מבקר חופשי

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

"חאדוּלה" הוא רומן יווני מ-1903, שכפי שלמדתי מדש וגב הכריכה נחשב במולדתו ליצירת מופת ואף הפך לספר שלימודו חובה במערכת החינוך ביוון. כותבו, שנולד ב-1851 למשפחה ענייה באי סקיאתוס (בין אתונה לסלוניקי), היה סופר ומתרגם. הבולט בתרגומיו הוא תרגום "החטא ועונשו" ליוונית ופאפאדיאמנטיס אף כונה "דוסטויבסקי היווני", על שום עיסוקו בשאלות הגדולות, התהומיות.

לכאורה, הכינוי הזה מוצדק. הגיבורה, חאדולה, הינה, בפתח הרומן, סבתא בת ששים, שחיה בדחקות בצד בנותיה העניות גם הן. הן חיות באי סקיאתוס. בתחילת הרומן, חאדולה שומרת על נכדתה שנולדה זה עתה ומהרהרת במשמרתה על חייה. אחרי שמשפחתה העניקה לה נדוניה זעומה, התחתנה חאדולה עם בעל טיפש ובזבזן ולזוג נולדו ילדים רבים (חלק מהבנים היגרו לאמריקה ואחד יושב בכלא). חאדולה, אשת חיל נמרצת, תרמה את חלקה לפרנסה ב"רפואה עממית": "חילקה עשבי מרפא, הכינה משחות נגד כוויות, גירשה רוחות רעות, עשתה עיסויים, טיפלה בסובלים והכינה שיקויים למתייסרים". אבל החיים דחוקים מאד, כאמור. והמצוקה רבה בעיקר למי שיש לו בנות. משום מה, הנוהג בחברה המתוארת הוא שמי שיש לו בנות חייב לספק נדוניה מכובדת על מנת שיצליח לחתן אותן. אני כותב "משום מה" משום שלא הבנתי עד הסוף מה הסיבה לכך, על אף שהעובדה אמינה בהחלט. הרי על פי חוקי ההיצע והביקוש, ובהנחה שיש כמות שווה של גברים ונשים, לא אמור להיות פער כזה, אלא אם כן הוא נובע מכך שהגברים, בגלל נורמות חברתיות, יכולים לתור להם אחר נשים מחוץ לאי; בכל מקרה, הסיבה לא מוסברת כאן. גורלם המר של עניי האי, ובפרט גורלן המר של הנשים, מעורר בחאדולה תהיות קיומיות עקרוניות: "באמת צריכות להיוולד כל כך הרבה בנות? ואם כן, האם זה שווה את הטורח הכרוך בגידול שלהן? האם אין זה תמיד פח או פחת? […] האם לא עדיף שלא ישרדו כדי שלא יסבלו?"

תחת השפעת הרהורים אלה, כשהיא כאמור שומרת על נכדתה שחלתה, הנכדה מתעוררת וצורחת בקולי קולות. חאדולה "רכנה אל העריסה ודחפה שתי אצבעות ארוכות וקשות לתוך פיה של הקטנה כדי להשתיק אותה […] היא השהתה את אצבעותיה זמן מה ואז הוציאה אותן מפיה של התינוקת שהפסיקה לנשום".

כך מתחילות קורות חאדולה הרוצחת, שעד מהרה הופכת לחאדולה הרוצחת הסדרתית של ילדות. ייסורי מצפון קשים תוקפים בהתחלה את חאדולה, אבל כשנקרית לפני ההזדמנות להכרית, בכמה דרכים שונות ומשונות, ילדות או תינוקות ממין נקבה, היא לא עומדת בפיתוי. הרצחנות שלה, חשוב להדגיש, אינה סדיסטית כי אם רחומה, אם אפשר לומר כך, ופילוסופית. היא באמת חושבת שטוב לילדות שלא נולדו משנולדו והיא רואה את עצמה גואלת שלהן. הצטברות המקרים מעלה את חשדן של רשויות החוק המקומיות ובערך מתחילת חציו השני של הרומן מתואר המרדף אחרי חאדולה, שבהיותה אשת חיל (לא במובן של גל גדות, אלא בזה של המזמור מ"משלֵי"), כמוזכר, ובהיותה בקיאה בשבילי האי כבקווים שבכף ידה בגלל לקטנות צמחי המרפא שלה, הופך להיות מרדף ארוך ומפרך.

