מבקר חופשי

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

"זה היה בימים ששוטטתי ורעבתי בכריסטיאנה, העיר המוזרה הזאת, שאיש אינו עוזב אותה בלי שהיא משאירה בו סימנים". כך נפתח הרומן המפורסם הזה מ-1890, של מי שלימים היה לחתן פרס הנובל (1920), הסופר הנורווגי קנוט המסון (1859-1952), הרומן שפרץ את דרכו להכרה רחבה אחרי שנות עוני, נדודים וייסורים.

"מוזרה" מכנה המסון את העיר, שהיא זו שהיום נקראת אוסלו. וזה מוזר, כי מי שמוזר כאן הוא הגיבור ואף הסופר. ומוזר, בשביל סופר לכל הפחות, אינו שם תואר שלילי. היצירה הקאנונית הזו כמו ממחישה את טענתו של מבקר הספרות בן זמננו, היהודי-אמריקאי הרולד בלום, על כך שהיצירות ה"קאנוניות" אינן מבטאות את העמדה הרווחת במעמדות השולטים ואת האינטרסים שלהם לאורך ההיסטוריה (כפי שנטען תדיר בידי מבקרי ה"קאנון"), כי אם מבטאות עמדות אקסצנטריות שבכוחן הספרותי הרב כמו הכריחו את המסורת התרבותית לפנות להן מקום.

המספר חסר השם הוא צעיר שחי באוסלו בעוני נורא. הוא ניסה את מזלו בהשגת משרות שונות (מנהל חשבונות, כבאי, למשל), אבל לא הצליח בכך. "תמיד היה מכשול כזה או אחר". ומהם המכשולים? לעבודה כמנהל חשבונות "הגעתי מאוחר מדי; וחוץ מזה לא יכולתי להביא ערבות של חמישים כתרים". לעבודה ככבאי הוא נפסל בגלל משקפיו. לכתב הבקשה לעבודה בבית מסחר הוא שלח בטעות מכתב בקשה ובו שרבט את המספר 1848 כמה וכמה פעמים. אבל חלומו הוא להיות הוגה וסופר. הוא מחזר אחר מערכות העיתונים ומדי פעם מצליח להרוויח כמה כתרים למחייתו. ולרוב – לא.

הספר הזה מוזר באופן עמוק קודם כל מפני שעל אף שהעוני של המספר נורא ואיום, הרעב אכן רעב, לא לגמרי ברור האם אין למספר חלק ביצירתה של מנת גורלו. כלומר, לסופר עצמו לא אכפת שאולי נהרהר בכך, שיש כאן שילוב של מצוקה אובייקטיבית וגורמים סובייקטיביים (יהירות של הגיבור; מזוכיזם שלו; העמדה עצמית במבחן; ואולי מערכת יחסים מוזרה ביותר עם אלוהים שהמספר אינו מאמין בו: "האם אצבע אלוהים הצביעה עלי? אבל למה דווקא עלי? למה לא על מישהו באמריקה הדרומית, למשל?"). כך יוצא שהרומן הזה, שנכתב בשעת השיא של עליית הסוציאליזם האירופאי שנולד על מנת לפטור את המצוקה הנוראה של הפרולטריון ביבשת, אינו מסגיר שום מסר פוליטי. אין כאן מחאה חברתית כלל וכלל. הא-פוליטיות של הטקסט הזה נובעת גם מהמופשטות המסוימת של אופיו. נכון, הוא מתרחש בנורווגיה, ובמאה ה-19 וכו', אבל לגיבור אין רקע משפחתי וחברתי, הוא "אדם" (בהחלט לא "כל אדם", כפי שיתברר מיד), נפש יחידה, הנזרק למציאות מסוימת ונאלץ להתמודד אתה. זאת ועוד, הגיבור מוזר בכך שהוא קפריזי ביחסו לבריות: משקר ללא צורך, מפלרטט-מפחיד נערה ללא סיבה ברורה ועוד. יש בהתנהלותו דבר מה אנטי-סוציאלי, לא רק החברה מקיאה אותו מקרבה, הוא גם הודף אותה. אבל למרות הביטויים שהשתמשתי בהם ("נפש יחידה", "נזרק למציאות") זה גם לא בדיוק טקסט אקזיסטנציאליסטי. כי למוזרות נוסף עוד מאפיין: האופי הכמו-משחקי של חלקי הטקסט. הקורא חש שהחלקים בנויים כפרקים במעין משחק בו מוטל הגיבור לזירה קשה ומנסה למצוא מקור פרנסה, להשיג מזון. המתח שנוצר בחלקי הספר הוא מתח משחקי כזה: כיצד ייחלץ הפעם הגיבור מהרעב המצמית? פעם מתקבל מאמר שלו, פעם הוא מוצא מקום לינה בבית הכלא וכו'. האופי הכמו-משחקי הזה, כמובן של "משחק" רציני ומעוות (שוב, לא שם תואר שלילי בהקשר של הרומן), מונע מהרומן להיות יצירה אקזיסטנציאליסטית חמורת סבר רגילה.
אני מודה שמעט התאכזבתי מהקריאה ב"רעב", שנמצא כבר שנים ארוכות מדי ברשימה (הסודית!) של ספרים שטרם קראתי ושבושה וחרפה למי שמשלח ידו הוא ביקורת שטרם קראם. אבל אולי בציפייה שנבנתה כך במשך שנים קשה לעמוד. אבל זה בהחלט רומן מרשים. יש כאן, מלבד המוזרות העקבית והמעניינת כשלעצמה, לא שיר הלל בדיוק, אלא חדווה עקומה וקודרת של נפש היחיד האידיוסינקרטית, המוגפת בפני הזולת, המואפלת אף מפני עצמה.

