מבקר חופשי

—

פורסם לראשונה, בשינויים קלים לעיתים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

לאמירה המפורסמת של עמוס עוז על כך שכתיבה ספרותית מוּנעת מ"פצע" בביוגרפיה של הכותב, אמירה שזכתה לחרפות מפי עדרי מודרניסטים חמומים שהוסתו על ידי המתסיס ת.ס. אליוט שגרס ששירה היא דווקא מנוס מרגש ומאישיות, ולחיבוק מידי פצועים רבים ששולחים ידיהם אל הכתיבה, אני מעוניין להעניק פרשנות מסוימת ולנכס אותה לא רק לכותבים כי אם גם לקוראים. בביוגרפיה של כל קורא אדוק של סיפורת סביר שטמון פצע. וה"פצע" הזה לא חייב להיות אירוע או אסון יוצאי דופן. "פצע" הינו הגילוי שהעולם הפנימי שלנו תובע תשומת לב; כי הוא יכול להיות סוער, מכאיב, מרגש מאד. אנשים שיש להם צורך ראשוני דוחק בסיפורת – סופרים כקוראים! – הם אנשים שצריכים תקשורת מתמידה עם העולם הפנימי שלהם. וזאת משום שבנקודה כלשהי בחייהם הוברר להם שהעולם הפנימי הזה בלתי ניתן לעקיפה. הוא נוכח. הוא פקטור. אך, כמובן, "פצע" כשלעצמו לא מספיק להפוך אדם לסופר טוב. וגם לא לקורא מעמיק או מתוחכם.

ספר הסיפורים של בלה שגיא מכיל ארבעה עשר סיפורים קצרים ונובלה אחת ארוכה. הנובלה, שמופיעה בסוף הקובץ, בעלת מאפיינים אוטוביוגרפיים (אין זה אומר שהיא "אחד לאחד" אוטוביוגרפית). אני מסיק זאת בעיקר מתוך הנובלה עצמה. למשל, מכך שבן זוגה של המספרת אומר לה בסוף הנובלה שהיא תהפוך את הסיפור שסופר בה לספר (מה שאכן קרה, מסתבר). אני מסיק זאת גם משום ששני סיפורים (לפחות) מתוך הקובץ שקדם לנובלה מאוזכרים בגרסה מקוצרת בנובלה עצמה, דבר מה שמעלה את ההשערה שהם "נגזרו" מתוך הביוגרפיה ועובדו לסיפורים עצמאיים. הנובלה מספרת סיפור "פצע" מובהק ואף מצוטט בראשה כאפיגרף ציטוט מתוך ספר שעוסק בטראומה נפשית. סוניה, ירושלמית בעלת משפחה שעוסקת בטיפול נפשי, מדוּוחת שאביה על ערש דווי. הבת לא בקשר עם אביה ומחלתו מעוררת בה גל של זיכרונות. משפחתה עלתה מלטביה בסוף שנות השבעים. אביה היה אמן שלא מצא את מקומו בארץ. הוא הרבה בשתייה ובהתעמרות בבני משפחתו. הוא כנראה גם היה מעורער בנפשו.

הנובלה הזו, כמו כל הספר, כתובה ברגישות ובטקט ובחום ומשרה מצד אחד תחושה של אותנטיות והעדר זיוף ומצד שני של אי נפנוף לראווה בנגעים ואי סחיטת הלימון לצורכי הפיכתו ללימונדה ספרותית (אני מתנצל על הקלישאה). עם זאת, בחלק מהסיפורים, מלבד התחושה האותנטית והחמה חסר רובד נוסף, דבר מה שיגאל את הסיפורים מכלל כרוניקה או חומרי גלם טובים. חסר פאנץ' מחודד, או מבנה מחושב, או תובנה חריפה. או שקיימת, מאידך גיסא, מעט הגזמה והדגשת-יתר (ובמישור אחר לחלוטין: ישנה השמטה שגויה, לעיתים, של כינויי גוף). וחלק מהסיפורים טיוטתיים מדי. כך, למשל, בסיפור על הזוג בחופשה רומנטית בתל אביב שמבקש לסייע למשפחת מפונים במלון; חסר איזה עוקץ חרפרף שימהל מעט את טוב הלב שמפעם בו. כך, למשל, הסיפור המעט סדנאתי על אי הבנה בין בני אדם ושרשרת תקלות שיצרה חנייה שחסמה יציאה בניין דירות. גם סופו של סיפור זה מוקצן מדי.