אז, לכאורה, דוסטוייבסקי. האין גם רסקולניקוב רוצח מטעמים פילוסופיים? אבל אין מה להשוות. הרובד הפילוסופי ב"חאדולה" אלמנטרי ביותר. אפשר לתמצתו במשפט אחד: חאדולה רוצחת כי היא חושבת שחייהן של הבנות באי נוראיים. חאדולה מתמצתת בעצמה את העיקרון המנחה אותה, כשהיא מהרהרת בחיי הנזירים והכמרים: "כמה מאושרים היו האנשים האלה, שבחרו בגיל צעיר להתמסר לעבודת האל. כאילו העניק להם האל עצמו השראה והנחה אותם מה נכון לעשות. לא להביא לעולם עוד יצורים אומללים. זה היה הדבר העיקרי, מלבד זאת הכול היה משני". פרישותם של אנשי הדת היא עיקר מורשתם! ואילו ב"החטא ועונשו" חלק עיקרי מנפתולי הרומן הוא הניסיון של הסופר – ושל רסקולניקוב עצמו – להבין בדיוק מדוע הוא רוצח (כי הזקנה המלווה בריבית היא רשעית; כי מי שמצליח – כמו נפוליאון – מוחלים לו על רציחות; כי אולי הרצח יהפוך אותי לדמוי נפוליאון ועוד ועוד) ולאחר מכן עוד מוקדש חלק עיקרי ומורכב ביותר להבנה מדוע הוא מתוודה על פשעו. בקיצור, הרובד הפילוסופי ב"החטא ועונשו" לא רק שהוא מפותח הרבה יותר, הוא ממלא חלק מרכזי בדרמה של הרומן.

"חאדולה" לא מגיע לקרסולי "החטא ועונשו" ואיני סבור שהוא "יצירת מופת". אבל הוא רומן טוב מאד. הוא רומן טוב מאד לא בגלל הרציחות של חאדולה וסיבותיהן. הוא רומן טוב מאד, ראשית, וזה אולי יישמע מוזר בהתחלה, כי הוא רומן פעולה חזק. המרדף אחר חאדולה והתחמקויותיה מרודפיה מתוארים בפירוט מדייק, באמינות רבה, בחושניות של תיאור המרחב הפיזי של האי בו היא מסתתרת ונודדת. הנה דוגמה: "בינתיים המשיכה חאדולה לרוץ ולטפס גבוה יותר אל קצה הצוק. היא היתה מותשת, מתנשמת ומתנשפת. היא הלכה קצת ואז נעצרה רגע כדי להטות את אוזנה ולהקשיב. היא רצתה לדעת אם רודפיה הצליחו לחצות את המעבר המסוכן בין הסלעים. היא לא ששמעה דבר. מהעיכוב הזה הבינה ששני אנשי החוק מהססים רבות למראה המעבר הצר. לבסוף הגיעה עד מעיין הציפורים, כמו שאמר לה קַמָבנַחמָקיס. המעיין נבע במרומי הצוק ויצר סביבו משטח חלקלק של אדמה מכוסה טחב וצמחי מים שנראו כצפים על פני המים". בכלל, כל הרומן מקרין אמינות, דיוק, לפיתה הדוקה, יציבה, סמכותית, של המילים את המציאות שאותה הן מתארות. בנוסף לריאליזם – ובייחוד לתרומתו של הריאליזם הזה להיותו של חאדולה "רומן פעולה" בעל משקל – מעשיה הרצחניים של חאדולה מתוארים ללא מלודרמטיות אך גם ללא אטימות רגשית ודמותה של חאדולה כולה מוצגת בצורה עניינית, ללא גינוי או אידאליזציה. את הדיון המוסרי בפעולותיה משאיר פאפאדיאמנטיס לקורא.

כך מוצעת לקורא חוויית קריאה "יְבֵשה", חיה, מאתגרת ומעניינת.

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

לא פעם, כשסופרים מסבירים בכנות מה הניע אותם לכתוב מלכתחילה, הם מציינים שקריאה בספרים טובים ונחשבים עוררה בהם את המחשבה: "גם אני יכול לכתוב משהו יפה ומוערך כזה". אני חושב שהדחף הכביכול חקייני ו"נמוך" הזה הוא אכן דחף לא מבוטל, שהניע סופרים רבים לכתיבה. כמובן, סופר אמיתי לא יֵצא ממישהו שפשוט מחקה סופרים אחרים. אבל מי שהנו בעל ראיית עולם עצמאית, עולם פנימי מעניין ואותנטי, חוש לסמוי שבתוך הגלוי, רגישות לשפה – יכול להתעורר מתרדמתו בעקבות קנאת סופרים כזו, ולהפוך לסופר של אמת בעזרת מה שאחד העם כינה "חיקוי מתוך הִתחרות".

