"אנחנו לא אנשים של האג", "האג מחורבנת", "עיר של בטלנים וחדלי אישים",
כל האמירות המרעננות הללו נאמרו כבר ב-1938, ברומן הולנדי קלאסי בשם "אופי", של פרדיננד בוֹרדֶוֶייק (ספריית פועלים, מהולנדית: רן הכהן). רומן במסורת הספרותית המפוארת המספרת על הגבר הצעיר והשאפתן המגיע לכרך, מסורת "האדום והשחור" של סטנדאל וראסטיניאק של בלזק.
ארצה על הרומן בחמישי זה (ה-8.5) בשבע וחצי בערב בספריית בת ציון ביד אליהו תל אביב, כתובת: בת ציון 10.
בחמישי זה, ה-27.3, ארצה בספריית בת ציון ביד אליהו בתל אביב ב19.30 (בת ציון 10) על המערבון הפוסטמודרני "במרחבים" של זוכה הפוליצר הרנן דיאז ועל דפוסים מיתיים בספרות ובתרבות האמריקאית, כפי שהם משתקפים בו.
דייויד פוסטר וואלאס מסביר את הניכור – בצד האהדה – שהוא חש כלפי צופות הטלוויזיה מהמערב התיכון שהוא מצטרף אליהן לצפייה בשידור אסון התאומים ב9.11.2001.
הניכור נובע מכמה מקורות שאת כולם מכנה דפ"ו "תמימות". אחד מהם, והחשוב ביותר בעיניי, הוא ההבנה שלו – והסירוב להבנה זו אצל עמיתותיו לצפייה – שבצד הזוועה והאסון אמיתיים, הרי שיש כאן גם ספקטקל, כלומר הפיכה של מציאות לייצוג-של-מציאות שממנו מופקת תועלת בידורית וכספית כאחת. (מקור פחות חשוב לניכור של דפ"ו היא הטענה הפוסטמודרנית על כך שהמציאות מחקה את הייצוג, כלומר שאסון התאומים מחקה סרטי קולנוע וכו'; זו אחת ה"תובנות" המפורסמות שמושפעות מבודריאר והינן ריקות בעיקרו של דבר, כי כל ההבדל שבעולם נעוץ בין מציאות לייצוג בדיוני והבדל זה נובע, כמובן, מכך שבאסון התאומים יש אנשים *סובלים* ואילו בסרט של ברוס ויליס *אין אנשים סובלים*).
"הנשיקה היתה חלומי היותר גדול. לנשק נערה אשר אֹהב אותה ולהשתעשע בידה הרכה, זאת היתה משאת-נפשי היותר-רבה." […]
"אדע שבתוך התחום רגילים לקחת אשה ולאהוב אותה אחרי קדשם אותה תחת יריעה פרושה על ארבעה כלונסאות… רעי התלמידים אומרים, שיכולים גם כן לקנות אהבה, אבל דברים כאלה רחוקים ממני… רק קרבת נַערה בעלת-נפש אדרוש, נערה תמימה אבקש, אשר אוכל לאהוב אותה בכל לבבי ולחלק עמה חלומות חיי ומשאת-נפשי…"
מחר במסגרת "בית עגנון" ארצה ב"זום" על "עורבא פרח" של ברדיצ'בסקי, אחד מסיפורי האהבה-נכזבת החזקים בספרות!
כך הגיבה הסופרת והמשוררת הדנית, טובה דיטלבסן, לפרסום הראשון שלה. "חוויה משונה" לראות חלק ממך מופיע בכמה עותקים; חלק ממך שכבר אין בכוחך לתקן; חלק ממך שיוצר קשר אינטימי ביותר עם אנשים שנותרים זרים לך ואף אנונימיים.
בחמישי הזה, ה-16.1, ב-19.00 (שימו לב: ב*שבע בערב*! ולא כבדרך כלל בשבע וחצי) בספריית בת ציון בתל אביב (בת ציון 10) ארצה על הספרות, העוני, הזולת והיחסים ביניהם, באוטוביוגרפיה החריפה הזו, דיוקן האמנית כאישה צעירה.
"אדע שבתוך התחום רגילים לקחת אשה ולאהוב אותה אחרי קדשם אותה תחת יריעה פרושה על ארבעה כלונסאות… רעי התלמידים אומרים, שיכולים גם כן לקנות אהבה, אבל דברים כאלה רחוקים ממני… רק קרבת נַערה בעלת-נפש אדרוש, נערה תמימה אבקש, אשר אוכל לאהוב אותה בכל לבבי ולחלק עמה חלומות חיי ומשאת-נפשי…"
ביום חמישי זה (19.12), ב-19.30, בספריית "בת ציון" ביד אליהו בתל אביב, ארצה על "עורבא פרח" של ברדיצ'בסקי, אחד מסיפורי האהבה הנכזבת הגדולים ביותר מאלה המוכרים לי בספרות העולם (לא נופל בעיניי בתיאור תלאות האהבה מאהבת סוואן לאודט אצל פרוסט ומאהבת פרדריק לגברת ארנו אצל פלובר).