ארכיון קטגוריה: עובר ושב

כמה הערות על מוזיקה פופולרית עכשווית ממי שבקושי מבין בזה

יוני 11, 2015 – 8:05 AM

1. אולי מספיק כבר עם ז'אנר ה"כמה הערות וכו'" והצניעות המזויפת – כמו גם הנוקדנות הייקית המזויפת לא פחות, של מי שיושב ועיפרון מחודד בידו ורושם הערות תוך שתיית כוס תה והטבת מכנסי השלושת רבעי שלו – שלו.

2. פעם בשבוע אני נוסע לעבוד בירושלים וכשעה וחצי הלוך וכן חזור מאזין למוזיקה בתדרי המוזיקה המיינסטרימים. אני, בסך הכל, איש של מיינסטרים במוזיקה, ואולי אדייק ואומר שאת מעט הזמרים שאני אוהב מאד אני מוצא בתוך המיינסטרים, כך שאני לא מצפה לקבל שם משהו אחר מאשר מיינסטרים. אני לא מחפש מוזיקה "אלטרנטיבית", בשביל להשתעמם יש את פייסבוק. אבל יותר ויותר אני משתכנע בשנים האחרונות שכמעט אין למה להאזין לו היום במיינסטרים בכלל וזה הישראלי בפרט. במקרים הנדירים של הלחנה גאונית (לטעמי, לטעמי), כמו בשירים שעידן רייכל כותב לעצמו או לאחרים, המילים מבטאות היעדר מהוקצעות ולעתים אף עלגות קלה.

3. כעת, הערה זו (הערה 2; הערה 1 היא צעירה-לנצח) היא הרי הערה קלאסית של זקנים: המוזיקה של היום, בושה וחרפה וכו'. אבל אנסה לתת כמה מאפיינים שיעניקו מעט בשר לחיווי המקשיש הנרגן על המוזיקה העכשווית.

המוזיקה הזו היא בכיינית וסנטימנטלית ונמוכת רוח. לבכיינות ולסנטימנטליות ולנמיכות רוח הללו יש שני אגפים: אחד שנובע מהשפעת תפיסות רוחניות ודתיות שמטיפות לנמיכות רוח כללית בקיום האנושי (כמו, למשל, אצל שולי רנד ואביתר בנאי, אמנים מוכשרים ביותר, בפסגה, אלא שאני תולה בהשפעת הזרם שהם מבטאיו את דלדולה של המוזיקה מתוך רוח הטרגדיה). ולהבדיל, ברמה אמנותית נמוכה יותר בדרך כלל, סנטימנטליות קיטשית ביחסים בין המינים, איזו רוח מונוגמית אדוקה, איזו דביקות, בעיקר גברית אגב, ביחס לאהבה ("ילד של אבא" של מוקי קשור לזה).

4. וכעת, לטענה כללית: הרוק והפופ מושתת על אגו ונרקיסיזם. בזה כוחו המשחרר. הוא חיבור בין מוזיקה מעולה לרגשות העזים האלה. ואילו חלק גדול מהתוצרת המוזיקלית היום הוא סוג של קינה יבבנית. אי אפשר כמעט ליצור מוזיקה משחררת, פראית ונעורית, מנמיכות רוח. כך שחלק גדול מהמוזיקה הפופולרית בישראל הוא כבר לא בדיוק רוקנרול או פופ, כמו שחלק גדול מהמוזיקה הלועזית (סליחה על הביטוי) הוא נרקיסיזם עירום, ללא מוזיקה, מוזיקה נובורישית ווולגרית ונעדרת יופי מלודי.

5. הסיבה ש"דרך השלום" – שיר חביב, לא יותר מזה – כבש בסערה את המקלטים, כמו שאמרו פעם, נובעת לטעמי מכך שזה שיר נדיר ביותר בתקופה הנוכחית משום שהוא נכתב ברוח הרוקנרול המקורית, שיר על one night stand (אף פעם לא הבנתי את האטימולוגיה של הביטוי הזה; לא "אף פעם", בעצם, אלא מאז שמעתי אותו לראשונה בגיל 22 בערך). כולם שרים על אלוהים ואפסות האדם, או על הגבר ואפסות בדידותו וחשקיו (מוש בן ארי: "עוד היום אני אלמד טיפה יותר להיות חבר/ אמלא את כל מה שחסר בליבך/ עוד היום אני אלחם בעומקם של יצריי / אנצח בשבילך עד שתאמרי לי די") – והנה מישהו שמעז לשיר על פיק אפ!

אמנם כשמשווים בין "דרך השלום" לשירים מהעבר שמדברים על סקס מנוכר וחסר משמעות וירוד ונחות ובהמי, ניתן לראות עד כמה השיר הזה מעודן. ראו, למשל, את ההבדל בין "דרך השלום" ל"טיול ליפו" האלמותי של שלום חנוך, שיר שכולו רוח רוקנרול משוחררת וחצופה ונרקיסיסטית במובן הטוב של המילה (עיינו בנספח).

6. האם זמר אשכנזי יכול היה לשיר היום על one night stand? לא בטוח. היה צריך את פאר טסי בשביל זה.

7. "ההוויה קובעת את התודעה" והסיבה העיקרית לנמיכות הרוח ולסנטימנטליות במוזיקה הישראלית קשורה לטעמי בכך שכולנו הרבה יותר עניים משהיינו, קל וחומר המוזיקאים עצמם שהמודל הכלכלי שלהם (מכירת תקליטים ודיסקים) קרס בגלל האינטרנט. המחסור הוא אבי הדת כשם שהמחסור הוא אחד מאבות הזוגיות והרומנטיקה. כך שהרוח הנמוכה מובנת, אבל עדיין אין זה אומר שהיא מלהיבה.