ויש כאן אינטנסיביות בלתי רגילה. הנה דוגמה לה. הגיבור הרעב מבקש באחד משיטוטיו הנואשים עצם מקצָב, כביכול בשביל כלבו. ואז מתנחם בה: "התחלתי לכרסם את העצם. לא היה לה שום טעם; ריח חריף של דם עלה ממנה. והייתי מוכרח להקיא ממש מיד. ניסיתי שוב; אם רק אצליח להשאיר אותה בבטן, ודאי תשפיע לטובה; היה עלי להשתדל שהבשר יישאר שם למטה. אבל הקאתי שוב […] וכאשר עולים בתוהו כל מאמצי, אני משליך את העצם אל השער, מלא שנאה עזה, שטוף חימה, צועק ומאיים נוראות כלפי השמים, צווח בפראות את שמו של אלוהים בקול צרוד ומעקם את אצבעותיי כטופרי חיה…אני אומר לך, אתה, אל הבעל הקדוש שבשמים, אתה אינך קיים, אבל אילו היית קיים, הייתי מקלל אותך שהשמים שלך ירעדו מאש הגיהינום".

האדם מנסה להיות חיה, כלב, לכשנכשל בכך, הוא פונה – וב"טופרי חיה" דווקא! – במקום למטה – למעלה, לאלוהים – שבו הוא אינו מאמין! – ורק על מנת להיחלץ ממצבו הבלתי אפשרי של האדם, פונה ומקלל.

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

הרומן של סיכסק בנוי מפרקים קצרים ולא ממוספרים, כשהוא עובר בפרקים האלה לא רק בין התודעות וזוויות-הראייה של הדמויות הראשיות אלא גם בין אופני סיפור שונים: ציטוט של מכתבים, דיאלוגים טלפוניים בין דמויות ללא התערבות המחבר, הודעות משיבון מונולוגיות, סיפור בגוף שלישי בידי מספר חיצוני, תיאורי חלום. המעברים הללו בין תודעות ואופני סיפור, כמו גם קיצורם המוזכר של הפרקים, יוצרים באופן בסיסי חווית קריאה משוחררת, אוורירית וערנית.

"תשרין" מתמקד בחמישה בני משפחה ערבית-ישראלית אחת. וואחיד, הגיבור הראשי, הוא יליד יפו וכיום הוא כימאי שעובד באוניברסיטת חיפה. הוא נשוי לעובדת סוציאלית בשם רנין, במקור מעיילבון שבגליל, והם גרים יחדיו בחיפה. לזוג אין ילדים אבל רנין גילתה זה עתה שהיא בהיריון. לוואחיד אח בכור בשם זוהיר, מכור לשעבר לסמים, שאסור בכלא השרון (זו ההצדקה הריאליסטית לשימוש במכתבים, הנשלחים מהכלא ואליו). לזוהיר אישה בשם הודא, בת דודתו ואם ילדיו שחיה איתם ביפו. הדמות החמישית היא נוואל, אמם של וואחיד וזוהיר. מוקדי העלילה הם שניים: ניסיון התחקותו של וואחיד אחרי נסיבות הרצח של דודתו נדיה, ביפו של סוף שנות הששים, הרבה לפני שנולד. האם נרצחה נדיה בידי בעלה על "כבוד המשפחה", בגלל שהוא חשד בה בניאוף? מוקד העלילה השני גם הוא קשור בסוד: רומן מחוץ לנישואים שפותח בו וואחיד עם צעירה יהודייה מחיפה. וואחיד הוא מישהו שלא רק מחפש לגלות סודות, אלא מישהו, כפי שמגדירה זאת רנין, שזקוק לסודות בחייו, ושאולי כך הם הגברים בכלל: "אמה אמרה לה פעם שכל גבר צריך לחשוב שיש לו סוד או שניים שהוא לא חולק עם אשתו, שזה מאשש בלבו את גבריותו ונותן לו אשליה של עצמאות, ושבגלל זה היא לא אומרת לאביה שהיא יודעת על חפיסת הסיגריות שהוא מחביא בין העציצים בגינה".

