מבקר חופשי

ב"בית אריאלה" ובכמה מקומות טובים נוספים אני מעביר בימים כתיקונם סדרות על ספרות.
הקונספט הוא, בדרך כלל, ספרים, מומלצים בעיניי, שראו אור לאחרונה (שנה שנתיים לאחור), מקור ותרגום, כולל תרגומים חדשים לקלסיקות ישנות.

לאור המצב, שבו בעל כורחנו הזמן פנוי יותר מכרגיל, הצעתי לחברי הקבוצות הללו כבר חלק מרשימת הקריאה לשנה הבאה.

1. בפעילותו המוקדמת, בשנות הששים ותחילת השבעים, השתייך מבקר הספרות ג'ורג' סטיינר (שנפטר אתמול) לשיח אינטלקטואלי שמעט נשכח בהיסטוריה של הרעיונות. מדובר בשיח אמריקאי בעיקרו (בצד סטיינר, נטלו בו חלק מבקרים כדוגמת סוזאן סונטאג, איהאב חסן, לזלי פידלר ועוד), שהניח את היסודות הראשונים להשקפת העולם הפוסטמודרנית. זאת לפני מה שאני מכנה "הפלישה הצרפתית" של הוגים כדוגמת דרידה, פוקו, בודריאר, ליוטאר ואחרים לאקדמיות האמריקאיות, פלישה שחלה בשנות השבעים ושעיצבה את מה שלימים נהגו רבים לכנות "פוסטמודרניזם" (באופן מעט מוטעה; כי "פוסטמודרניזם" הינו מונח שצמח באמריקה ולא בצרפת). עסקתי בשיח הזה לא מעט בעבודת הדוקטורט שלי, עבודה שדנה אמנם בביקורת הספרות הישראלית ("ביקורת-הספרות העיתונאית בישראל בעידן הפוסטמודרני") אבל ביקשה להתחקות אחרי שורשי הפוסטמודרניות והגיעה, לפיכך, אל השיח הזה, השכוח מעט היום, אבל החשוב עד מאד להבנת העידן שלנו, חשוב הרבה יותר, לטעמי, מאשר השיחים האינטלקטואלים שדחקו אותו ממקומו. סטיינר עסק במסותיו בשנות הששים ותחילת השבעים בכמה סוגיות משמעותיות מאד: דחיקת מקומה של השפה לטובת אמצעי מדיה ויזואליים, המוזיקה ושפת המדעים; השינוי העמוק בתפיסת התרבות שלנו – שאולי היא post-culture הציע (זו דוגמה לגישוש אחר ביטוי לתקופה הנידונה, שהסתיים בניצחונו של המושג postmodernism); השלכות השואה על הערכתנו את התרבות כמי שמסוגלת למנוע ברבריות (זה הנושא הגדול של הספרון המעניין שלו מ-1971 "In Bluebeard's Castle"). סטיינר הוא איש "התרבות הגבוהה" מובהק, אך כתיבתו בשנות הששים ותחילת שנות השבעים ספוגה בתחושה מלנכולית, תחושה של תבוסה ביחס לתרבות הזו. בלי לזלזל בסיבות האובייקטיביות לתחושות הללו, סיבות שהוא מנסח בידע עצום, בכנות, בפיכחון, בחריפות, תמיד היה נראה לי שיש יסוד דכאוני מובנה בהוגים מסוימים אשר נמרצים וכמו-ששים לנתח את קריסת הערכים היקרים להם ביותר, הערכים שבהם הם גם מצטיינים. הדכאוניות המסוימת הזו הופכת אותם קרובים ללבי אך גם מסייגת את השפעת הנחרצות שבה הם מביעים את עמדתם, עמדתם הששה על קריסתו של העצמי, כפי שממהר לשמוח הדיכאוני בטורפנות על ההוכחות לחוסר הערך שלו. גם ביחס לתפיסתו המעט-מלנכולית של סטיינר את תפקיד המבקר הספרותי – עליה למדתי מכתיבתו של עמיתי, אורין מוריס – כתפקיד של "סריס", כלומר מי שדן בבקיאות בספרות אך מבלי "לעשות זאת בעצמו", יש לזכור את הנטייה הדיכאונית הזו.
2. איזה בית ספר לקיטש הוא פייסבוק! העצמי כקורבן, העצמי כמי שמכוון את התבטאויותיו להפקת מקסימום של אהדה, העצמי כמי שמכוון להצגתו כ"רגיש", העצמי כמי שמחריש את האוזניים בזעקות הרגש שלו. ומה עם מצבי הנפש והחיים שבהם איננו קורבנות? ומה עם מצבי הרגש שאינם מעוררי אהדה? ומה עם רגעי החיים שהם סתמיים, נטולי רגש, או מסוכסכי רגש באופן לא זועק או מצודד? וזאת מבלי לדבר על העצמי כסיפור הצלחה בפייסבוק, הקיטש בגילומו החיובי.