המקרה של דניאל אלרקון, סופר יליד פרו (1977) שחי בארה"ב מאז ילדותו וכותב באנגלית, אינו המקרה הזה. לא רק שקובץ סיפוריו הזה מצביע על כך שאין לו ראיית עולם עצמאית, עולם פנימי וכו', כלומר שהוא אינו אמן אלא חקיין, אלא שהחקיינות של אלרקון אינה אפילו חקיינות של יצירות שלמות. הוא מחקה מִקטעים של ספרות טובה, טלאים.

הסיפורים בקובץ, לפיכך, חלולים. במעטפת יש הבזקים של מה שנראה כסיפורת "איכותית". אבל התבוננות מקרוב מראה שהסיפורים עצמם ריקים ושהציפוי, המבהיק לעתים, הוא פשוט חיקוי.

הסיפור הקצר "בית המשפט", סיפור בן עמוד אחד, יכול להדגים את טענתי. בן ואמו ממתינים למשפט, כנראה משפטו של הבן. הבן משחק בעצבנות בטלפון הנייד שלו. לבסוף, נוטלת האם בנחרצות את הנייד ומשליכה אותו לתיקה. זה הסיפור. את הדלות הזו מעבה אלרקון ב"ספרותיות". הצעיר נועל נעלי ספורט בצבע לבן, "כמעט בתולי". ציורי הקיר באתר ההמתנה היו "מבחינה אמנותית דלים באופן קיצוני". החרדה של הצעיר ואמו מושווית ל"ענני סערה", המונגדים לציורי הקיר: "העננים בציורי הקיר היו ענני קומולוס גבוהים ולבנים" (אגב, יש עלייה חדה בשימוש בצירוף "ענני קומולוס" בספרות של השנים האחרונות). הסגנון הוא, אם כן, סגנון ריאליסטי "עשיר". הוא גם סגנון שמעמת את העולם הריאליסטי עם העולם הפנימי באופן "מתוחכם" ("בתוליות" הנעליים מול חטאו המשוער של הצעיר; הניגודיות בין ציורי הקיר לעולם הסוער והחרד של האם ואמו). ויש בו גם איזו אמירה מעורפלת על העולם העדכני (הטלפון הנייד!). אבל כל זה לא מוליד דבר. זו אולי התחלה של סיפור (ובאמת חשבתי שזו התחלה של סיפור ונדהמתי לגלות שזה כל הסיפור כולו). אבל אני חושב שהחיקוי כאן עמוק יותר. אני חושב שאלרקון בונה על זה שמרחוק, הסיפור הזה, בהתפרשותו על פני דף אחד, קצת בנושאו ובכותרתו, מזכיר, איכשהו, את "לפני החוק" הקצרצר של קפקא (סיפור מוערך יתר על המידה בפני עצמו; אבל יחי ההבדל). כלומר, הוא בונה על זה שהקורא יתבלבל שלפניו סיפור דחוס שבדחוסים אך עמוק שבעמוקים.

או ניקח את הסיפור הפותח, "המלך תמיד מורם מעם", בהחלט לא הסיפור הגרוע בקובץ. בארץ שלא ברור איזו היא, כנראה בדרום אמריקה (והיעדר הקונקרטיות הוא אות אזהרה גדול לריקנות סיפורית), המספר, צעיר בן הפרובינציה, נודד לעיר הבירה ועובד שם בעבודה זמנית. אנו למדים שבעבר שלט בארץ דיקטטור. הצעיר שוכר חדר אצל זוג שמרני אדוק ומספר להם שהוא התייתם מהוריו. אדם מאזור הפרובינציה משאיר אצלו מסמכי מאבטח ונהרג בקטטה בעיר הבירה. לאחר מכן, נערה בת הפרובינציה מגיעה לעיר הבירה ומספרת לצעיר שהיא הרה לו. סודו של הצעיר נחשף לעיני בעלי הבית שלו והם נוזפים בו על ששיקר להם. הצעיר חוזר לפרובינציה ועובד כמאבטח תוך ניצול המסמכים שנותרו אצלו. אלא שהוא לא מתאים לחיי משפחה ואביו עוזר לו לבסוף לצאת מהפרובינציה.