ערבים כבני אדם אינדיווידואליים, זו מעלתו הנוספת של הרומן. סוגיית הזהות הלאומית, סוגיית המיעוטיוּת, של הדמויות הראשיות היא משנית רוב הרומן. ואולי זו המחאה הפוליטית הטובה ביותר שיכול ליצור סופר ערבי-ישראלי? הצגת הערבים בסיפורו כבני אדם מלאים, לא כאילוסטרציות פוליטיות. הצגת חייהם וחיי הרגש שלהם, ובחופשיות, כך שהסופר אינו נמנע מהצגת חלקים לא תמימים בחיים האלה (אלה לא "דמויות מופת"). אולי המחשה ספציפית טובה ליכולת הזו של סיכסק לעסוק בגיבוריו לא כ"ערבים-ישראליים" היא המתנה שקונה רנין לוואחיד: ספר שירים בעברית של המשורר אברהם סוצקבר. הגיבורים של סיכסק לא כפויים לקרוא את מחמוד דרוויש, אלא לבחור כפי טעמם. יחסים בין בני זוג נשוי, יחסים בין אחים השונים מאד זה מזה, יחסים בין בנים לאמהות, יחסים בין בני אדם לבעלי חיים (יש כאן שני תיאורים חזקים כאלה), יחסים בין אדם לעבודתו ("הראו לנו ניסוי פשוט בכימיה אורגנית: בידוד הַליקוֹפֶּן מכמות קטנה של ממרח עגבניות. ליקופן זה הפיגמנט שנותן לעגבנייה את הצבע האדום המבריק שלה […] אני חושב שאז החלטתי שזה מה שאני רוצה ללמוד. כשראיתי איך אפשר לבודד חומר יסוד, לפרק ולהשחית אותו במידה מבוקרת, ובסופו של דבר – לחלץ ממנו את מהותו. הפיגמנט האדום נשלף מהממרח בתהליך פולשני ומדוד, וזאת הייתה הפעם הראשונה בחיים שלי שהרגשתי שאני רואה משהו יפהיפה, נשגב") – נמצאים בלב הספר הזה. לא יחסים בין אדם ללאום שלו, בין ערבי ליהודים.

או שמא לא כך הוא? יש יסוד ערמומי ברומן הזה, שתורם לכוחו הכללי. כי מתחת לחיים האינדיבידואליים הפרטיים זורמת, הרחק מתחת ולעתים קרוב יותר, המציאות הלאומית. אולי נדיה נרצחה לא בגלל שבגדה בבעלה העזתי, אלא בגלל שהתנגדה לפעילותו הלאומנית, לרצח של סוחר קרקעות ערבי שמכר את אדמות יפו ליהודים שבעלה השתתף בו? והרי גם העניין בספר של סוצקבר, משורר יידיש שראה כיצד שפתו הולכת ונכחדת מהעולם, לא בלתי קשור למצבה של הערבית שנדחקת ממקומה על ידי העברית הישראלית, כפי שחשה רנין.

בצד מעלותיו המוזכרות, הרומן סובל מכמה חולשות. ראשית, הקלישאה הבסיסית של "הסוד המשפחתי", של "שובו של המודחק" וכולי. נכון, סוד משפחתי אפל ניצב בתשתיתם של רומנים רבים. אבל רומנים רבים כאלה הם אכן נוסחתיים ובינוניים בדיוק משום כך. חולשה נוספת היא הסיגור של העלילה. בלי לחשוף אותו כאן, אומר שיש בו דבר מה מוקצן ומלודרמטי ואף לא לגמרי סביר, בניגוד לגוף הרומן המאוזן והסבלני.

כשראה אור רומן הביכורים של סיכסק, "אל יפו", לפני שנים אחדות, תהיתי אם אין זו יצירה מינורית מדי, חסרת נוכחות, והאם לולי "פוליטיקת הזהויות" היה הסופר – סופר (הן בעיני עצמו, והן בעיני הוצאת הספרים שהוציאה את ספרו לאור). "תשרין" פתר לי את התהייה: הכישרון הספרותי קיים. ואף פועם – חלקים נרחבים כאן מציגים גמישות של "חי הנושא את עצמו". יש לקוות ואף לצפות שהכישרון הספרותי יתנפה ויתחדד ויצטלל בעתיד.

