ללמוד משהו "פרקטי", כי זה בזוי ומכוון אל הזולת; כי הרי ה"פרקטי" הוא מה שאחרים – בדמות "השוק" – מוצאים בו ערך!

2. ביקורת ספרות שנונה בת המאה ה-16 על בן המאות הראשונות לספירה:

"פלוטרכוס [הביוגרף היווני הידוע] מבכר שנהללו על כוח השיפוט שלו ולא על ידיעותיו; הוא מעדיף שנשתוקק אליו יותר מאשר נשבע ממנו [ולכן הוא לאקוני]" (שם).

1. זו לא ביקורת, כי לא הצלחתי לסיים את הספר – אבל אכן לא הצלחתי לצלוח יותר מכמה עמודים בספרו של אנטוניו מולינה, "הפרש הפולני". וניסיתי כמה פעמים. הם נראו לי יומרניים באופן מרגיז ביותר וללא שום הצדקה (או ש"יומרני" הוא תמיד ללא הצדקה?). ייאמר גם שלא צלחתי יותר מכמה עשרות עמודים ב"ספרד" שלו.

אני יודע שיש כמה קוראים ישראלים פיקחיים ורציניים שמאד מאד אוהבים את מולינה ומעריכים אותו. ייתכן גם שספריו האחרים, אותם לא קראתי, טובים מאד. אין בדבריי, כאמור, משום ביקורת רשמית.

אך עובדה היא שאפילו התקווה לשחיטה כשרה של פרה קדושה (תשוקה לא פוטוגנית, אולי, אבל שמבקר ראוי לשמו צריך להיות בעליה) – לא הצליחה לדרבן אותי לקרוא יותר מכמה עמודים מ"הפרש הפולני".

2. ב"בורגן", סדרת הדרמה הדנית המצוינת שאת כל שלוש עונותיה ראיתי לאחרונה, אומרת ראש הממשלה לבעלה, לקראת סוף העונה השנייה כמדומני, שהחלטתו לעזוב אותה בגלל שמשימותיה כראש ממשלה הרחיקו אותה ממילוי משימותיה כרעיה וכאם, הייתה החלטה נמהרת. בחיים צריך להגיע לאיזון, אומרת בירגיטה ניבורג, ועל מנת להגיע לאיזון דרוש זמן. לבסוף הייתי מוצאת את האיזון – ולא היה עליך לעזוב.

הסצנה הזו היא בעיניי מפתח לסדרה כולה: זו סדרה אנטי-קיצונית (ראש הממשלה מנהיגה הרי את מפלגת "המתונים" מן המרכז!). סדרה שהיא שיר הלל לאיזון.

וזו הסיבה, כפי שכתבתי כאן כבר בעבר, שהסדרות הסקנדינביות של השנים האחרונות הן יותר מסדרות טלוויזיה. הן מציגות לעולם את האלטרנטיבה היחידה הרלוונטית לקפיטליזם האמריקאי: האלטרנטיבה המאוזנת, הממצעת, המתונה – זו של הסוציאל-דמוקרטיה הנורדית.

ושוב, רק הביטו באנושיות המתונה של סדרה כמו "בורגן" והשוו אותה להערצת הכוח והאופל של סדרות אמריקאיות מקבילות.

אחד ממאמרי ביקורת התרבות החשובים ביותר של העשור הנוכחי ממתין בקרן זווית להיכתב, ממתין בקרן זווית לכותבו:
נושאו יהיה השוואת הסדרות הסקנדינביות החדשות לסדרות אמריקאיות בולטות מהעשור וחצי האחרונים – ובייחוד, לאותן סדרות שהן אדפטציה אמריקאית לסדרות הסקנדינביות. מאמר עתידי כזה יכול לשפוך אור על שתי האלטרנטיבות החברתיות הגדולות שניצבות בפנינו כיום.

3. "פרנסס הא", של נוח באומבך (לא, אני לא אגיד נואה כמו איזה גוי או יהודי מתבולל, אוקיי?), הוא אחלה סרט (וואו! איזה כייף זה לא לנמק, לפעמים).

4. אני מקווה שאגיע לכתיבת ביקורת מפורטת יותר על הספר אבל, בינתיים, אומר כי הספר "הדחיפה", של נגה אלבלך, שראה אור לפני כשנה ("הקיבוץ המאוחד"), מציג שלוש נובלות יפות מאד: עדינות מחד אך חזקות מאידך, העוסקות בחיפוש אחר האותנטיות; חלק מהחיפוש הזה, וזה מעניין מאד, נעשה בהקשר של עולם העבודה העכשווי (כלומר, האם העולם הזה חותר תחת האותנטיות או מאפשר אותה ואיך הוא עושה זאת).

5. אתה שומע או קורא אדם, שאומר או כותב את כל הדברים הנכונים, נכונים גם בעיניך. אלא שאתה עומד משתאה, על היכולת הזו שלו להיות נחרץ, ועד כמה היכולת הזו לנחרצות היא זו שחורצת בעיקרו של דבר את מידת תשומת הלב שהוא זוכה לה. כלומר, יותר מאשר הדברים הנכוחים שהוא אומר גופם. מוחאים כפיים כי הוא אומר את זה חזק ובקול צלול ונטול-כחכוחים.