ובכן, על מה הסיפור בעצם? מלבד זה שהעלילה המרכזית מסגירה, בשיטוט שלה קדימה ואחורה (הצעיר יוצא, חוזר ושוב יוצא), את החיפוש של הסופר אחר הסיפור שלו עצמו, הרי שיש בסיפור הזה שורה של אירועים, כביכול מרכזיים, אבל שלא ברור השיבוץ שלהם בו. בבחינה מקרוב הם נראים כ"חומרי מילוי" מלאכותיים ומיותרים. מה משמעות המקום הנרחב יחסית שמוקדש בסיפור לבעלי הבית ששכר הצעיר, לאכזבתם משקריו ולדתיותם המודגשת? מדוע יצר המחבר את דמות בן הפרובינציה שנהרג בקטטה ושאת מסמכיו ירש הצעיר, האם לא היה יכול הצעיר לעבוד כמאבטח גם בלי הזיוף הזה של המסמכים? אלרקון מבקש "לסמן" בסיפור שהוא עוסק בנושאים חשובים, בהם עוסקים סופרים גדולים, ולכן הוא מזכיר את הדיקטטור (פוליטיקה!), את האב שמלמד את בנו לירות באקדח (גבריות!) וכו'. אבל אין לו מה לומר.

חלק ניכר מהסיפורים מתרחש במה שהוא כנראה פרו. כמו מנסה המחבר למצות עד תום את ייחודו הביוגרפי. בכלכלת תשומת הלב יוצאות-דופן ביוגרפית היא נכס. אבל הקשר הפרואני הוא אווירתי בלבד (דיקטטורה, סלאמז, הרים). בכמה סיפורים אחרים יש איזה עניין לא ברור עם מלחמת האזרחים האמריקאית  (בסיפור אחד אברהם לינקולן הוא נשיא שהגיבור בן זמננו ניהל איתו מערכת יחסים; סיפור אחר, חסר פשר ביותר, מתרחש בזמן מלחמת אזרחים בת זמננו שמעלה בזיכרון את זו של המאה ה-19). אבל הסיפורים ככלל חסרי טעם ופואנטה. אף סיפור לא מצטבר לדבר מה משמעותי. תכלית תפניות הסיפורים אינה ברורה (ומזכירה ניעה קפריזית אנה ואנה של צינור מים פתוח). חלקם כאילו עמוקים, כאילו רבי משמעות, אבל למעשה תפלים ומימיים. במקרה הטוב מדובר בסקיצות רהוטות. אבל אמנות אין כאן.

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

"היסטוריה של מהירות" מכיל ביקורת לא מתלהמת ולא רדיקלית (זה שבח!) על העולם העכשווי. הגישה האריסטוטלית של נויפלד, זו התרה אחר "שביל הזהב" בחיים העכשוויים, מסמנת הפרזות וקלקלות בעולם המודרני ומצביעה על דרכים להימנע מהן. רשימת ההפרזות והקלקלות כוללת: התמכרות לעבודה ובכלל ייחוס ערך מרכזי מדי למשלח היד; צריכה מיותרת; אכילת מזון מעובד ולא מתוצרים מקומיים וקנייתו ברשתות הגדולות ולא מיצרנים קטנים; תפיסת הפנאי כעבודה וכמטלה שיש לבצע; התמסרות לא מבוקרת לטכנולוגיה; התמקדות בגישות של הרפואה המערבית תוך היאטמות לגישות ריפוי אחרות, הוליסטיות ומניעתיות יותר.

עיקרו של הספר הוא שילוב בין שני ז'אנרים: ביקורת-תרבות, קומון-סנסית למדי, עם ספר "עזרה עצמית". נויפלד מצביע בבהירות ובסגנון חינני על שגיאות חיינו המודרניים ומציע הצעות פרקטיות כיצד לתקן אותן (כולל נמנום מאורגן בשעות העבודה!). ספרו שייך מצד אחד לגל של ספרים שמגייסים את הפילוסופיה לשיפור חיי היומיום (כולל פילוסופיות ותיקות כמו הסטואה והאפיקוריזם) – כמה מספריו של אלן דה-בוטון למשל – ומצד שני הוא כתוב במתכונת האמריקאית האופטימית של ספרי "עזרה עצמית", באותו סגנון מוכר שמשלב אנקדוטות אישיות והומור, כולל הומור-עצמי הכרחי.