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

על קו התפר בירושלים, בין העיר המערבית למזרחית, שוכן מבנה ישן ובו חיים חרדים ונוצרים, נרקומן יהודי ואתיופים לא יהודים ורוסים אחוזי כמיהות משיחיות. סכסוך משפטי ארוך שנים מתנהל על הבעלות על הבניין. ואז, כמה מקרי מוות מתרחשים במבנה, כמו גם שריפות לא מוסברות. האם אלה אכן מקרים? או שיד זדונה מבקשת לפגוע ביושבי המבנה? ואם כן, מה תכלית הפגיעה? חמדנות נדל"ניסטית שמבקשת לסלק או להבריח את שוכני המבנה? או שמא, תכנית משיחית גדולה, של יהודים רבי עוצמה אך חסרי עכבות ואחריות, תוכנית הנוגעת להר הבית ואשר ההשתלטות על המבנה היא רק חלק ממנה? על החקירה, אם בכלל יש מה לחקור, מופקד קצין משטרה בכיר, אם כי לא בכיר מאד, בשם קדוש. והוא גם המספר של הסיפור הזה.

לכאורה, אם כן, סיפור בלשי. אבל להגדיר את "אתה שוטר בירושלים" כבלש תהיה החמצה גדולה של אופיו. במובן מרכזי, העלילה, כלומר החלק המרכזי בסיפור הבלשי השגרתי, היא כאן רק אמצעי, אמתלה, להצגת מה שעומד באמת במרכז הרומן הזה: היכולת הלשונית הווירטואוזית של הסופר הכותב בעילום שמו האמתי תחת השם "בן פול". זהו ספר על יכולותיה של הספרות, של האינטליגנציה והרגישות הספרותיות, ושל העברית – זהו ספר בלשני יותר מבלשי. הנקודה הזו, "הספרותיות" של הרומן, באה לידי ביטוי נהיר בכך שהטקסט שלפנינו נכתב על ידי קדוש כספר לאחר השתתפותו בסדנה לכתיבה יוצרת; או בכך שהדמות הראשית בחקירה (ובספר, בצד המספר), נזיר נוצרי שחי במבנה המריבה, דוברת עברית שורשית וותיקה, ומאפשרת באמצעותה לסופר להפגין את ידיעת העברית שלו; או בעמידה של המספר על אופני הביטוי שלו עצמו או של בני שיחו ("סהר בן יומו, כך אמר, נעץ קצה ציפורן מוזהבת במרומי הקסטל, אני נשבע שכך אמר"). אבל הנקודה הזו באה בעצם לידי ביטוי בכל שורה בספר, שגדוש בנסיינות ספרותית (מעבר בין גוף ראשון לשני, למשל), ובמעין חדוות התבטאות צחה, רבת דקויות ופניות, ואף ראוותנית.

מה עושים עם ספר כזה? עם ספר שמתענג על אופן הסיפור שלו, שדקויותיו, שלכאורה נובעות מתאוות דיוק, למעשה אדישות במובן מסוים לעולם המיוצג שמשמש רק כאמצעי לדבר עוד, לדבר באינטנסיביות – שהריאליזם שבו הוא מעין אליבי, כאמור, תירוץ לספרותיות? מה עושים עם רומן תובעני למדי, שתחת כל משפט שבו טמונים הפתעה ועניין לקורא, דבר נדיר, שלרגעים יוצר דבר מה נדיר לא פחות, תחושה של מבט אחר על המציאות הישראלית, מנקודת מבט ארכימדית, חוץ-פלנטית (תחושה שנגרמת, חשוב להדגיש, לא מהאידיאולוגיה הפוליטית הספציפית של הרומן, שאליה אתייחס מיד, אלא, מעט בעקיפין, מקול המספר המשכיל, האנין, הנבוך מהימצאו תחת אור התכלת הישראלית העזה והמייזעת)? רומן שמצביע על השכלה רחבה, מפגין הומור ייחודי ("היבּרוּ, הוא חוזר על המילה ואתה חושב על ציפור גדולה מדדה בחול מרגל לרגל עם כנפיים מנוונות, היברו" – שימו לב איך העברית נקשרת לציפור הדודו הנכחדת גם באמצעות ה"מדדה")? רומן עשיר כל כך, אבל שמסרב להכיר בכך שרומן צריך לעתים להיות עני, להיות תחום וממוקד? רומן שהשפעותיו הספרותיות הן עדכניות למדי (ברנהרד, בולניו, זבאלד), אך, כמו מקורות ההשפעה הללו, כוחו בשטף הסיפורי עצמו ופחות ביחסיו עם המציאות החוץ-ספרותית? רומן שאינו שופך אור חדש או מדויק על המצב הישראלי למרות יומרתו לעשות זאת?