אבל בצד זה יש כאן כמה סיפורים מצוינים ואחד כמעט צ'כובי בהומניזם העמוק שבו. יש כאן, למשל, סיפור, שוחר טוב אף הוא, על אישה שמביאה מרק לשכנה קשישה בקורונה. אבל טוב הלב של הסיפור מגובה במבנה עומק מעניין, כך שהיחסים עם השכנה הגלמודה מקרינים – ובסב-טקסט! – על היחסים בתוך משפחתה של האישה. כך הוא הסיפור מלא החיים על היכרות בין גבר ואישה צעירים שהחלה בבוקר השבעה באוקטובר במקלט.

וכעת לכמעט-צ'כוב המובטח. כיוון שזה הסיפור הראשון בקובץ ומדובר בסיפור קצר ארשה לעצמי לעשות לו ספוילר על מנת להבהיר את התחכום והעומק שבו. הסיפור מבוסס כנראה על פרט ביוגרפי כי בנובלה המוזכרת מסופר שסבהּ של הגיבורה "נמסר לכפר כשהיה ילד קטן, אמא שלו המסכנה היתה חולה נפשית". ואכן בסיפור, שהעניק לקובץ את שמו (!), מסופר על ילד שמגיע לבית דודתו בכפר לאחר שאימו נאלצה למסור אותו בנסיבות לא ברורות לו (האב עזב אותם כשהיה תינוק). תחושת הזרות של הילד מתוארת פה היטב וכן החשדנות שבה מקבלים אותו שני ילדיה של הדודה. בני הדודים לוקחים את הילד לסיור במשק החי שלהם. הילד המשתרך מאחור מתעכב על מנת ללטף ארנב של בן הדוד הבכור ולהתנחם בו ("הדמעות שהתאפקו שוטפות את פניו וזולגות בשקט אל תוך הפרווה"). כשמגלים זאת בני הדודים מתפלץ הקטן שבהם על כך שמישהו העז לנגוע בארנב של אחיו הבכור. אבל הבכור "מביט בו [בילד] ארוכות" ומרשה לו להמשיך. "בשקט", מציין המספר, הוא אומר: "זה ארנב שאף פעם לא בא לידיים. רק פעם אחת הוא היה אצלי בידיים, רק אז כשאבא מת". יש כאן את החום אבל גם את התחכום הצ'כובי. האח הבכור מגלה אמפטיה לילד הנטוש בסיוע ההיעדר שחווה הוא עצמו, והוא מנמק זאת לעצמו, בחשיבה ילדותית השלכתית, בציון ההתמסרות המפתיעה כביכול של הארנב.

פורסם לראשונה, בשינויים קלים לעיתים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

הספר הקצר הזה כולל שתי נובלות. שתיהן מסופרות בגוף שלישי. בראשונה, רונה (אהרונה), אֵם בעצמה לשני גברים בוגרים, נוסעת לסעוד את אימהּ הישישה, אלקה, שעברה בזקנתה לגור בקריית ארבע. האם, שנשואה לאיש צבא בדימוס קשיש, חסדאי שמו, ועברה לקריית ארבע כנראה בעקבות תהליך "התחזקות", שואלת נפשה למות כי שֹבעה ימים ושֹבעה דמים. זמן ההווה של הנובלה חל בשבועות שאחרי השבעה באוקטובר 2023 ואלקה חרדה לגורל בנה, אבישי, שהלך בדרכי אביו ומפקד כעת על יחידה קרבית מיוחדת בצבא וזועמת על אישהּ שדרבן את בנם ללכת בדרכיו. בנובלה השנייה, רעיה, אשת רב מהציונות הדתית ולמדנית בעצמה, מפונה עם משפחתה מהצפון בעקבות המלחמה. אבל עיקר דאגתה הוא לברר מה עלה בגורל אחותה שהשתתפה במסיבה בנובה ואבדו עקבותיה. האחות חוזרת בשאלה וחמקה בליל שמחת תורה מבית הוריה בהתנחלות ליד רמאללה ונסעה למסיבה הגורלית. המלחמה מצאה את יחסיהם של רעיה ובעלה, נוריאל, חוזר בתשובה שהוסמך כאמור לרבנות, והם רעועים. כעת מבקש נוריאל, איש חיל המודיעין בעברו, לנסות לחלץ את אחות אשתו, גם על מנת לתקן את יחסיהם.