8. איך אני, סוג של מבקר תרבות צדקן לא מעט, התגלגלתי לאחרונה להיות מצדד של רוח החירות הליברלית? זאת משום שהכל תלוי הקשר. לפני כעשר שנים התחושה שלי הייתה שיש להיאבק בליברליזם הרקוב והאי שוויוני. היום עדיין התחושה שלי היא כזו. אבל בצדה אני חש שיש להיאבק גם ברוח הקולקטיביזם (לא רק הלאומי, גם הסוציאליסטי) על מנת שלא תשתרר. אם להיתלות באילן גבוה: כשם שניתן להבין את הפרוייקט של פרויד כניסיון לחלץ את האגו המסכן והלחוץ והמחוץ משלטון האיד והתשוקות מחד גיסא ומתביעותיו המחמירות של הסופר אגו הרודני והמצפוניסטי עד כדי המתת יצר החיים מאידך גיסא, כך אני חש שיש להיאבק בשתי החזיתות: מול רוח היהירות מחד גיסא אבל גם מול רוח נמיכות הרוח מאידך גיסא.

נספח

טיול ליפו – שלום חנוך (מילים ולחן)

יושב כבר מהבוקר, כל היום בבית
קראתי כבר את כל הרכילות שבעיתון
מוכרח לצאת החוצה לתפוס איזה שמיים
עליתי על הקורקינט, הכנסתי לראשון

עצרתי במכולת, קניתי עוד סיגריות
היתה שמה אחת, ממש על המשקל
הניחה את שדיה – מחוג קפץ לשבע
קנתה גבינה חצי שמנה, הכניסה אל הסל
אווו… הכניסה אל הסל.

המשכתי את הדרך, הגעתי עד ליפו
החניתי את הקורקינט, קשרתי לעמוד
ראיתי שם שחפים ששוחחו ועפו
הוא לא היה בבית הוא בדרך לאיבוד
טי טי טי טי בדרך לאיבוד.

ממול ראיתי דלת, אשה ענתה לי מי שם?
ייללתי כמו שועל והיא פתחה לי בעצמה
פשוט נכנסתי פנימה – איבדתי את נפשי שם
הציגה לי גם זוג נוסף – אביה ואמה.

אמרה: באת על הרגע בדיוק לאוכל
ישבנו ואכלנו, התמלאתי צ'יפס
מותק את יודעת, לא חשוב התוכן
העיקר הצוות ו…איכות הפיפס
או או או או – כן איכות הפי פי פי פי פיפס

כשהלכו הוריה לא חיכינו רגע
מה שהיא קיבלה שם יישאר שלה
הפעם התלבשתי, מוכרח לצאת החוצה
כן לתפוס איזה שמיים, לזרוק איזה מילה

פניתי שוב צפונה, עצרה אותי ניידת
הציגו תעודות וחיפשו עלי סמים
אני לא נעלבתי – המשטרה פוחדת
בעיקר מאנשים מפורסמים

כשלא מצאו הלכו כלעומת שבאו
דהרתי על הקורקינט בדרך הפתוחה
לאורך שפת הים, עצרתי שם לתירס, חם
ראיתי שם חבר נשוי עובד על חתיכה
או או או או עובד על חתיכה

כן האנשים האלה שמתחתנים כל פעם
כמוני וכמוך טפשים מטופשים
בשביל ללדת ילד מקלקלים ת'טעם
ומאבדים ת'רגש וקצת מחשבה חופשית

כן נסעתי וחשבתי, לא שמתי לב לדרך
נכנסתי מאחור בנהגת נחמדה
החלפנו קצת פרטים ונתתי לה ת'כתובת
הבטיחה לצלצל, אז אמרתי לה תודה

כן חזרתי דרך נורדאו, קצין צעיר עמד שם
דיבר אל נערה שעונה אל גזע מגבה
פתאום העיף לה בומבה שאנשים עצרו שם
ואז פשוט הלך, עם או בלי סיבה
או או או או, עם או בלי סיבה

כן תל אביב בחורף תל אביב בקיץ
ואני יודע שהכל זמני
יום אחד זה ככה, ויום שני זה ככה
פתחתי את הרדיו – שמעתי את עצמי שם

יושב כבר מהבוקר, כל היום בבית
קראתי כבר את כל הרכילות שבעיתון
מוכרח לצאת החוצה לתפוס איזה שמיים
עליתי על הקורקינט
כן על הקורקינט
כן על הקורקינט עליתי

מאת אריק גלסנר | תגובות (15)

טים פארקס והרומן הגלובלי

מאי 20, 2015 – 8:36 AM

אחת ההתפתחויות החשובות בשדה הספרות כיום היא התכוונותם של סופרים בכתיבתם לקהל בינלאומי ולא רק לקהל מקומי. להתכוונות הזו יש השלכות משמעותיות, והיא כרוכה פעמים רבות בויתור על ניואנסים מקומיים (לשוניים ואחרים). זו, מסתבר, לא רק תופעה של תרבויות קטנות כמותית כמו שלנו (בהערת אגב, טרם קראתי את "הבשורה על פי יהודה" של עמוס עוז, אבל אחת הסיבות שטרם קראתי את הרומן נעוצה בחשד שלי שהעיסוק בנצרות כרוך בהתכוונות הגלובלית המוזכרת), אלא גם מאפיין של הספרות האירופית הלא אנגלית.

אחד המבקרים המעניינים ביותר היום, מבקר של הזירה הספרותית העכשווית יותר מאשר של ספרים ספציפיים, הוא טים פארקס שפרסם ברשימות בלוג ב"ניו יורק ריוויו אוף בוקס" רשימות בנושא שכעת קיבצן בספר.

הנה ריאיון איתו.