כמו בקודמו, "מלך, בלש", יש גם ב"אתה בלש בירושלים" טון פוסט-הומניסטי ומיזנטרופי כבד, תחושה פסימית ומואסת. לעתים היא מענגת מאד ("האנגלים כבר לא מאמינים באיפוק אנגלי, האנגלים נשברו, האנגלים נעשו רגשנים ללא רגש, כמו כולם"). זו וזה, הטון והתחושה, מטבע נושא הרומן דנן, ממוקדים בהווייה הישראלית, במאיסה מהשילוב של משיחיות דתית ותאוות בצע וכוחנות ובערות שמצויות במציאות הישראלית ואכן מאיימות על עתידנו ועתיד שכנינו במקום הזה. אבל התזה האידיאולוגית שניצבת בתשתית הרומן היא בעיניי לא מדויקת – המציאות הישראלית עשירה יותר, פחות קודרת. אבל גם אם התזה מדויקת היא לבטח לא מחדשת. יש אגף שלם בציבוריות הישראלית שמשמיע את הטענות הללו. וספרות גדולה צריכה להראות ולחשוף מציאות מעבר לשיח האקטואלי הרווח, גם מעבר לשוליו. כך יוצא שלמרות שהמספר (והסופר) מפגין היכרות מרשימה עם חלקים של ירושלים (בעיקר בעיר העתיקה ובאזור הר הזיתים), התחושה היא שאין כאן הארה חדשה של העיר, אין כאן סופר שמצטיין בהתבוננות, אלא באקספרסיביות, ואין כאן מבט חדש על הישראליות.

החלק הכי טוב לטעמי ב"אתה בלש בירושלים" הוא כעשרים עמודים בהם מתאר קדוש את הטיול שעשה באוסטרליה לאחר פרישתו המוקדמת מהמשטרה. שם האופי הקדחתני האופייני לקול המספר שלו, כמו גם עושר הדקויות המצויות בכל משפט, מותאמים למהירות המסע על פני היבשת הדרומית ולריבוי המראות המגוונים והמוזרים שנגלים לתייר הזר על כל צעד ושעל. המנוע הנוהם מתחבר כאן לגלגלים – המלל השוצף להתרחשות הרעננה – הסִיפֵּר למציאות.

"בן פול" הוא בעל כישורים שמותירים הרחק מאחוריו את מרביתה ככולה של הספרות העברית הנכתבת היום. שני ספריו מכילים כמה מהדפים המרשימים ביותר שנכתבו בפרוזה העברית בשני העשורים האחרונים. יש לקוות שבעתיד הנושא שיבחר יהלום את הבגד הספרותי המפואר שהוא יודע לתפור. כרגע – בגרסה הפוכה לאגדת בגדי המלך החדשים – המחלצות המפוארות הססגוניות עירומות מעט מגוף.

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

אלנה פרנטה האיטלקיה וקארל אובה קנאוסגורד הנורווגי משחזרים בספרות העולמית של השנים האחרונות את דו הקרב המסעיר שבין פליני האיטלקי וברגמן השוודי בקולנוע של שנות החמישים, הששים והשבעים. אם כי בניגוד לשני הענקים הקולנועיים, שכמו חילקו ביניהם את היבשת עליה חלשו ברוב המחצית השנייה של המאה העשרים, פרנטה וקנאוסגורד אינם מציגים בהכרח ניגוד קלאסי בין צפון ודרום, חורף ושמש, פרוטסטנטיות וקתוליות, כפי שהציעו ברגמן המיוסר והקודר ופליני התוסס והצבעוני. שניהם כותבים רומני-ענק אוטוביוגרפיים (אוטוביוגרפיים במוצהר במקרה של קנאוסגורד ואוטוביוגרפיה בדויה וכפולה, של המספרת אלנה ושל חברתה לילָה, במקרה של פרנטה). שניהם כותבים אוטוביוגרפיה שהיא גם סיפור חניכה לאמנות (ובכך אף יותר מודגשת המחווה שעושים שניהם לפרוסט). ושניהם מביאים לשיא את התשובה המתמרדת, המתקוממת, שמצאו סופרים בעשור וחצי האחרון במענה למשבר תרבות הקריאה העולמי: לא להיכנע – להתריס; לא לקצר – להאריך בכתיבה שאפתנית. ועדיין, שניהם, בשני הפרויקטים הענקיים בני אלפי העמודים שלהם משבע השנים האחרונות, סדרת "המאבק שלי" של קנאוסגורד (הכרך הראשון מששה יצא ב-2009) ו"הרומנים הנפוליטניים" של פרנטה (הכרך הראשון מארבעה ראה אור ב-2011) – והקורא הישראלי יכול להתוודע כעת לשני הספרים הראשונים בסדרותיהם המקבילות בעיניי – מטעימים את קוראיהם מטעמו של אותו דו קרב פורה בין ברגמן לפליני: כי בעוד קנאוסגורד נאמן לכנות סגפנית ופרוזאית פרנטה לא מהססת להוסיף צבע והתססה ופיוט לעלילת חייהן של המספרת, אלנה, וחברתה, לילה.