מצד אחד קוצר הכתיבה מוביל למגרעת בולטת של הנובלות: היותן גרומות ומשתמשות לצורכי דחיסת מידע בקלישאות ובארכיטיפים. למשל, אדגים דרך הנובלה הראשונה: על מנת לאפיין את רונה כחילונית שמאלנית מסדרת לה הסופרת שני בנים שחיים בברלין. לא רק זאת, אחד מהם הומו. ובברלין דייקא, אתם מבינים? "טוב שאמיר ואורן שלה חיים בגרמניה. כלומר כמה גרוטסקי שדווקא בגרמניה, אבל כמה טוב". על מנת לאפיין בקצרנות את בני המשפחה זונחת הסופרת גם את שורת ההיגיון ומאפשרת לחסדאי, אב המשפחה, לשרת בפלמ"ח מצד אחד ולנהוג במשאית כבדה כמתנדב מילואים במלחמה הנוכחית מצד שני, אם כי במקרה הטוב ביותר הוא בגיל תשעים ושלוש בזמן ההווה של הרומן, ויש גבול. כשהיא מסדרת לחסדאי זה מאהבת (בעבר, לא בגיל תשעים ושלוש! יש גבול!) הרי שזו שמה כרמן. כן, נכון, היא ספרדייה, וכן, נכון, היא רקדנית פלמנקו. והעיקר, אותו אופן גרום, ארכיטיפי וקלישאי מעצב את הדיון העירום, הישיר, נעדר התחכום, במוטיב העקידה שיש בסיפור הזה (אלקה היא שרה, כרמן הגר, חסדאי אברהם ואבישי יצחק).

אלא שחוויית הקריאה הכוללת כאן מורכבת וחיובית יותר ולא מתמצה בשידפון האמור. ראשית, ניתן לעכל ביתר קלות את התבניתיות הזו כי הנובלות במוצהר הינן גרסאות עדכניות של ארכיטיפים יהודיים. כלומר, הסופרת מאותתת מראש (למשל, על ידי המובאה מפירוש רש"י בראש הנובלה הראשונה: "ונסמכה מיתת שרה לעקדת יצחק, לפי שעל ידי בשורת העקדה…פרחה נשמתה ממנה") שהיא כותבת אלגוריה וּואריאציה על נושא קיים ולא רק סיפור ריאליסטי (אם כי היא לא זונחת את הריאליזם). שנית, את הטענה על פשטנות, למשל בהצגה ללא כחל וסרק של מוטיב העקידה בחיי הדמויות, מוזמנים הקוראים לא להטיח בפני הסופרת כי אם בפני המציאות, שמציגה חזרתיות מכאיבה ומביכה על הגורל היהודי והישראלי. לרושם החיובי תורמת גם תחושת הדחיפות שמפעמת בנובלות ולהבדיל קצבן המהיר ולשונן הנאה.

אבל יש כאן עוד יסוד שתורם למשקלן. וייתכן שהוא לא מודע. ברובד המודע מדובר, כאמור, בכתיבה מחודשת של שני סיפורים יהודים (השני פחות ידוע מהעקידה, ונוגע בסיפורי חז"ל על יחסי רבי מאיר ואשתו ברוריה) לאור החזרתיות של ההיסטוריה היהודית בשבעה באוקטובר. אבל יש כאן עוד רובד. אולי, כאמור, נסתר ולא מודע. הדמויות בסיפורים, בשניהם, באופן מובהק ונשנֶה נעות מחזרה בתשובה לחזרה בשאלה וחוזר חלילה. חסדאי היה בנעוריו חרדי, אלקה כאמור עברה לקריית ארבע בזקנתה, אחותה של רעיה חזרה בשאלה ואילו בעלה, נוריאל, חזר בתשובה. המוטיב העיקש הזה לא נגזר מסיפורי-התשתית של העקידה או האגדה החז"לית. הוא גם לא ניתן להסבר ממצה בסיוע העובדה הריאליסטית שרבים ממשתתפי מסיבת הנובה היו חוזרים בשאלה שהמסיבה כמו חשפה באכזריות את אורח חייהם השונה מזה של הוריהם (בערב מסבים על שולחן החג בהתנחלות ובלילה רוקדים לצלילי טראנס). כיצד, אם כן, להבין אותו?