והנה ציטוט לדוגמה:

Q: One of the sections I found most interesting—and that, I would guess, has generated a lot of reaction—are your thoughts on the internationalization of literature. One of the things you focus on in your critique is the tendency of the international novel (and those who read it) to focus on its universal aspects, to the detriment of what is most local about it. So, for instance, the Nobel Prize committee recognizing Orhan Pamuk because they like how his books allegorize the East/West dichotomy in Turkish society, versus someone like Henry Green, whose eccentric style and overwhelming Englishness, you say, seems to preclude him from ever becoming international in a Pamuk sort of way. Do you feel like in your lifetime you've witnessed a change in reading habits, away from the Henry Green school and more toward the Orhan Pamuk school?

Tim Parks: It’s evident that habits have changed a great deal over the fifty or so years of my reading lifetime. Essentially, the relationship between the author and his community of readers is changing. Once he could assume that at least initial readers would be those of his immediate national community who shared a rich cultural and linguistic context with him. I think that is still largely true in the States, where there is a large book market and writers can survive without becoming international figures. But this is not the case elsewhere. More and more the writer is aware of an international community of readers for whom dense language use and frequent local references are a hindrance. This seems obvious. I don’t decry it or criticize it—it’s just a fact.

מאת אריק גלסנר | לכתוב תגובה

קצר על שלוש משוכות בפני ייסוד חברה אוטופית

אפריל 14, 2015 – 9:46 AM

קראתי לאחרונה (ובפעם השלישית) את ספרו הגדול של נורמאן או. בראון "חיים נגד מוות" מ-1959. הספר הזה – אולי ספר ביקורת התרבות החשוב ביותר שראה אור במחצית השנייה של המאה העשרים, בצדו ניתן למנות את ספרו של תלמידו-יריבו, את "תרבות הנרקיסיזם" של כריסטופר לאש – הוא ניסיון למחשבה על כינון של חברה אוטופית בעקבות פרויד, ניסיון לכינונה של חברה ללא הדחקה. זהו, למעשה, המוקד התיאורטי המעמיק של "תרבות הנגד" בשנות הששים בארה"ב. זהו, למעשה, המסמך האינטלקטואלי המכונן של "המהפכה המינית".

הספר מלהיב, אבל ניסיתי לחשוב על הסיבות העקרוניות (והפסימיות) שאיתן צריכה להתמודד חשיבה אוטופית (גופנית-פסיכואנליטית כמו של בראון, או אף אוטופיה טכנולוגית, שנפוצה יותר בעשורים האחרונים). ואלו הן:
1. ייתכן שהאושר הוא יחסי מבחינה זו שהוא תובע סביבה מאושרת פחות. כלומר ייתכן שאושר חברתי כולל הוא סתירה. האושר של היחיד נובע מהתבלטותו ביחס לחברה.
2. ייתכן שהאושר אינו מוגבל רק מבחינה מרחבית – כלומר הוא אינו יכול להתפרש לכל עבר מבלי שיאבד את האפקטיביות שלו – אלא שהוא מוגבל גם בזמן. כלומר, הרגשת האושר מותנית בסבל ובהימלטות ממנו. אושר תמידי הוא סתירה. כך טען שופנהאואר.
3. קוצר חיי האדם מעניק טעם לוואי אירוני לאוטופיה. אולי עדיף פטאליזם מנומנם, "סחיבה" של השבעים שנה שאנו חיים בהם, אם המאמץ הכרוך בכינון אוטופיה מסתכם במספר דו ספרתי של שנות קיום. רק אוטופיה שמדברת, בנוסף על הרחבת החיים מבחינה איכותית, גם על הארכת החיים מבחינה כמותית, תלהיב אותנו.

מאת אריק גלסנר | תגובות (1)

ציטוט של – והערה על – וורדסוורת' כמבקר ספרות

אפריל 11, 2015 – 12:46 PM

"אני לא מתכוון לסבול ממידה כזו של צניעות מזויפת שתמנע ממני מלקבוע שאני מפנה את תשומת הלב של הקורא להבחנה הזו [כנראה, ההבחנה שהופיעה בקטע הקודם ובו וורדסוורת' מבחין בין שירים שבהם הפעולה והסיטואציה הם אלה הנותנים ערך לרגשות שהם מעלים לבין שיריו שלו, בהם הרגשות והתחושות הם אלה שמעניקים חשיבות לפעולה ולסיטואציה: "the feeling therein developed gives importance to the action and situation, and not the action and situation to the feeling"] הרבה פחות לשמם של השירים הספציפיים האלה [ב"בלדות הליריות"], אלא משום החשיבות הכללית של הנושא. הנושא אכן חשוב!

מכיוון שהתודעה האנושית מסוגלת להתלהב גם מבלי שנשתמש בסטימולנטים גסים ואלימים; ואדם צריך להיות בעל תפיסה קלושה של יופייה ואצילותה של התודעה האנושית אם אינו יודע זאת, ואם אינו יודע גם שישות היא נעלה על חברתה בה במידה שיש לה את היכולת הזו [להתלהב מממריצים שאינם גסים ואלימים]. לכן היה נראה לי שהמאמץ לייצר או להרחיב את היכולת הזו הוא אחד השירותים שסופר, בכל תקופה, יכול להתמסר להם;

אבל השירות הזה, המצוין בכל תקופה, חשוב במיוחד בתקופה זו.

זאת משום שסיבות רבות, שלא היו מוכרות בזמנים עברו, חברו יחד בכוח להקהות את כוחותיה המבחינים-מבדילים של התודעה, ובעוד הם מסרסים את יכולתה של התודעה למאמץ רצוני עצמאי הם מפחתים אותה למצב של תשישות ואדישות כמעט ברברית.

הסיבה האפקטיבית ביותר להידרדרות הזו הנם המאורעות הלאומיים הגדולים המתרחשים מדי יום [המהפיכה הצרפתית והמלחמה שבעקבותיה; כלומר, התמכרותו של הציבור ל"אקטואליה"], ההיאספות הגדלה והולכת של אנשים בַערים, כשאחידות ואפרוריות משלחי ידם מייצרים רעב לסנסציות, רעב אותו משביעה התקשורת המהירה המעבירה מידע מדי שעה.