אני חושב שבכרך השני, הכרך שמתאר את חייהן ויחסיהן של אלנה ולילה, בצד חייהם של בני שכונת העוני שלהן בנפולי, מגיל 16 עד גיל 23 (כלומר, בין 1960 ל-1966), כבקודמו, יש רגעים ארוכים של ספרות גדולה. אבל לפני שאגיע אליהם ולשבחים, ועל מנת "לנקות את השולחן", אומר קודם לכן מה בעיניי מונע מהטקסט של פרנטה להיות יצירת מופת. ההתערבות של הסופרת בעולם המתואר על ידה משמעותית ופוגעת בתחושה שלפנינו מימזיס שלם ונטול פניות והיא גם מורגשת יתר על המידה. ההתערבות של הסופרת באה לידי ביטוי הן באופן המעט מלאכותי בו נקשרים חייהן של אלנה ולילה, או באופן המעט מאולץ בו מתמקדת המספרת בבני השכונה לאורך השנים, והן בדידקטיות הפמיניסטית, האוורירית אך הקיימת, בתיאורה של לילה, שמוכנעת בידי סביבתה השוביניסטית וכשרונותיה העצומים אינם באים לידי ביטוי. ואפרופו כישרונותיה העצומים: יש מידה זעומה אך קיימת של קיטש בתיאור דמותה של לילה, האישה הנועזת, הלוהטת, הסוערת, המוכשרת, היפיפייה, שסביבתה רומסת אותה; מידה זעומה של אותה התרוממות רוח שטחית, עידוד עצמי שטחי, שאופייניים לעיתונות-נשים (במובן הרחב של המילה), כשהם מדברים בהתפעלות קלישאתית ומזויפת על "נשים חזקות" וכו'.

אבל זה דבר הקטגוריה, שנכנע במהלך הקריאה בפני מעלותיו הגדולות של הרומן. כי אם במבנה העומק של הרומן יש חריקות, הרי שמרקם הטקסט עצמו, הקריאה דף אחרי דף, מכיל מפגש בהתפוצצויות תדירות של עונג-קריאה, עונג מתפוצץ ומתפצח שנובע מאינטליגנציה ואינטליגנציה רגשית שמגלה הסופרת, מדיוק מופלא, מדקות פסיכולוגית, מאחיזה הדוקה במושכות העלילה (האמינה ובכל זאת המפתיעה), מטיפול סבלני ומספק בדמויות המשנה, מתחושת מלאות של חלישה על הזירה החברתית שבראה הסופרת לעיני הקורא, מהזרקה מעודנת ומגביהה של רעיונות פילוסופיים ואסתטיים למרוצת הסיפור המותח. בכרך השני לילה הנשואה מכירה בכך שנישואיה הם מלכודת דבש, הדבש ועוקצו; אחיזתם של בני משפחת סולארָה, המאפיונרים, בעסק הנעליים של בני משפחתה, נעליים שעיצבה לילה, מתהדקת; ואילו אלנה עושה חיל בלימודיה, מרחיקה לאוניברסיטה בפיזה ואף עומדת להפוך לסופרת. אבל חלק הארי בכרך שלפנינו הוא תיאורה של חופשת קיץ ארוכה שאליה הזמינה לילה, הנשואה הטרייה, הנשואה לא באושר, את חברתה, אלנה. על פני מאות עמודים נפרשים לנגד עיני הקורא הנעורים החורכים של הדמויות, חורכים כמו הקיץ האיטלקי באי שמול חופי נפולי, נעורים חורכים אך מתוקים כמו פירות קיץ. אלנה המאוהבת בנער האינטלקטואלי נינו סאראטורֶה מייחלת לפגוש בו באי. ונינו לכאורה נענה לה. אבל אולי הוא מעוניין בעצם בלִילָה? האם יהיה זה עוד פרק בתחרות שבין שתי הנערות? שאוהבות אחת את השנייה ומתחרות אחת בשנייה? וכיצד יגיב בעלה האלים של לילה לרומן שאולי יתרחש בין נינו לבינה? כל הסערה הכואבת של הנעורים, הסערה של היחסים בין המינים ובתוך המינים, מקבלת כאן ייצוג נהדר.

אביא כמה דוגמאות קונקרטיות למעלות הרומן. הנה דוגמה לדקות פסיכולוגית: "סטפנו ולילה הגיעו לאמלפי בערב. אף אחד משניהם מעולם לא היה בבית מלון, והם התנהגו בצורה מגושמת מאד. במיוחד סטפנו חש מאוים מהטונים האירוניים במעורפל של פקיד הקבלה, וסיגל לעצמו, מבלי משים, התנהגות כנועה. כשהבחין בכך, כיסה על מבוכותיו בהתנהגות בוטה". דוגמה להתפתחות עלילתית מסעירה ומפתיעה, אך גם אמינה: אלנה חוככת בדעתה אם להיענות לחיזוריו המטרידים של אביו של נינו, כלומר לאבד את בתוליה עם מחזר דוחה בעיניה, אחרי שהיא מתאכזבת מבנו. דוגמה להתנסחות רבת יופי ורגישה: "יש בי 'אני' חבויה – כך הבנתי – אשר אצבעות, פה, שיניים, לשון, יודעים לגלות. שכבה אחר שכבה מאבדת ה'אני' הזאת כל מקום מחבוא שלה, נחשפת באי-צניעותה, וסאראטורה מראה שהוא יודע איך למנוע את בריחתה, למנוע שתתבייש". דוגמה לתיאור מדייק: "לילה דיברה בטון שהכרתי היטב, הטון של הנחישות, זה שבאמצעותו התאמצה לסלק כל רגש ולהגביל את עצמה לסיכום מהיר של עובדות והתנהגויות, כמעט בבוז, כאילו היא חוששת שאם תרשה לעצמה רטט של הקול, או של השפה התחתונה, יאַבדו כל הדברים את קווי המתאר שלהם ויגלשו וישטפו אותה".