אני חושב שמוטיב הדת/חילון הזה מבטא כהלכה את המבוכה התיאולוגית שאנחנו ניצבים בפניה מול אירועי השבעה באוקטובר. מצד אחד, האירועים הללו מציגים בפנינו משהו מעין "תיאולוגיה שלילית". הגורל היהודי העיקש שהם מבטאים את חזרתו מהווה מעין הוכחה מטפיזית (לכאורה) אם לא לקיומו של אלוהים אזי לייחודו של עם ישראל ("אלוהים – אלוהים כרעיון כללי, אמורפי – היה ונשאר רחוק ממני", אומר נוריאל, "אבל אלוהי ישראל, זה המסוים, המוגדר, האחראי להישרדותו של עם ישראל ולנס שיבת ציון, אליו התקרבתי בתקופת הצבא ואני דבק בו מאז"). אך מאידך גיסא, מה בדיוק מנחם בזה שהייחוד היהודי מתגלה, אם חשיפתו מתבטאת בייסורים כאלה ("בינתיים הסיפור של עם ישראל חוזר ונשנה, חוזר ונשנה. עבר והווה מתערבבים והשמים רחוקים, רחוקים")?

המבוכה התיאולוגית העקרונית הזו מוצאת את ביטויה בבחירה בגיבורים שנעים מהדת אל החילון ברצוא ושוב ותורמת לרושם שמותירות הנובלות בקוראיהן.

פורסם לראשונה, בשינויים קטנים לעיתים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

מה הז'אנר שבו נכתב הרומן השנון והמהנה למדי הזה? כך שאלתי את עצמי לקראת תום הקריאה ואחריה. כי חשתי שהוא אכן שייך לז'אנר מסוים. וגם הרגשתי שהתשובה הכביכול מתבקשת לשאלה האמורה: לז'אנר או תת-ז'אנר של הספרים שיוצאים בישראל לאחרונה ועוסקים במלחמה או מושפעים ממנה – אינה מספקת.

יוני הרצברג הוא בחור בן שלושים שגר בגבעתיים עם חברתו בשנים האחרונות, נויה. הרצברג, הרץ, יוני, איש פרסום, מסודר כלכלית בעקבות השקעה בחברת סטארט-אפ שנמכרה, גר בגבעתיים עם נויה. הוא, אפשר לומר, "בין עבודות", במובן הסטלני של המושג. זמנו הפרטי נחלק בין משחקי מחשב, צפייה בנטפליקס, אידוי סמים קלים והעלאת שנינויות בטוויטר וצפייה מהמארב בלייקים המצטברים. אבל הזמנים, הם משתנים. "זה התחיל בקורונה ומשם התדרדר. זאת התקופה. התקופה לא מגניבה". בקיצור, בשנינה, יוני "היה בן אדם קל בזמנים קשים". עם פרוץ המלחמה נויה מגוייסת למילואים בהר מירון ויוני תוהה ובוהה מה עליו לעשות. אולי יקליט פודקאסט בנושא בוער לכל הדעות, "שַלָט נגד שַלָט: סדרות מול משחקים"? בחפשו לבסוף עיסוק משמעותי יותר, כזה שירשים גם את נויה, מתגלגל הרצברג למסע ברחבי הארץ ומגיע למקומות מפתיעים.

גלבוע כותב מודע לכלי היצירה, לשפה, וכך יוצר קריאה דרוכה. כמה משפטים שנראו לי כעילגים התגלו במבט שני ככתובים בדיבורית מעניינת. רובם ואולי ככולם. מספר השנינויות ליחידת טקסט גבוה מאד. הנה כמה המחשות: "עננים ומעט גשם יכולים להעניק נופך רומנטי גם לנופים חבוטים בהרבה מזה. זאת ארץ יפה שרגילה להסתובב בתאורה נוראה […] והנה טבריה, במרחק. כמובן, יוני חשב, יש דברים שתאורה טובה לא יכולה לסדר. טבריה ידועה כעיר הכי יפה בעולם בחושך מרחוק". והנה אדיבות יפה של יוני כלפי מהגר עבודה, שליח של "וולט": "'אכפת לך אם אני אצטרף אליך?' הוא שאל. הוא לא עישן סיגריה כל כך הרבה זמן שהגזים עם האתיקה והטקסיות בידיעה שהוא נשמע קצת פוץ. מצד שני, אולי המושג פוץ לא נפוץ בקרב סודנים […] והחליט שלא כמנהגו להיות חברותי ומתעניין כלפי פלונים; בייחוד אחד שנשאר איתנו בזמן המלחמה. 'אפשר מצית? אש?' וכשהשליח העביר לו אותו הוסיף: 'מאיפה אתה? כמה זמן אתה בישראל?' 'מה?' השליח הסודני או האריתראי ענה. 'אני ישראלי, הסבא וסבתא שלי מאתיופיה'". והנה תיאור מצחיק של מילואימניק מקשיש שיוני נותן לו טרמפ: "אודי לעומתו נראה כאילו יש לו סיפורים טובים על הימים שלו בלהקת הנח"ל, אבל היום הוא נלחם בעיקר במתוקים ובכל מקרה יש לו גימלים שרשם לו אורולוג".