לנטייה [רעה] זו של החיים והמנהגים, הספרות והתאטרון באנגליה מסגלים את עצמם [למרבה הצער]. עבודותיהם יקרות הערך של סופרנו הוותיקים, כמעט אמרתי עבודותיהם של שייקספיר ומילטון, בדרכן להיזנח בידי רומנים תזזיתיים [וורדסוורת' חושב כאן על רומני אימה גותיים, הרומנים של אן רדקליף, לדוגמה – לפי הערות מהדורת נורטון], טרגדיות גרמניות חולות ומטופשות, ומבול של סיפורים עקרים וראוותניים בחרוזים.

כאשר אני מהרהר בצמא המבזה הזה אחרי גירוי שערורייתי, אני כמעט מתבייש בזה שדיברתי על המאמץ החלוש שבאמצעותו ניסיתי לסתור אותו; ובמחשבה על ההיקף הרחב של הרוע הכללי, הייתי יכול להימחץ במלנכוליה שאינה בלתי מכובדת, לולא היה לי רושם עמוק של סגולות אינהרנטיות ובלתי ניתנות להריסה של התודעה האנושית".

בקטע הזה, המתורגם בחובבנות על ידי, הלקוח מתוך ה"הקדמה" ל"בלדות הליריות" (ההקדמה הקלאסית ליצירה הרומנטית הקלאסית), מאת המשורר האנגלי הרומנטי הגדול וויליאם וורדסוורת', מ-1802 – הקדמה רבת עניין עד מאד בכל חלקיה – פורש וורדסוורת' כמה מתפיסותיו הביקורתיות, שמעניין לחשוב עליהן בהקשר של משבר הביקורת העכשווי בתרבות שלנו.

א. התפיסה הביקורתית של וורדסוורת' מכילה היררכיה ברורה: "אדם צריך להיות בעל תפיסה קלושה של יופייה ואצילותה של התודעה האנושית אם אינו יודע זאת, ואם אינו יודע גם שישות היא נעלה על חברתה בה במידה שיש לה את היכולת הזו [להתלהב מדברים ותמריצים שאינם גסים ואלימים]". יש רגשות גסים ואלימים ויש רגשות מעודנים ויש להבחין ביניהם ולהעריך אותם באופן שונה.

ב. אבל – וזה כבר מקרב יותר את וורדסוורת' לתפיסות תקופתנו הרלטיביסטית – הבעיה ברגשות "הגסים" הנה שהם פוגמים בכוח מכוחות הנפש, שוורדסוורת' מכנה אותו "הכוח המבחין" (the discriminating power). כאן נוצר פתח להבנה כמותית של התפיסה ההיררכית של וורדסוורת'.
בהתמכרותנו לתרבות "גסה" ו"אלימה" אנחנו פשוט קולטים פחות מהעולם, מבחינים פחות. ובתקופתנו הרלטיביסטית והכמותנית זה טיעון כבר יותר חזק: אנחנו פשוט מפסידים.

ג. עוד טיעון ביקורתי מתקבל יותר על לבה של תקופתנו הדמוקרטית מצוי כאן. כבני העידן הדמוקרטי אנחנו נוטים להדוף מעלינו טענות אליטיסטיות, אבל גם נוטים לאהוד טענות שמדברות אל החוש שלנו לאוטונומיה ועצמאות. והנה וורדסוורת' מדבר על כך שהאמנות והתרבות הקלוקלות מפריעות לתודעה בפיתוח מאמץ רצוני עצמאי ("יכולתה של התודעה למאמץ רצוני עצמאי"). כלומר, התרבות הלעוסה, או הסנסציונית, "מאכילה" את התודעה "בכפית", וכך, בשוללה ממנה את המאמץ, תורמת להיעדר ריבונותה, או שהיא כופתת אותה בסנסציוניות שלה וכך אינה מאפשרת את רצונה החופשי.

מאת אריק גלסנר | לכתוב תגובה

הערה על "מדינת תל אביב"

אפריל 5, 2015 – 9:26 AM

שומר נפשו ירחק מעיסוק תדיר בפוליטיקה הישראלית. שומר נפשו ירחק מקלישאות, קלישאות-שכנגד, היסטריה, סילופים, נצחנות, שיחות חולין מתוזמרות מלמעלה על ידי חרושת החדשות וכו'. 90 אחוז מהשיחה הציבורית שלנו היא פוליטית – וזה אולי ניצחונה העגום ביותר של המציאות הישראלית על חיי וחירות הרוח הישראליים. לית אתר פנוי מיניה, מהאקטואליה.

ובכל זאת, הערה אחת אני רוצה להעיר, וכמעט שאיני יכול להימנע מלהעיר מתוקף מקצועי כמבקר ספרות, שתמורת הון העתק וכבוד המלכים שנופלים בחלקי מחייב אותי גם להצביע על הטקסטים הטובים ביותר שקראתי השנה.
כי הרי תפקידה של הביקורת, כהגדרתו הרלוונטית מאי פעם של מתיו ארנולד, היא להביא לידיעת הציבור את "הטוב ביותר שנכתב ושנחשב בעולם" (רלוונטית מאי פעם בגין ים המלל הטריביאלי, הבנאלי, הצעקני, הנרקיסיסטי שאנו טובעים בו, בכל אמצעי התקשורת המטמטמים שמקיפים אותנו, מפייסבוק ועד ערוץ 2).

אז, לטעמי, אחד הטקסטים העקרוניים ביותר שנתקלתי בהם בשנה האחרונה בארץ הוא הטקסט שכתב רוגל אלפר במדור הדעות של "הארץ" בעקבות הפיגוע בתל אביב בינואר השנה. אני לא יודע אם אלפר עצמו מודע לכך שהטקסט הזה משמעותי יותר מאחרים בקורפוס שלו, לבטח לטעמי משמעותי יותר מהמאמרים ההיסטריים והמעצבנים שהוא מפרסם מדי פעם בחודשים האחרונים, שמייצגים את השמאל הישראלי בפאזה הנוכחית, הפאזה הילדותית, המתריסה והלא מצודדת שלו. אבל זה היה טקסט אחר, זה היה טקסט גדול ועקרוני, לטעמי.