פרנטה היא חברה בולטת בקבוצה מצומצמת של סופרים שהם המחיים של אמנות הרומן בזמננו; המסורת הגדולה של הרומן האירופאי זוכה באמצעותה לעדנה אחרי בלותה.

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

"הארץ שמעבר להרים" צועד במסורת של עמוס עוז ודוד גרוסמן; ברעם הוא סופר שאפתן, והשאפתנות היא בהחלט תכונה רצויה לסופר. כמו "פה ושם בארץ ישראל" של עוז (1983) ו"הזמן הצהוב" (1987) של גרוסמן, גם ברעם הוא סופר ואינטלקטואל איש השמאל ש"יצא לשטח", במקרה הזה, כבמודל של גרוסמן, לשטחים, ותיאר את המצב תוך העלאת תהיות על פתרונו. אבל יש הבדל בין הסופר איש השמאל שיצא לשטחים בשנות השמונים, לבין הסופר שיצא, כמו ברעם, ב-2014-2015.

ההבדל נובע לא רק משום שלטעמי – טעמו של מבקר איש שמאל, יש לציין – עמדת השמאל העכשווית נמצאת במגננה ולא במתקפה ובתנופה, כבזמנם של עוז וגרוסמן, והיא צריכה לתת הסברים לשלושה מאורעות מרכזיים מהעשור וחצי האחרונים, שחיזקו מאד את עמדת הימין (ואלה הם: האינתיפאדה השנייה – הן הסיבות לפריצתה והן אופייה הרצחני השטני; תגובות הפלסטינים להתנתקות; ומצבו הרעוע של המזרח התיכון מאז "האביב הערבי"). אני סבור שהימין משתמש בתהיות המוצדקות הללו כאליבי לאי התחשבות בזכויות הפלסטינים ובעיקר לאי עשייה שמסוכנת גם לעתיד הציונות; אבל התהיות – תהיות. אבל, כאמור, לא רק משום כך שונה המצב של ברעם ב-2015 מזה של עוז וגרוסמן בשנות השמונים. הוא שונה גם משום שעמדת הסופר עצמה בתרבות העכשווית נחלשה הן בגלל סיבות ייחודיות לספרות והן כאלו שנוגעות להיחלשות כוחם הכלכלי של "המעמדות היצירתיים" בכלל. "תל אביב" כמושג וכסמל נחלשה מאז שנות השמונים, ולא רק בגלל סיבות פוליטיות, אלא כחלק מתופעה כלכלית כלל עולמית שיש עוד לעכל ולהבין ולחשוב כיצד נחלצים ממנה.