העובדה שנויה מגויסת ויוני לא, היא זו שבלבלה אותי והרחיקה אותי מזיהוי הז'אנר בו כתוב הרומן. העובדה הזו לימדה לכאורה שלפנינו רומן שעוסק בגבריות חדשה, במציאות נזילה מבחינת מגדרית. לא עוד הגבר הלוחם והאישה המצפה, לא עוד אודיסאוס ופנלופה. גם האובססיביות שבה קורא הרצברג כתבה על גבורתו של אחד הלוחמים בקרבות השבעה באוקטובר לימדה כביכול על כך שהנושא הוא רגשי נחיתות גבריים של לא-לוחם בעידן שבו יש גם לוחמות.

אבל מתרדמתי הדוגמטית עוררו אותי כמה צמתים ברומן. ראשית, הפיכתו בשלב מסוים לרומן מסע מלחמתי הכולל כמה קטעי פעולה מרשימים. בכך, ולא רק בכך, הוא עורר הדים לאב-טיפוס של היצירות מהסוג הזה, "האודיסאה". שנית, ולהבדיל, הרומן עורר בי זיכרונות מספריו של אילן הייטנר (שאיני מזלזל בהם, זה אחת, והספר הזה כמדומה כתוב טוב יותר מאלה מהם המוכרים לי, זה שתיים).

כן! בינגו! לפנינו לאד-ליט (המקבילה הגברית לצ'יק-ליט)! רומן חניכה גברי של הגבר האורבני. נוסח חדש לסיפור ותיק על גבר-ילד שלא רוצה להתמסד, מפחד להיקשר, ולהתרבות. "ילדים, מה לו ולילדים? הוא בן אדם מבוגר. הוא אוהב את החיים שלו כמו שהם. הוא אהב לשתות ולהזדיין ולשתות ולאייד וללכת לישון מאוחר […] ומה הוא ילמד ילדים? לשחק בפיפ"א?".

הז'אנריות בכלל וזו הספציפית בפרט מעט הפחיתה מערך הרומן בעיניי. יש בה, בהגדרה, נוסחתיות מסוימת ובהמשך הצטרף קיטש רומנטי שקשה מעט לשאתו והיא גם זו שמעלה בקורא את ההרהור (הלא חיובי בעיניי): זו יכולה להיות סדרה מצוינת! אם כי, יש להודות, שגלבוע משתמש בתבנית בחוכמה וביצירתיות. הוא, למשל, יוצר ליוני שני כפילים גבריים, נער ואותו מילואימניק מבוגר, שמציגים משֹרעת שלמה של גבריות, מהצעיר הפרוע והשיכור ל"זקן החכם", כשיוני ניצב בתווך.

אך ככלל זה רומן מוצלח. וגם יש לזכור שהאב-טיפוס עטור התהילה, ה"אודיסיאה", בקריאה קשובה, עוסק בדיוק בנושא של "הרצברג"! גם אודיסיאוס, למעמיקים לקרוא, לא כל כך רוצה לחזור לגדל ילדים עם פנלופה, למרות הצהרותיו הזועקות שההיפך הוא הנכון. הוא היה מעדיף להישאר במילואים, אודיסאוס. והומרוס בתבונתו מחנך אותו לאורך היצירה לאהבת המשפחה והזוגיות. כך שניתן לראות ב"הרצברג" ואריאציה אירונית מעניינת על ה"אודיסיאה": דווקא דרך נטילת חלק במלחמה לומד יוני את ערכה של זוגיות ומתבגר.

פורסם לראשונה, בשינויים קלים לעיתים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

ב"הקלות הבלתי נסבלת של הקיום" (1984) העניק קונדרה הגדרה מפורסמת וחכמה לקיטש. הקיטש הוא התעלמות מהחלק הלא מצודד בקיום (קונדרה כותב בבוטות: מהחרא). יש קיטש סובייטי ויש קיטש קפיטליסטי, אך שניהם כאחד קוראים בצהלה "יחי החיים!", אומר קונדרה, ומסבים פניהם מהחושך, הכיליון, הסבל. קיטש הוא גם, חשוב לומר (ולהוסיף על קונדרה), התעלמות מהחלקים הלא מצודדים בנשמתנו. לאו דווקא האפילה, אלא הקטנוניות, האנוכיות, וחמור מכך אולי: האינרציה, המכאניוּת. עוד צריך להוסיף על קונדרה, שבאמנות המודרנית על כל אגפיה (כולל הספרות), השתרשה תפיסת קיטש חדשה: הקיטש של האנטי-קיטש. לא התעלמות מהחרא, אלא התמקדות בו; לא "יחי החיים!", אלא "בוֹאָה מוות"; לא הסבת פנים מהקטנוניות אלא ביזוי האדם. גם זה הוא קיטש שמתחפש לאנטי-קיטש, לתרבות גבוהה.