אלפר כתב כיצד הגיבה הבועה התל אביבית – לא זו של העשירים במגדלים, אלא זו המעמד-בינונית, הבורגנית-בוהמיינית – לפיגוע שאירע בלב ליבתה בינואר השנה, פיגוע הדקירה באוטובוס.

כך נפתח המאמר וזוהי "הבועה" המדוברת:

"כשנכנסתי ביום רביעי בשמונה בבוקר לבית הקפה ליד בית הספר של בתי היו פניו של בועז, הבעלים, מודאגות כרגיל. חשבתי שהוא שוב מוטרד מכך שברגע שמתפזר גל ההורים שליוו את ילדיהם לכיתות, אין לו מספיק לקוחות. אבל הפעם היה מדובר בעניין אחר. "היה פיגוע", הוא אמר, "ליד 'התחתית'". בועז שותף גם ב"התחתית", בית קפה שכונתי ליד צומת מעריב, שנהפך למוסד חברתי בעיר, מעין "כסית" עכשווית. הוא אחד מסמליה התרבותיים של תל אביב. לטוב ולרע, הוא מייצג משהו מרוח התל אביביות העכשווית.

הוא מוקף בשכונה של משפחות מרכז תל אביביות מהזן שמזוהה עם הליברליות, השמאלנות והחילוניות של העיר. שכונה של משפחות חד־הוריות, חד־מיניות, סטרייטיות וחרדיות. כולם חיים בהרמוניה. אלה לא אנשי המגדלים האמידים שיעברו למיזמים המפלצתיים, שקמים על חורבות השוק הסיטונאי. זה ממש לב לבה של מה שנהוג לכנות הבועה התל אביבית. בית הספר לאמנויות השוכן כאן מעניק לנו איזה נופך אליטיסטי. יש כאן המון כלבים. יש יותר מדי צואת כלבים על המדרכות. זה מעצבן. מזה מתעצבנים פה".

וזוהי התגובה של "הבועה" לפיגוע:

"כשהגעתי לזירת הפיגוע ברחוב לינקולן כבר הסתלקו כל הניידות והאמבולנסים. לא היתה שם שום התגודדות. התנועה זרמה כסדרה. אף אחד לא הפגין. לא הניפו שלטי "מוות לערבים". לא צעקו שכהנא צדק. כלום. בצהריים יצאתי להסתובב. לא היה זכר לפיגוע. הוא כאילו לא קרה. בגינת קרית ספר הסמוכה ישבו אמהות עם תינוקות ונהנו מהשמש החורפית. ילדים עם ילקוטים חזרו מבית הספר בחבורות ודיברו על מה שהם מדברים, אבל לא על הפיגוע. בקרנות הרחוב, במכולת השכונתית וברחבה שליד הירקן לא נאספו תושבים מודאגים בחבורות כדי לאוורר את חרדותיהם, לצקצק בלשונם, לשאול מה יהיה ולהלין על המצב.

בשעת בין ערביים נראה הפיגוע רחוק, רחוק מאוד. אנשים לא צעדו שלובי זרועות ברחוב לינקולן. לא התקיימה עצרת מחאה בדרישה שהממשלה והעירייה ינקטו יד קשה כלפי הערבים ויסלקו אותם ממטבחי בתי הקפה. לא ביקשנו שכל עם ישראל יזדהה אתנו ויתפלל אתנו ויחבק אותנו. כנופיות של בני נוער לא הסתובבו ברחובות עם אלות וחיפשו ערבים לנקום בהם, ולא דהרו ליפו על אופניים חשמליים. מקסימום מישהי העירה שעוד פיגוע אחד כזה מסדר לבנימין נתניהו עוד כהונה כראש ממשלה, וגם זה נאמר בחצי חיוך מריר. לא שטיפחנו ציפיות למשהו אחר.

השכונה שלי הפסידה בקרב על שפיות המדינה, אבל ניצחה את הטרור".

כעת, למה זה מאמר עקרוני לדעתי?

האופציה הישראלית התל אביבית מצויה במצור, היא אופציה מיעוטית בישראל. בזה אין חדש.

אבל המצור הוא גם פנימי. כלומר, יש תחושה שהאופציה הליברלית-חילונית-שמאלנית שמייצגת תל אביב נכשלה גם כישלון פנימי, לא רק הפכה למיעוט ביחס לעולם הישראלי שסביבה. ואני חושב שאכן היא נכשלה כישלון פנימי בכמה עניינים מהותיים (בראש ובראשונה בחוסר הודאה בכך שהימין צדק לפחות בדבר אחד: הסכסוך עם הפלשתינים יותר עיקש ומסובך מכפי שחשבנו בעידן "המזרח התיכון החדש").

אבל באופן עמוק עוד יותר יש תחושה אצל הלא אטומים בינינו שהאופציה הליברלית-החילונית-השמאלנית כשלה ברובד אינטימי יותר. יש איזה היעדר ביטחון עצמי לא ממש מדובר ביחס לאופציה התל אביבית, שתחושת המיעוטיות החיצונית רק מחריפה אבל לא גרמה לו מלכתחילה. וזה תוכנו של הערעור הפנימי: האם בהעמידה את האדם היחיד במרכז עודדה האופציה הזו את הנרקיסיזם הילדותי שאנחנו רואים מכל עבר, על המסך ובחיים עצמם? האלהת האני הפרטי הקטן על פני כל השאר, העולם של תוכניות הרכילות והריאליטי, היא אולי התוצאה הפתטית של החזון הליברלי, תל אביבים שקועים בעצמם – אנחנו וחברינו – הם אולי הבשורה הגדולה (במירכאות כפולות ומכופלות, כמו שאמרו מורינו ביסודי) של החזון הזה.

