מבקר חופשי

עד כמעט סוף הפרק הרביעי של הסדרה הנטפליקסית בת ששת הפרקים, "אנטומיה של שערורייה", חשבתי שזו סדרה טובה ושמרענן לראות סדרה שמעזה להתעמת עם רוח התקופה. הסדרה הבריטית, שבמרכזה שר בכיר שניהל רומן עם עוזרת צעירה שלו, המאשימה אותו באונס מעט אחרי סיומו של הרומן ביניהם, נראתה לי חורגת מרוח הזמן בשתי נקודות עיקריות. הראשונה: נדמה שהסדרה נטלה על עצמה להדגיש את ההבדל התהומי שבין שתי התנהגויות מיניות שתקופתנו הפוריטנית נוטה לא להבדיל מספיק ביניהן: ניאוף ואונס. הסנגורית החריפה של השר הבכיר מדגישה את ההבדל הזה בפני המושבעים ובחקירת העדים. השנייה: נדמה שהסדרה ביקשה לשרטט את המקרה יוצא הדופן והעדין עד מאד שבו מתלוננת ונאשם – שניהם כאחד – אינם משקרים. כלומר, שהמתלוננת אכן חוותה אונס אבל לנאשם היה יסוד *סביר* להניח שאמרו לו "כן" ולא "לא". זה מקרה חריג ונדיר, אבל אני מניח שהוא קיים בעולם וגם שיש דוגמאות משפטיות שלו.

אני רוצה להדגיש: סוגיית האונס היא, כמובן, סוגייה כאובה וסופּר-רגישה. בגלל שמטבעה האינטימי של ההתרחשות המינית הדיון המשפטי מתכנס פעמים רבות למילה של האישה כנגד מילה של הגבר, יוצא שאנסים רבים מצליחים לחמוק מהעונש המגיע להם. הטעמת התסכול הזה עומדת בהחלט לזכותה של הסדרה. ולמרות זאת, למי שברור לו שאונס הוא דבר מה פסול – כלומר, אני מרשה לעצמי להניח, לרובנו – יותר מעניין ומרענן לצפות במקרה החריג המוזכר מאשר במקרה של אונס חד משמעי.

אך בסוף הפרק הרביעי אירעו שתי התפתחויות עלילתיות מכריעות, שהורידו לטעמי בצלילה חדה את ערכה של הסדרה ושאחת מהן הפכה אותה דווקא למותאמת עד מאד עם רוח הזמן (כמובן שמדובר להלן בספוילרים).

התפתחות עלילתית אחת היא טלנובלית וזולה, אכן באופן שערורייתי: מסתבר לצופים שהתובעת במשפט השר היא מישהי שלפני עשרים ומשהו שנה נאנסה על ידו באוקספורד. מאז שינתה את שמה ואת מראהּ כך שהנאשם ואשתו לא מזהים אותה, לפחות בהתחלה.

ההתפתחות השנייה מקופלת בראשונה: השר אכן אנס, אנס בעבר, וכפי שמשתמע – ומתברר אכן בהמשך של שני הפרקים האחרונים – אנס באופן דומה גם בהווה את העובדת שלו. בכך הסדרה שבה באחת לרוח הזמן שלנו. היא, ראשית, רומזת כעת שאין הבדל גדול בין הדרמה של הבגידה באישה (תפקיד מרכזי בסדרה הוא תפקידה של הנבגדת, אשת השר, המגולמת היטב בידי סיינה מילר) למעשה אונס. ושנית, היא מלבה את הפרנויה של התקופה שלנו ביחס לגברים. מאחורי חזות הגבר האדיב – ואפילו מאחורי הגבר השרמנטי והרגיש שאת נשואה לו למעלה מעשרים שנה! – מסתתר אנס. הסוף המעוות של הסדרה מסגיר את המיזאנדריה שלה. אשת השר מחליטה להסגיר את בעלה לידי המשטרה. היא כורתת ברית אחיות עם התובעת. ובהפי אנד אנו, הצופים, רואים אותה ואת שני ילדיה מבלים וצוהלים להם באחו, בסצנה פסטורלית של פיוס וחדווה ושקט שאחרי הסערה. כאילו הפי אנד כזה אפשרי ואין להסגרת האב לידי המשטרה ולישיבתו העתידית בכלא השפעה מכרעת בקדרותה על ילדיו! (כלומר: ההסגרה אולי מוצדקת, אבל התיאור שלה כהפי אנד משפחתי בו הגבר נלכד והמשפחה הנותרת משחררת אנחת רווחה – מעוות).

אבל רוח התקופה המעניינת יותר וגם הבעייתית יותר שעולה מהסדרה אינה נוגעת לטעמי לליבוי פרנויה ביחס לגברים ואף אינה קשורה כלל ליחסי גברים ונשים. היא נוגעת לדבר מה אחר: לליבוי פרנויה פנימית, של גברים ביחס לעצמם ושל כולנו ביחס לעצמנו, המאפיינת אף היא את התקופה שלנו. זאת משום שהשר הבכיר היה סבור באמת ובתמים שהוא לא אנס. למרות שמסוף הפרק הרביעי, כשאנו עדים למה שקרה בינו לבין עמיתתו הסטודנטית באוקספורד, ברור לנו שזה אונס. כך ממקדת הסדרה את מבטה במצב שבו בן אדם סבור שהתנהגותו מוסרית לעילא – אך הוא בעצם מפלצת.