אני מקדים הקדמה זו כי שתי הנובלות של אודי נוימן שרויות באזור הקרינה של הקיטש. הסיבה לכך היא ששתיהן מתמקדות באופן מובהק באנשים טובים שעושים מעשים טובים. בנובלה הראשונה (שתיהן מסופרות בגוף שלישי), מיכאלה, גרושה בת ארבעים ושבע ללא ילדים, רואת חשבון חילונית, מחליטה לתרום כליה. בשנייה, רענן, עורך דין צעיר המצוי בזוגיות, מתנדב קבוע בהוספיס של הנוטים למות. כך נוצרת אהדה מוקדמת ומעט זולה לַגיבורים. סממני קיטש נוספים לא נעדרים כאן: את תרומתה מייעדת מיכאלה לילד ודווקא לילד. והילד שנבחר הוא אף בן יחיד להוריו. הסכנה למות ילדים היא סממן קיטש מפורסם. איך דקר אוסקר ויילד? רק בעל לב של אבן לא יכול לקרוא את מותה של נל הקטנה (גיבורת "בית ממכר עתיקות") אצל דיקנס בלי לפרוץ בצחוק. מיכאלה היא גם עקרה, והיא מבקשת, כך מסיק הקורא, לזכות בילד דרך תרומת הכליה. כלומר, לא רק צדיקה אלא גם מסכנה. ואילו רענן נפגש באנשים לפני מותם. חלקם מהרהרים בהתאחדות עם אהבות נעוריהם. אהבה ארוכת שנים, מוות קרוב, גם אלה נושאים קרובים מדי לקיטש.

אבל "מתנה וצלקת" אינו ספר קיטשי, למרות שהוא חג באיזורי הקיטש; ובשורה התחתונה הוא יצירה מעניינת, למרות חִיגָה זו שלו ולמרות כמה תפניות עלילה חדות מדי.

ראשית, הוא כתוב בקצב טוב. התקדמות העלילה מתמדת והיא מחולקת לפרקונים קטנים שמחושבים בשֹוֹם שכל להוליך את ההתקדמות הזו. אך שנית, וחשוב יותר, באופן מובהק – דבר מה שממחיש חשיבה ספרותית שעומדת מאחורי הולכות העלילה (תחושת נוכחות "בעל בית" בטקסט שכשלעצמה תורמת לחוויית הקריאה) – הנובלות הללו אינן רק שכנות של הקיטש אלא הופכות את הקיטש למושא מחקרן. ליתר דיוק, הן בוחנות מקרוב את המניעים וההשלכות להתנהגות האצילית של גיבוריהן. וזאת לא על מנת "לפרק" אותה ולגלות שמאחורי כל זה מסתתר חושך גדול, או בקשת עוצמה במסווה של הרעפת חמלה (כמו ששגה ניטשה בתיאור חלקי של המוטיבציה בניתוחיו הגאוניים-פגומים). הנושא הרעיוני של נוימן כאן הוא המתח בין האלטרואיזם הכללי של הגיבורים ליחסיהם עם הקרובים להם. וזה אכן נושא מעניין ומקורי.

בנובלה הראשונה, העימות הזה מתבטא בשלל דרכים. למשל, בהחלטה של מיכאלה לחגוג בארוחת חג עם משפחת הנתרם שלה על חשבון מחויבותה להוריה. וכשהיא נרשמת לאתר היכרויות היא כותבת על עצמה "מאמינה שאני בן אדם טוב" והיא מרוצה מהניסוח שבחרה: "אני באמת בן אדם טוב". אבל כשהיא מגלה לדייט שלה שהיא תרמה כליה התגובה שלו אינה חיובית כל כך. זו דוגמה לתפנית עלילה חדה ומעט לא סבירה, אבל במישור הרעיוני זו תפנית מעניינת מאד. חלק מההתאהבויות שלנו נובע מהמשיכה לנרקיסיזם של מושאי האהבה. ומישהו שמכריז על עצמו כמסור לכלל יכול לפגום במשיכה אל היסוד הנרקיסיסטי שכלולה באהבה. גם הסיום של הנובלה הזו מעט חד מדי מצד אחד, אך מבטא באופן מעניין מאד את העימות הזה בין אהבה אלטרואיסטית, כללית, לאהבה אישית, פרטית.