ההיסטריה הפוריטנית שתוקפת את תל אביב בשנים האחרונות (פונדמנטליזם פמיניסטי, טבעוני, מזרחי, אנטי-קפיטליסטי וכו' – ואין לי התנגדות, לכל היותר ויכוח לעתים, עם הגילומים הלא פונדמנטליסטים של התופעות הנ"ל, אבל יש לי בהחלט רתיעה מהקיצוניות שבה המגמות הללו מתבטאות לעתים) נובעת גם מתחושת האשם שהאופציה הליברלית-האינדיבידואליסטית אינה תקפה יותר, היא רקובה, אטומה, "מיושנת" וכו'.

והמאמר של אלפר חשוב כי הוא מכיר בזה. הוא מכיר בקטנוניות הנרקיסיסטית של החזון הליברלי, גם אם לא ממש במפורש. אלא שהוא חושף את החלק הטוב של הנרקיסיזם הזה, את הגדולה של אספקט מסוים וחשוב שלו.

הנרקיסיסט אכן שקוע בעצמו לגמרי, אבל לכן הוא לא נופל טרף קל להזיות פוליטיות ולנחמות אידאולוגיות מפוקפקות. הוא לא מתנחם על שבריריות הקיום שלו ושל האמביציות שלו במין אחווה קולקטיבית לא כנה, הוא לא מפצה על תסכוליו האישיים בשנאה לאומנית, הוא לא מרווה את חסכיו בדביקות לאומית ולאומנית.

זה הצד ההרואי של הנרקיסיזם. הוא לא מוכן לקבל תחליפים לסיפוק האגו הפרטי. ולכן הוא דוחה כל נטייה קולקטיביסטית, קל וחומר סמי-פאשיסטית.

הפיגועים הם הפרעה בשבילו, מטרד – לא הזדמנות לשכוח את עצמו ולהיסחף באיזה זרם כללי של אחדות לשעה ושנאה לשעתיים.
הניצחון שלו על הפיגועים מתבטא בחזרה מהירה לשגרה – שגרת חייו הקטנים, או הזיות הגרנדיוזיוּת הפרטיות שלו, זה לא משנה בהקשר הזה.

מדינת תל אביב היא לפעמים קטנונית, אנוכית, שטחית, אופנתית, מגוחכת, מכחישנית-מציאות, יהירה (ולא תמיד עם סיבה מוצדקת, ואולי אין סיבה מוצדקת ליהירות), אדישה מצד אחד ועסוקה בעצמה באופן מעורר רתיעה מצד שני.

אבל –

אבל היא מסרבת, בדיוק משום כך, לכל מיני תחליפים מסוכנים למילוי הריקנות הפרטית: ללאומנות, לדת קודרת וצחיחה, להרואיות ותשוקת-מוות שנובעות מתסבוך וחוסר סיפוק אישיים, לשנאה קולקטיבית.

מאת אריק גלסנר | תגובות (16)

הערה של שופנהאואר על הרומן

אפריל 4, 2015 – 8:53 AM

"משימתו של כותב הרומנים אינה לספר על מאורעות גדולים, אלא להפוך למעניינים מאורעות חסרי חשיבות.

רומן יהיה בעל ערך נעלה יותר ואצילי יותר כאשר הוא ישרטט חיים פנימיים יותר מאשר מאורעות חיצוניים. ויחס זה, כסמן אופייני לז'אנר, יתלווה לכל הדרגות של הרומן, מ'טריסטרם שנדי' ומטה עד לרומן האבירים או השודדים הגס ביותר.

'טריסטרם שנדי', למעשה, נעדר פעולה כליל; אבל כמה מועטת הפעולה ב'הלואיז החדשה' [של רוסו] וב'ווילהלם מייסטר' [של גתה]! אפילו ב'דון קיחוטה' יש יחסית מעט פעולה; הפעולה שם חסרת חשיבות ונוטה להיות קומית; וארבעת אלה ניצבים בשיא הז'אנר.

הביטו ברומנים הנהדרים של ז'אן פול וראו כמה חיים פנימיים מתנועעים הם מציגים על הבסיס הצר ביותר של מאורעות חיצוניים. אפילו הרומנים של סר וולטר סקוט הם בעלי שפע ראוי לציון של פנימיות ביחס לחיצוניות והמאורעות החיצוניים מופיעים בהם רק בכדי להשיג את המטרה של הנעת החיים הפנימיים; ואילו ברומנים נחותים הפעולה נעשית לשמה היא.

האמנות מורכבת מהבאת חיינו הפנימיים לפעילות האינטנסיבית ביותר תוך פיזור המינימום ההכרחי של פעילות חיצונית; כי חיינו הפנימיים הם האובייקט המעניין אותנו".

("פארירגה ופארליפומנה")

מאת אריק גלסנר | תגובות (10)

קצר

מרץ 1, 2015 – 9:37 PM

"חיים רק פעם אחת" – הוא תירוץ לבהילות. לרוב, בהילות יצרית ("אכול ושתֹה כי מחר נמות"). חיים פעם אחת, ותכף הרי נמות, אז יש להספיק ככל שניתן, כמה שיותר וכמה שיותר מהר!

אבל "חיים רק פעם אחת" יכול להיות תירוץ לאפאטיות ונרפות. איזה עסק גדול עושים הנהנתנים האלה מהחיים! כולה שבעים שמונים שנה מסכנות! בשביל זה אני לא קם מהמיטה. תבואו להעיר אותי כשתדברו באלפים רצופים, או שתדברו איתי על כמה וכמה גלגולים של שבעים שמונים שנה! אני חי רק פעם אחת והחיים האלה הם גם קצרים – עדיף בפרק הזמן הזה לא להסתכן בכאבים הרבה יותר מאשר לרדוף תענוגות.