1. בקריאת טקסטים קשים מתחלפת לעתים קורת הרוח של הקורא מעצם התגברותו על הטקסט הקשה בהערכה חיובית של הטקסט הקשה (שהופכת כך להערכת-יתר). זו גם הסיבה לכך שלעתים קריאת טקסט בשפה שאינה שפת אמנו גורמת לנו להעריך אותו יותר, הערכת-יתר שמתבררת לנו כשאנחנו קוראים אותו לאחר מכן בשפתנו ומעט מתאכזבים. פשוט, קורת הרוח על השליטה שלנו בשפה הזרה בלבלה אותנו והותמרה לקורת רוח מהטקסט.
2. ספרות שעוסקת בנושאים פוליטיים חמים – ספרות על מזרחיוּת, ספרות על מצבן של הנשים וכיוצ"ב – יכולה להיות ספרות מצוינת. אבל היא יכולה בקלות גם לא להיות כזו. בדרך כלל הוויכוח על סוג הספרות הזה נוטה להתפלג בין כאלה שמצדדים בפוליטיזציה של הספרות לבין נאמני הספרות כשהיא לעצמה, נאמני הערכים האסתטיים (השפה, התחביר, המבנה וכו'), כשהאחרונים מלינים שערכים אסתטיים נזנחים בספרות הזו לטובת אג'נדות פוליטיות כאלה או אחרות. אבל הרתיעה שלי מספרות עם אג'נדה פוליטית אינה בדיוק אסתטיציסטית. היא נובעת מסיבות אחרות. ספרות עם אג'נדה עלולה ביתר קלות ליפול בשני אופנים: א. באי היותה מַרְאָה צוננת של הקיום (כפי שהגדיר שופנהאואר את האמן ואת האמנות), ומראה שמציגה את הקיום במלאותו וכך כזו שמשדלת אותנו אל הקיום (זה כבר לא שופנהאוארי), הקיום העשיר, הרווי. הביטוי "טנדנציוני", כלומר סובל מהטייה, שהיה בשימושם של מבקרי ספרות במפנה המאה העשרים כביטוי גנאי לספרות מגויסת, נוגע לכשל הזה: ספרות עם אג'נדה פוליטית נוטה להציג את המציאות בצורה משוחדת, מוטה, ובכך – וזו הנקודה שמעניינת אותי – היא פוגעת במגע עם מרקם החיים העשיר שספרות ראליסטית טובה מציעה לנו. זה לא בדיוק פגם אסתטי, לפחות לא "אסתטי" במובן המצומצם של המילה (סגנון, מבנה וכו'). זהו פגם ויטאלי. ב. הפגם השני שספרות בעלת אג'נדה פוליטית עלולה ליפול אליו הוא רחוק עוד יותר מה"אסתטי": ספרות כזו עלולה להתעלם מאותו חלק בקיום שהוא לא פוליטי, אותו חלק מרכזי של סבל שלא ניתן לתיקון פוליטי: המוות, התשוקות הלא נמלאות (ולו תשכון אוטופיה ושוויון מלא), הקנאוֹת, הבדידות. הנושאים האלה (בצד העונג והאושר האישי, והקשר של שניהם והאהבה) הם הנושאים המעניינים ביותר בעיניי, בקיום ובספרות, והם לא יוכלו לתקון גם במציאות המושלמת ביותר מבחינה פוליטית. וספרות בעלת אג'נדה פוליטית – מסומאת על ידי המחאה או התקווה הפוליטית – עלולה ביתר קלות להזניח אותם.

רומן הוא מקום לגור בו. אתה פורק את המזוודות, את הבגדים במדפים, את כלי הרחצה באמבטיה, מסיר את כיסויי המיטה ומנסה אותה, מתיישב על הכיסא ובודק גם אותו. טוב – כאן אשהה כמה ימים. ואם הרומן טוב – אבלה בנעימים.

שתי האמנויות שמשפיעות עלי באופן החזק ביותר – כך מתבהר לבסוף בצלילות יחסית בגיל העמידה – הן הרוק (אני לא מדקדק בהבדלים בין פופ לרוק: העיקר שהשירה אינה פורמלית ו"יפה", שיש גיטרות ותופים – רוק פסנתרים אני פחות אוהב – שהמילים מעבירות רגש אמיתי עז ושהלחן חזק) והרומן (אין צורך לומר שהרומן רחוק מהשירה כמטחווי קשת; אבל גם מהסיפור הקצר הוא רחוק, כמטחווי אבן מושלכת ביד).

אלא שיתרון הרומן על שיר הרוק הוא שברומן אפשר לגור לזמן מה. הוא מקום מקלט, ולו בגלל משכו (יש עוד סיבות).

זו עמדה מעט חריגה במילייה שלי (וכמובן מאד לא חריגה מחוצה לו), נקרא למילייה הזה "המילייה התרבותי המתוחכם" (וגם המתחכם): אבל שלמה ארצי הוא בעיניי אמן גדול. בין היתר מהסיבה הבאה: יש ביצירתו תיאור ראליסטי, כן, אמיץ, מפורט וקונקרטי של "האני". איש מהזמרים בארץ (וגם בתפוצות זו תופעה נדירה) לא כתב על עצמו בקונקרטיות ובחשיפה כזו – לא ברמז, דרש וסוד – כפי שעשה שלמה ארצי. למשל, ב"חום יולי אוגוסט". צריך לשם כך הרבה הרבה אומץ. וכמובן הרבה הרבה כישרון. "חום יולי אוגוסט" הינה יצירה שהיא תמצית עידן "האני" בתרבות הישראלית (והכללית), כלומר העידן שמשנות הששים עד התשעים בקירוב. ברור, יש לעידן "האני" חסרונות רבים. והיום קמים עליו לכלותו מכל מיני כיוונים, בעלי מוסר ומוסרנים (להבדיל). אבל צריך לזכור שגם למחיקתו ואף לעמעומו של "האני" יש חסרונות רבים מאד ובעצם היא בלתי אפשרית. "האני" הנו, ביסודו של דבר, כל מה שיש לנו. והוא תמיד יפעֵה מבעד לחורבות שיתמוטטו עליו בעקבות ההתקפות נגדו.