גם בנובלה השנייה מעומתת האהבה האלטרואיסטית עם האהבה הפרטית. למשל, באותו יום בו התחייב רענן ללוות נוטָה למות לקיבוץ בדרום הארץ, מציעה בת זוגו שיערכו פיקניק ונעלבת מדחייתו את ההצעה: "אני לא מאמינה שאתה מעדיף את החברים המתים שלך על פניי".

כבונוס, יש איזה רכיב-משנה מעניין בשני הסיפורים הקשור ביחס לדת (שוב אדגיש שעצם חזרתו של נושא ביצירה תורמת לקריאה כי היא מדגישה שמאחורי הטקסט ניצבת ישות מאופיינת ומעוצבת, "בעל בית"). בנובלה הראשונה מצוין שרוב תורמי הכליה הינם דתיים ושמיכאלה חריגה ("יוחאי [תורם דתי מהתנחלות] ודומיו הם הרוב המוחלט של התורמים האלטרואיסטים"). ואילו בשנייה, טל, חברתו של רענן, היא חוזרת בשאלה ובעוד הוריה מתפעלים מהתנדבותו בהוספיס ("איזה צדיק, החתן שלנו"), טל מסויגת יותר. בהקשר אחר אומר רענן: "היא דתל"שית […] עזבה את הדת בגיל שמונה עשרה, עזבה בכעס, כאילו כל הזמן הרגישה ששיקרו לה, שהדת חונקת אותה. מאד חשוב לה החופש שלה". נוכח כאן רעיון עוברי מעניין על הקשר בין דת לאלטרואיזם כללי ומחויבות על הטוב אך גם הרע שבהם, כפי שמבטאות שתי הנובלות.

פורסם לראשונה, בשינויים קלים לעיתים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

דאג סוּלסטד הוא סופר נורווגי יליד 1941 שהלך לעולמו לפני שבוע. הוא סופר נחשב מאד במולדתו ולא רק שם, שזה הספר השני שלו שמתורגם לעברית (אחרי "רומן 11, ספר 18" היפה).

הגיבורים של סולסטד נואשים, חנוקים, על פי תהום. הפרוזה שלו מוזיקלית מאד, עתירת חזרות וּואריאציות, והוא מזכיר את – וכנראה מושפע מְ – הסופר האוסטרי תומאס ברנהרד. כיניתי פעם את הספרות של שורה של סופרים בני המחצית השנייה של המאה ה-20, שהמוזיקליות של הכתיבה שלהם דומיננטית בצד קדרותה, "ספרות שֶטֶף". ההתערסלות המוזיקלית בפרוזה שלהם והפרץ השטפוני המכניע שלה, הם אלה שמפצים על התכנים הנואשים. הם גם מפצים לעיתים על היעדר של אמירות מהותיות ומרעננות על העולם. מלבד ברנהרד, ניתן למנות בספרות הזו את חוויאר מריאס הספרדי, בולניו הצ'יליאני וזבאלד הגרמני.

הרומן, שראה אור במקור ב-1994 ומתרחש באותה תקופה, מספר בגוף שלישי על מורה בתיכון באוסלו, בשנות החמישים לחייו, בשם אֶליאס רוּקלָה. אליאס הוא מורה לספרות נורווגית ובשליש הראשון של הרומן, בעקבות אדישותם התהומית של תלמידיו (בשיעור שעוסק במחזה "אווז הבר" של איבסן; מחזה שאגב גם תומס ברנהרד עסק בו באחד מהרומנים שלו), הוא מאבד את עשתונותיו בנוכחות תלמידיו. לא מדובר בהתמוטטות מוחלטת, אבל באירוע שקשה יהיה להחליקו. בעקבות ההתמוטטות הוא יוצא לשיטוט בבירה הנורווגית, שבמהלכו הוא נזכר בהתחברותו בשנות הששים לדוקטורנט מבריק לפילוסופיה בשם יוהן קורנליוסן, פרשן מרקסיסטי שאפתן של קאנט, שרוקלה העריץ עד שדרכיהם נפרדו באמצע שנות השבעים.