הגישה הזו, האחרונה – "חיים רק פעם אחת" אז למה לי לעשות עניין מאכילה ושתייה שלא תימשך לנצח, כי הרי מחר נמות – זו נדמית לי הצייטגייסט כעת.

מאת אריק גלסנר | לכתוב תגובה

קצרים

ינואר 28, 2015 – 8:28 AM

1. אמביוולנטיות יכולה לשתק. אבל אמביוולנטיות אינה רק פיחות ביכולות. היא גם מעשירה את בעליה – בעמדה כפולה.

2. האדם העמוק יודע שישנן סיבות עמוקות מאד לכך שהשטחיות העמיקה שורש, העמיקה אחיזתה, בזמננו. ומלחמה מתלהמת בשטחיות היא רדודה. אך בה בשעה קבלה נלהבת שלה מבישה או מביכה – ואולי אף מוטעית.

3. מבקר הוא אדם בעל כישרון מיוחד: יש לו את הכישרון לזהות כישרון.

4. בוז וקנאה. כשגילו שהבוז נובע מקנאה חשבו שבכך התערער הבוז לחלוטין. אך יש מצבים שבהם רוחשים קנאה ובוז אך הבוז אינו נובע בכללותו מהקנאה. ולכן הוא תקף.

מאת אריק גלסנר | לכתוב תגובה

הערה על ביקורת, קריאה והרולד בלום וסוון בירקרטס

ינואר 4, 2015 – 9:24 PM

יותר מעשר שנים אני מחפש את הגדרת התפקיד (מקצוע? ייעוד? אמנות?) המוזר הזה (באקלים התרבותי של ימינו) – מבקר ספרות. אני נהנה מהחיפוש הזה, כי הוא יוצר מתח (מה אמצא בסוף?) ועניין (אני עובר בין תחנות שונות, פרספקטיבות שונות – לא נעצר בהגדרה נתונה). אני מקווה שגם קוראיי נשכרים מהחיפוש הזה והוא מפצה על כך שאני מי שעמדותיו אינן וודאיות לו (ואולי אדייק ואוסיף: יחסית – ובייחוד יחסית למקצוע שבאופן מסורתי הוא סמל סימני הקריאה).

אני רוצה לא להתחנחן במשפט האחרון (כי הרי זה חנחון קלישאי בתרבות ימינו: אני לא חושב שהאמת אצלי וכו', או: למה או או אם אפשר גם וגם? או בגרסה האינטלקטואלית של הקלישאה: למה החשיבה הדיכוטומית הזו?).
לא, יש יתרון גדול לדעת מה האמת – מה תפקידו של מבקר ספרות, במקרה דנן – וחסרון גדול להיותך ספקן – אבל אני מקווה שהפסד ספקנותי יוצא בשכרה (גמישות ופתיחות יחסיות ויכולת להפתעה-עצמית).

אגב לא אגבי, מי שגרועים בוודאי בעיניי מהספקנים והמאמינים-הקנאים כאחד הם האופורטוניסטים מחד גיסא ומי שאינם ספקנים והינם מאמינים-קנאים בעיקר מטעמי טיפשות מאידך גיסא.

בכל מקרה, בין מגוון העמדות שניתן למקם בהן את המבקר והביקורת הספרותית כיום – והנה כמה משפטים מוסגרים: ואולי כשאהיה גדול אכתוב ספר על הביקורת – כתבתי כבר דוקטורט בנושא אבל הוא נראה לי עדיין ראשוני מבחינת כובד הסוגייה – כלומר, הסוגייה דורשת דיון שמתחיל מהיוונים לכל המאוחר – לדעתי אף קודם, משחר האנושות – ולא רק בעשורים האחרונים שבהם עוסק הדוקטורט – כמו כן, מבחינה סגנונית הדוקטורט נכתב בשפה אקדמית ולא חופשית – ובכן (כאן הסתיימו המוסגרים) בין מגוון העמדות יש עמדה מעניינת נוספת והיא עמדת המקונן.

אני רוצה להמליץ על שני ספרים מאלפים של מבקרי ספרות אמריקאים שראו אור באותה שנה בארה"ב, 1994, שמציגים את העמדה הזו, המקוננת, מפרספקטיבות שונות – שני ספרים שכדאי מאד לתרגמם לעברית! (אם יש מו"לים בקהל – ויש, כמדומה 🙂 ).

הראשון הוא "The Gutenberg Elegies" של מבקר הספרות הלא אקדמי האמריקאי סוון בירקרטס (אני מקווה שאני מתעתק נכון). זה קובץ מסות שמציע ניתוח פנומנולוגי מעמיק מאד של חוויית הקריאה, מתוך פרספקטיבה שהתרבות שלנו מתרחקת והולכת מלהיות תרבות-קריאה – השלמה כביכול עם התהליך הזה (לא השלמה אישית, עם זאת!) וניתוח האבדן שכרוך בו.

השני הוא "The Western Canon" של המבקר האקדמי הידוע הרולד בלום. זה ספר פנטסטי לכאורה במגלומניה שלו – הוא כולל גם רשימה שימושית מאד של הקאנון המערבי, לטעמו של בלום, רשימה הכוללת מאות יצירות (בחלק הנוגע בספרות העברית הוא קצת מפספס) – שבא לצדד בקאנון המערבי כנגד העומדים עליו לכלותו באקדמיה המערבית (בחוגים לספרות, כן?), אבל לא מעמדה שמרנית ("ערכי תרבות המערב", "מלחמת הציביליזציות"  וכו'), אלא מעמדה מורכבת ואינדיבידואליסטית באופן קיצוני. זה ספר מאלף של מבקר בעל ידע אנציקלופדי וחריפות ועומק מרשימים ביותר והתלהבות עזה ומדבקת לספרות גדולה. זהו למעשה קובץ מסות על יוצרים מרכזיים בקאנון המערבי – ושייקספיר בראשם, לדעת בלום – מתוך עמדה אלגית ותחושת חתימה, שנובעת מצידה גם ממעמדה של הקריאה בתרבות כיום, גם מהתקפותיהם של עמיתיו של בלום על הקאנון והפוליטיזציה של הספרות ("אסכולת הטינה", מכנה אותם בלום בכינוי מפורסם-כבר) וגם בטענתו המעניינת – בעקבות ג'יאמבטיסטה ויקו – טענה שנשזרת באלגיה התרבותית – על כך שאנו בפתחו של עידן תיאוקרטי חדש, שיחליף את "העידן הכאוטי" בו אנו מצויים כעת (שלו קדמו העידן הדמוקרטי, האריסטוקרטי והתיאוקרטי הקודם).