6. ביומני פנחס שדה, שפירסמו איילת נגב ויהודה קורן לאחרונה, אני קורא בהערת העורכים כך:
"הכתיבה הרצופה ל'הארץ שלנו', ספרי הילדים שפירסם ואורח חייו הנזירי איפשרו לשדה ב-1963 לקנות דירת חדר וחצי ברחוב יהונתן 3 ברמת גן".

למי שזקוק לעוד פתרון לתעלומה מדוע אנשי הרוח היום אינם מרדניים ועצמאיים ו"זאבים בודדים" כמו הדוגמה של שדה, הנה הוא לפניו – המציאות הכלכלית של ההווה לעולם לא תאפשר לאדם שחי על עטו לקנות דירה באזור המרכז. וגם למי שיחיה ב"אורח חיים נזירי".
כלומר, ההוויה קובעת את התודעה – וההוויה של יוקר המחיה הישראלי, בין השאר, מנחמדת ומבייתת את אנשי הרוח הישראליים.

תזה "צינית" דומה טען ראסל ג'אקובי בספרו "האינטלקטואלים האחרונים" שדן בהיעלמות איש הרוח הפומבי (האינטלקטואל הציבורי) מהתרבות האמריקאית. ג'אקובי, בספרו זה מ-1987, מציין שתי סיבות להיעלמות הזו: האקדמיזציה של הפעילות האינטלקטואלית (שהביאה לעלייתם של מומחים שכותבים לעמיתים מומחים על נושאים ספציפיים ובז'רגון מקצועי) ושקיעתה של הבוהמה העירונית, בעיקר זו הניו יורקית, בעקבות עלייתם של מחירי הנדל"ן במנהטן.

7. האם אלו הן התמות המרכזיות ב"שובר שורות" (סדרה מצוינת ומהנה, אבל לא צריך להפריז בערכה)? 1. דרך הפשע כדרך אלטרנטיבית – אבל אנלוגית! – להגשמת "החלום האמריקאי" (דניאל בל טען טענה דומה ב"קץ האידאולוגיה" שלו מ-1960, באשר להערצה שהתרבות האמריקאית מגלה כלפי מאפיונרים). 2. המקום והערך המעוותים שמיוחסים למשפחה – בהשוואה לחברה בכללותה – בתרבות האמריקאית. הרי וולטר עושה הכל בשביל משפחתו – ו"הכל" אכן כולל לבסוף הכל. 3. חייו הנסתרים הסוערים של וולטר וייט כמטפורה מפורטת לחיים הסודיים שמנהלים רובנו, במידה כזו או אחרת.

1. מדוע יש לי רתיעה מיצירות שאני מגדירן כ"רגשניות", למשל יצירות שעוסקות בחולי סרטן, באבדנים למיניהם, במלחמות וכיוצא בזה, ובאופן שאני מכנה אותו "רגשני", כלומר מופרז, גדוש, עתיר שומנים/ גבינתי (צ'יזיי)?

הרתיעה האינסטינקטיבית הזו מרגשנות מכניסה אנשים מסוימים לתסביך אשמה: האם הם לא רגישים מספיק, או אטומים מדי, מכדי להתרגש מהיצירות שהם מכנים "רגשניות"? אולי זה לא הן (היצירות), אלא הם (האנשים)?

ישנן כמה סיבות שמצדיקות את הרתיעה מ"רגשנות":

1. "רגשנות" היא לעתים פשוט שם אחר למניפולציה. מי ש"מרגש" אותנו לא מעוניין – אף כי אולי הוא לא מודע לזה – לפרוש בפנינו את כאבי הזולת, אלא ללכוד את תשומת לבנו ליצירתו באמצעות רחמינו על הזולת. כלומר, הגדרתה של יצירה כ"רגשנית" היא סירוב לשתף פעולה עם מישהו שמפגין אטימות בעצמו, מי שמנצל את הרגש שלנו לצרכיו-הוא.

2. "רגשנות" היא לעתים אמצעי להסחת דעת מהכאב הגדול והיומיומי של הקיום תוך התחזות לשימת לב אליו בדיוק. הכאב העצום של חולי הסרטן, של מי שאיבד את אהוביו, של לוחם במלחמה עקובה מדם וכו', משמש, לעתים, בידיו של היוצר "הרגשן" כאמצעי להסבת המבט מחוסר המשמעות, השעמום, הקנאה המביכה, הייסורים וסיכולי התשוקה הדקים הקטנים, של הקיום הרגיל, "הנורמלי". הכאב החריג שמבליט הרגשן דומה בכך לפונקציה של סרט "אקשן" – הייסורים החריגים הם הרי "תוססים" הרבה יותר מאשר הייסורים המונוטוניים – הלא היא הסחת הדעת.
ה"רגשנות" כך תורמת לאלחושם של אזורי חיים שלמים, "המתים" גם בלאו הכי, תוך התמקדות באזורי חיים כאובים אך "חיים" בלאו הכי.
כלומר, היא משאירה את המדבר של הקיום הנורמלי בצחיחותו הלא מוּרווה, את הרקמה המתה של החיים לא נגועה, לא מעוּסה, את הגוף הדומם משווע להחייאה – לשווא.

3. "הרגשנות" קלה יותר לביצוע. אנחנו דורשים מהאמנים שלנו שבכישרונם יְחיו גם את הלא-חי מטבעו. ואילו האמן "הרגשן" "רוכב על הגל" של הרגש השוצף ממילא לנוכח אירועי חיים סנסציוניים.