ברעם מודע לעמדת הנחיתות שהשמאל המעורב מצוי בה: "רוב הישראלים, ואולי גם רוב האנשים ברחבי העולם, הרי הגיעו למסקנה שאין סיכוי לפתרון הסכסוך". ובעקבות כך, למעשה, הספר שלו שונה מהותית גם מבחינה נוספת מספרם של עוז וגרוסמן: ברעם סקפטי ביחס לפתרון שתי המדינות שעוז וגרוסמן צידדו בו, ובמידה רבה הספר שלו מכוון להצבעה על כך שהפתרון העתידי, אם יימצא, יהיה פתרון אחר (אולי בסגנון של תנועת "שתי מדינות – מולדת אחת"). הסקפטיות נובעת גם מהעירוב, הבלתי ניתן להתרה אולי, בין ההתנחלויות לאוכלוסייה הפלסטינית, עירוב וסיבוך שהמתנחלים גרמו לו בתחכום ובמסירות ובחוסר אחריות, אבל גם מהעיקשות שהוא מגלה בעמדת הפלסטינים לא לשכוח את 48 ולפיכך לא להסתפק בגבולות 67, בגלל עמדות רווחות בקרב הפלסטינים שמדברות על זכות השיבה ועל הגירתם של היהודים בחזרה לאירופה, או כאלו שמתכחשות לסבל היהודי בסכסוך (שלושת הנערים שנחטפו ונרצחו בקיץ 2014, טוענים כמה מבני שיחו הפלסטינים של ברעם, מצטטים אגדה אורבנית רווחת כנראה, פשוט ברחו לאילת ומתו בתאונת דרכים). בעין סופר רגישה לפרטים מספר ברעם על ביקוריו במחנה הפליטים בלטה, בהתנחלות אלון מורה, בהר הבית, במאחז ליד התנחלות מעלה שומרון, בקו התפר בירושלים, ובאזור תעשייה על גבול הקו הירוק ועוד. אנחנו מבינים יותר בעקבות הקריאה את המציאות: איך נראים חיי הפליטים, למשל, או כיצד מוכשר מאחז למרות שמשרד הביטחון אינו מאשר את הקמתו, או את הגוונים השונים בין אוכלוסיית המתנחלים. לפחות בפרק אחד יוצר ברעם מהמציאות ההזויה עצמה סיפור קצר מושלם שכולו אמת: הוא היה עד למעצרם האלים של שני נערים פלסטינים שחיילים טענו שאלה תקפו אותם. אבל הנערים, טוענים הפלסטינים, כלל אינם טרוריסטים. היכן האמת? במרוצת הזמן מתבררת האמת המפתיעה: הנערים ביימו התקפה, בלי לסכן את חיי החיילים, כדי להיעצר על ידי צה"ל ושמשפחותיהם יזכו לתמיכה של הרשות בגלל המעצר הזה. לכאורה, אנחנו, הישראלים, "יוצאים טוב" מהסיפור הזה, אבל, במחשבה שנייה, האם אין לנו אחריות על חברה שתחת שליטתנו ובה דרך להיחלץ ולו לשעה מעוני מחפיר היא באמצעות זיוף של פשע ואז הסגרה עצמית? בפרקים אחרים מדגים ברעם בכישרון כמה מהמצבים האבסורדיים במיוחד שמתקיימים בהווה: למשל, מצבן של שתי שכונות פלסטיניות בירושלים שמצויים בריבונות ובאחריות ישראל ועם זאת נותרו מעבר לגדר ההפרדה כך שאינן זוכות לשירותים מוניציפליים בסיסיים. באחת השכונות מדובר בחיים של 80 אלף איש שהפכו בלתי נסבלים: ללא שירותי ניקוי אשפה ונוכחות משטרתית שתמנע פעילות עבריינית, למשל, ומאידך גיסא הם לא מסופחים גם לרשות הפלסטינית. מעניינת מאד גם התזכורת הכללית לבזבוז האנרגיה הישראלית שמנוסחת היטב במשפט הבא: "חברת הסוהרים המתוחכמת שנוסדה כאן, שמיטב הכישרון שבה, משאביה ורוב צבאה מיועדים לשיפור טכניקות השליטה בחייהם של מיליוני פלסטינים שלכודים בשני בתי סוהר ענקיים, אחד גמיש יותר בגדה המערבית ואחד נוקשה בעזה – אם באמצעות החיילים במחסום המיושן או ההמצאות החדשות של אלביט". הכיבוש משחית את היצירתיות הישראלית לבטלה.

אחד המרואיינים הפלסטינים של ברעם עונה לשאלתו אם הוא "איש המדינה האחת" כך: "נראה לך שזה מעניין אותי? מדינה אחת או חמש, העיקר שהמעבר יהיה חופשי ושהקשרים הכלכליים יתחזקו". חסרה הייתה לי בספר המחשה מדוע הסטטוס קוו בעייתי, לו יינתן שמצבם הכלכלי של הפלסטינים ישופר. כמו כן, גם כדאי היה להוסיף מפות ונתונים דמוגרפיים שיחדדו את ההתבוננויות החשובות והמעניינות שמביא ברעם.

ועוד דבר: ברעם חוזר כמה פעמים על ההבחנה שצעירים פלסטינים שגדלו בתחומי הרשות הפלסטינית כבר אינם דוברים ומבינים עברית. הוא מציין זאת כעדות לנתק הפסיכולוגי החמור בין העמים. אבל בעיניי ההבחנה הזו נובעת מהעובדה שנוטים לשכוח אותה באווירה הפסימית של ההווה, בה כולם מבקשים להתנער מאוסלו ומפתרונות העבר. והעובדה היא שאכן יש ניצנים של ריבונות פלסטינית על שטח קטן מהגדה המערבית ("שטח איי"). וזו דווקא סיבה לאופטימיות. לא רק נסוגונו, אלא גם התקדמנו מאז שנות השמונים. צעד ראשון, אמנם לא מספק, כבר נעשה בכיוון פתרון שתי המדינות. והלוואי שנתקדם בפיתרון הזה, תוך שמירה הן על ביטחון ישראל, הן על זכויות הפלסטינים והן על דמותנו המוסרית.