והנה – באופן מוזר – שני הספרים האלה עוררו בי התרוממות רוח, למרות הקינה שהם מבטאים במפורש על היעלמותה של תרבות הכתב.

מניין התרוממות הרוח, חשבתי?
יש לה כמה סיבות, כמדומה:

קודם כל הם מראים איך ניתן להכיר בעובדות – בלי מאמץ ההכחשה מעיק – ומבלי – וזה קריטי – לזנוח את דבקותם בתרבות הכתב ולהצטרף אל הזרם הנסחף ממנה.

למעשה, שורש חלק מהתרוממות הרוח של הקורא (שנדבק מהכותבים) נעוץ בגאווה של מי שלא נכנע בשעה הקשה הזו של תרבות הכתב, מי שנאמן לספרות ולספרים למרות הכל, תחושת השותפות במסדר מצומצם של נאמני הספר.

אבל יש עוד סיבה: שני הספרים הם ביטוי נוסף לאמרה הגדולה של הגל על הינשוף של מינרבה שפורש את כנפיו עם רדת החשכה, כלומר על החוכמה שאנו רוכשים אודות דבר מה דווקא כשאותו דבר מה כלה ותם. כלומר, אלה שני אינטלקטואלים שהפכו את השקיעה והמבט בערוב היום ליתרון אינטלקטואלי. בירקרטס בצלילה מרהיבה אל לב לבה של חוויית הקריאה (איני מכיר תיאור טוב יותר של החוויה) ואילו בלום מנצל את המבט מהסוף לניסיון להגדיר מאפיינים מרכזיים בקאנון המערבי, כמו התכונה הראשית שהוא מוצא ביצירות קנוניות והיא, למרבה הפלא, ביזאריות ואקסצנטריות משמעותית שלהן.

כך שהתרוממות הרוח – כמו התרוממות רוח מיצירות אינטלקטואליות וספרותיות – נובעת מהצלחתם של הכותבים "ללכוד דבר מה".

עמוס עוז כתב במסה מעניינת מאד – "באור התכלת העזה", ואם אינני טועה, כי קראתיה מזמן – שזמנה של הספרות בעצמה בא כנטות היום, אחרי שהמעשים הגדולים נעשו והתחיל זמן הצללים – זמן הספקות וההיסוסים. זו הסיבה ששנים ארוכות, לטענתו (ושוב, אם אני זוכר נכון) הספרות הישראלית לא הייתה בשיאה – שנות בניית המדינה (המסה נכתבה בשנות השבעים, אולי 1976?).

באופן מעט דומה (אם כי בחזקה שנייה, אם אפשר לומר) בירקרטס ובלום ממחישים איך כתיבה על הספרות כמכלול יכולה ליהנות מכך שהיא נכתבת עם ערוב יומה של הספרות.

הם כמו שואבים חיות מרגעי הגסיסה.

ובמובן מסוים האין זו ההגדרה של הספרות עצמה?

ובעצם, הסיבות שמניתי לתחושת קורת הרוח שמסבה הקריאה בבלום ובבירקרטס קשורות ביניהן. בירקרטס ובלום טוענים כל אחד בדרכו שהרעיון של קריאה בכלל (בירקרטס) וספרות גדולה, "קאנונית", בפרט (בלום) – כרוכים בסוגיית האינדיבידואליוּת. היעלמותה של הקריאה מחד גיסא ושל תפיסת הספרות הגדולה מאידך גיסא קשורה וכרוכה בהיעלמות היכולת לחיות חיים אינדיבידואליים. אי לכך, הגילוי האינטלקטואלי או ההדגשה האינטלקטואלית שלהם – שנהנים מאותה "רדת החשיכה" – מצדם מביאים לאותה תחושת נאמנות לתרבות הכתב – מתוך הבנה שמה שעומד על הפרק הוא לא רק אם אנשים יקראו ספרים בעתיד או לא, אלא אם אנשים יחושו עדיין באותו עתיד את קיומם הנפרד, הפרטי, הייחודי.

מאת אריק גלסנר | תגובות (5)

המלצות ספרים 2014 – הפנייה

דצמבר 31, 2014 – 10:32 PM

נתבקשתי על ידי אתר "יקום תרבות" למנות את הספרים שאני ממליץ עליהם וראו אור בעברית ב-2014 (אחד מהם אולי מעט קודם).

וכך גם עשיתי – הנה זה כאן

שתי הערות:

1. לשבוע הספר האחרון גם כן כתבתי המלצות ל"יקום תרבות" ועל מנת לא לחזור פעמיים על המלצה לא מניתי כאן חלק מהספרים שהמלצתי עליהם אז וראו אור גם כן ב-2014. הנה הרשימה ההיא.

2. ברשימה שהצעתי לא מדובר ב"ספרים הטובים של 2014" אלא אך ורק בספרים המעניינים והטובים שאני קראתי. ייתכן שיש ספרים טובים לא פחות שלא קראתים.

שנה אזרחית טובה לקוראי הבלוג!

מאת אריק גלסנר | לכתוב תגובה