זה רומן מובהק של שנות התשעים. במובן זה שהיו אלה שנים שבהם נדמָה היה שעולה שחר חדש על העולם ודפוסים ישנים אינם רלוונטיים עוד. כך סיפור התמוטטותו של המורה לספרות, סיפור בעל תווים ארכיטיפיים (הנעורים המתפרצים לעומת הבגרות המנסה להנחיל "תרבות"), ולפיכך דוגמאות דומות לו יש ביצירות רבות (למשל, ב"התגנבות יחידים" או בשיר "חנוך המחנך" שכתב עירן צור), ממוקם בעידן שהולם אותו במיוחד. רוקלה מסרב להפוך את המחזה של איבסן ל"רלוונטי" על ידי, למשל, דיון בהתאבדות של צעירים (במחזה מתאבדת ילדה). הוא מתעקש שתפקידו הוא "לעצב את תלמידיו אלה הלא-בשלים כך שיבינו הנחות יסוד מסוימות שעליהן בנויה האומה הזאת, והציוויליזציה הזאת […] ללמד מספר מסוים של יצירות ספרותיות מהמורשת התרבותית המשותפת שלנו".

אבל רוקלה חש שהתרבות של זמנו זרה לו; שהוא שייך ל"מיעוט שהובס"; שהנושאים שהעיתונות מבליטה כחשובים מטופשים; שמותה של מגישת חדשות נורווגית הופך לאבל לאומי בעוד על מותו של משורר פיני חשוב שמע רק באקראי; שאנשים משוחחים רק על כסף וענייני חומר; שבעצם הוא מצוי במלכוד רעיוני לא פתור כמי שמתנגד ל"דמוקרטיזציה של התרבות" אבל תומך במשטר הדמוקרטי. "לעזאזל, חשב, הרי אני אדם רגיל המעורה בחברה, עם השכלה טובה ויכולת שיפוט בריאה פחות או יותר. אני גם איש ספר. מדוע הפכתי ללא מעניין בעיני נותני הטון?".

אמנם הרומן הזה מעורר עניין גם מצד תוכנו, אך לא שם מצוי כוח הכובד שלו. פעם או פעמיים בקריאה בלבד התפעמתי מתובנה מקורית במיוחד של הסופר (לא מעט, אגב, אבל גם לא הרבה). הנה אחת הפעמים: "האם נכון הדבר שלעיתים קרובות אלה עם תאבון-החיים הגדול ביותר בוחרים ללמוד פילוסופיה? ואם כך, מדוע בעל התאבון הגדול ביותר לחיים בוחר בלימודי המחשבה האנושית כתחום עיסוקו? במקום למשל ללמוד הנדסה? כשאליאס רוקלה הרהר בזה, התחוור לו שאלה מבין חבריו לספסל הלימודים בתיכון שהחלו ללמוד הנדסה לא הצטיינו בתאוות חיים גדולה במיוחד, וזאת על אף שבחרו במקצוע שאמור להעלותם על מסלול שבסופו יהיו אנשי מעש". ואילו הערותיו של רוקלה על "ברווז הבר" מעניינות אך יש לשים לב שחלקן מבליטות את הייאוש המודרני שמבטאת היצירה ("איזו אכזריות עומדת ביסודו של המחזה הזה, קרא נסער. אח בכור דוחק את אחותו הקטנה אל מותה, ואחר כך הוא מוכרח לראות צער אמיתי אצל האב המדומיין, אחרת לחיים אין ערך". "ודוקטור רלינג צודק", מוסיף בליבו המורה, כלומר, לפי היגיון הקטע, צודקת הדמות במחזה שעמדתה מובילה למחשבה שהחיים חסרי מוצא וערך). גם לקראת סוף הרומן, כשמהרהר רוקלה בהערצה שלו למה שהוא מכנה "הרומנים של שנות ה-20" (קפקא, מאן, פרוסט, מוסיל, בְּרוֹך ועוד), יש לשים לב, הוא מעריץ אותם על שום שהם נכתבו "בנקודת זמן שבה האמת מתבהרת, ומכאיבה". כלומר, "התרבות הגבוהה" שהגיבור חש את עצמו כנציגהּ בעולם שחדל להעריך אותה היא בעצמה תרבות פסימית, ואין דיון מספק של הספר ביתרונות האמיתיים שיש בהנחלת תרבות כזו, כלומר במה שבאמת אבד בשנות התשעים, לכאורה.

אך הכוח העיקרי של הרומן הוא צורני. אותם משפטים מוזיקליים, חזרתיים ובעלי ואריאציות, שמערסלים את שיטוטי המורה באוסלו. וגם המבנה המעט מוזר לכאורה של הרומן, שבמחציתו השנייה מגולל את מערכת יחסיו הרת התוצאות של רוקלה עם אותו מרצה מבריק, גלילה שמדרבנת את הקורא לגשר בין שני חלקי הרומן ולנסות לפצח את ה"חריזתם".

והם "מתחרזים".