הכותרת, "היסטוריה של מהירות", מרפררת (כמו שאומרים – או אמרו פעם – בגילמן), כמובן, לז'אנר נוסף, זה של יובל נוח הררי ("ההיסטוריה של המחר"), ז'אנר הסינתזות הגדולות והגורפות על המצב האנושי. ואכן גם כאן, בחלק תיאורטי ולא נרחב של הספר, מציע נויפלד תזה גדולה, או מציג-מחדש תזה ותיקה, התולה את קלקלות העידן המודרני במהפכה הפרוטסטנטית. כפי שניתח הסוציולוג מקס ובר (בעקבותיו פוסע נויפלד), לתמכרותנו לעבודה יש שורשים תיאולוגיים: היא נובעת מהתפיסה הפרוטסטנטית ששגשוג בחיים הארציים מעיד על נבחרוּת על ידי האל. גם האינדיבידואליזם מקורו, לפי נויפלד, במהפכה הפרוטסטנטית וגם תפיסת העבודה כ"ייעוד". כבודה של התזה של ובר במקומה מונח, אבל אי אפשר לתלות את הכל במהפכה בת המאה ה-16 הזו. לצורך בהחזקת רמת החיים הגבוהה שלנו יש חלק בכך שאנחנו עובדים קשה גם היום. להתפרקות הקהילה יש תפקיד בכך שהעבודה הפכה למרכזית כל כך בזהות שלנו. לתחרותיות שבטבע האדם גם כן יש חלק בכך שאנחנו מנסים לרוץ מהר יותר משכנינו. לתהליכים הגדולים של הקפיטליזם, עליית תפישת העולם המדעית והחילון – שקשורים אך אינם כלולים ונבלעים ברפורמציה של לותר – יש גם כן תפקיד מרכזי בקביעת אורח החיים שלנו.

הביקורת של נויפלד ראויה להישמע וראוי ליישם כמה מעצותיו. עם זאת, איני בטוח שהקונספט של "האטה" מכסה את כלל התופעות שהוא מתאר. ההתמכרות שלנו לצלם באתרי תיירות במקום לחוות אותם, תופעה שהוא מתאר בצדק את האבסורדיות שלה, אינה קשורה להתמכרותנו למהירות. יכול להיות שקונספט קולע ומקיף יותר יהיה הקונספט של ה"הפחתה". כשנויפלד מתאר באופן יפה את היתרון שבטלפון "טיפש", את היתרון שבארון בגדים מדולל ומצומצם לבגדים שאנו לובשים באמת, בעבודה שאינה פולשת לשעות הפנאי, בצעצועי ילדים פשוטים – הוא מתאר את היתרונות שבפשטות, את ה"יותר" שנולד מ"הפחות".

מנקודת מבט מסוימת, פטליסטית-פסימיסטית-חשדנית, הפרויקט של נויפלד מעורר התנגדות. הפטליסט אינו משוכנע שניתן באמת להפחית באופן משמעותי מהסבל הקיומי על ידי ארגון אחר של החיים; יש איזה "חוק שימור אי-הנחת" בחיים. הפסימיסט, כמו שמציג זאת פסקל ב"הגיגים", יסב את תשומת הלב לכך שאנחנו זקוקים גם זקוקים לרעש ולהסחות דעת ול"מהירות" ולוורקהוליזם על מנת לשכוח את מצוקות הקיום הבסיסיות, בראש ובראשונה את עובדת המוות. פסקל, כזכור, הסביר שכל מצוקת האדם נובעת מכך שהוא אינו מסוגל להאט ולנוח, הוא נטרף משהייה מנומנמת בחדרו, חוויה מומלצת וחביבה על נויפלד (ועלי גם כן!). אנחנו זקוקים לרעש כי השקט מפחיד. ותעיד ההתמכרות שלנו חדשות לבקרים לשערוריות ציבוריות שונות ומשונות, התמכרות ששורשיה נעוצים בכך שהשערוריות הינן מבורכות בעצם בעינינו בסתר לבנו, כי הן מסיחות את דעתנו מעצמנו (כמה הקלה נפשית מוצנעת היטב יש עם היוודע על מאורע ציבורי גדול, כולל אסון גדול; ההקלה הזו אינה נובעת מרשעות ומטבע בזוי, היא נובעת מההקלה שאנו חשים כשאירוע ציבורי מרעיש מחריש לרגע את מצוקתנו הפרטית). ואילו החשדן יחשוד שחלק ניכר מהקסם בחיים "האלטרנטיביים", כמו גם מתפיסות רוּחניות (שנויפלד קרוב גם אליהן), נובע מתודעת הייחוד והנבחרות שהם מעניקים. אם מחר כולם יאטו ויחיו חיים שאננים, אולי יקום ההוגה שיסביר את קסמם של החיים הפעלתניים והאקטיביים.

אבל הפטליסט והפסימיסט, למרות השמות הלועזיים, אינם בהכרח צודקים. בכל מקרה, משמח לקרוא חשיבה ישראלית עכשווית ועדכנית, ביקורתית אך מאוזנת ופרגמטית, על הדרך בה אנחנו חיים.