גם זו בעיניי רוח התקופה. והיסוד הזה – ליבוי הפרנויה-העצמית, הדגשת העובדה שגם מי שסבור שהוא טוב ומוסרי לעילא בעצם ייתכן והוא שוגה באופן רדיקלי – ניצב באופן מוזר בליבם של שני מאורעות ספרותיים מרכזיים בישראל של השנה האחרונה.

זו הרי הליבה של הרומן "איך לאהוב את בתך" של הילה בלום שזכה בפרס ספיר האחרון. לא אהבתי את הרומן הזה וכתבתי על כך. אבל לאחרונה הבנתי שסיבה מכרעת לאי אהבתי אותו נובעת מכך שהוא מלבה את תחושת הפרנויה הפנימית הזו. הרי במרכז הרומן אֵם שתוהה מדוע בתה רחקה ממנה. מדובר באם, שכפי שמתגלה לנו, הקוראים, התנהגותה המפוקפקת מאד תרמה ישירות לריחוק של בתה, אבל היא בטוחה שהתנהלותה היא מופתית. במילים אחרות: זה רומן על אשמה. ועל אשמה שמתגלה כמוצדקת. אך מי שאכן חטאה אינה מסוגלת להכיר בכך. בכך הרומן קולע לרוח התקופה שאני מתייחס אליה כאן: ליבוי של אותה פרנויה פנימית. כי הרי כל אחד שחש שהוא צח מרבבה יכול, בדיוק כמו האם, להוליך את עצמו שולל באשר לצחותו.

המאורע השני הוא ספרה של גליה עוז על אביה והשערורייה שעורר. הפרשייה הזו עוררה ריגשה אצל אנשים רבים כל כך בין היתר כי היא גירתה את רגש הפרנויה הפנימית הזה, שמאפיין כאמור את התקופה שלנו: הנה אדם, שכמו הגיבורה של "איך לאהוב את בתך", חשב על עצמו שהוא אדם מוסרי לעילא (עוז), אך לא ראה שבעצם הוא מפלצת! ואולי כולנו כאלה? (אני מסביר כאן חלק מהריגשה שהפרשה עוררה אצל אנשים רבים, כפי שאני תופס אותה. זו בהחלט לא עמדתי ביחס לעמוס עוז).

הסיבה שהרגש הזה – כאמור, לא רק פרנויה ביחס לבני אדם אחרים, כפי שזו מתקיימת, למשל, בקרב חלק ממתנגדי החיסונים, אלא פרנויה-עצמית, חשד-עצמי שלנו בעצמנו שאיננו טובים או מוסריים כפי שאנחנו חושבים – פופולרי היום נובעת מכמה מקורות שונים. ככלל, אנחנו חיים בתקופה שבה אנו, בני האדם, לא מעריכים את עצמנו. התברר לנו – פתאום! – שאיננו מה שחשבנו שאנו. איננו נזר הבריאה. הן בגלל מה שעשינו לפלנטה שלנו; הן בגלל התפתחויות מדעיות שמדגישות לכאורה שבני אדם הם ישויות שאינן נבדלות מטפיסית משלל היצורים האחרים בטבע; ויש עוד סיבות.

כמובן, ספקות עצמיים ופקפוק עצמי הם רגשות שיש הרבה לומר בשבחם. "אל תאמן בעצמך עד יום מותך", אמר כבר הלל הזקן בפרקי אבות. וכולנו מכירים אנשים שאינם מטילים ספק בעצמם ואינם מפקפקים בעצמם ועד כמה חבל שכך. אבל השאלה היא שאלה של מינון, ורוח התקופה נוטה אל הפקפוק העצמי הגורף.

אני מתעב את ליבוי הפרנויה-העצמית הזו מכמה סיבות. ראשית, הוא, לעיתים, מונע מתפיסת עולם שונאת אדם, מרגש בוז שמאפיין גם נצרות מגוון מסוים המאמין שהאדם הוא יצור חוטא בבסיסו ופגום עד שורשו. שנית, אני מתעב את הליבוי הזה כי הוא תורם לריפיון ולשימור הסטטוס קוו ולא להתנערות לשינויו; אם אנו יצורים פגומים עד שורשנו, גם אם אנו סבורים שאנו בסדר, אז חבל להשחית זמן בניסיונות תיקון והצלה של המין האנושי. שלישית, הלך הרוח הזה מלבה פקפוק בתחושת המציאות שלנו, ולכן הוא בן ברית של הפסיכוזה והשיגעון ואויבהּ של השפיות. ורביעית, אני מתעב את הרגש הזה כי הוא גורם דווקא לאנשים בעלי המצפון המפותח ביותר להלקות את עצמם ולחשוד בעצמם על לא עוול בכפם. כפי שטען פרויד, דווקא האנשים המצפוניים ביותר הם אלה שהסופר-אגו שלהם הוא הרודני ביותר, והוא גורם להם להוקיע את עצמם ולהאשים את עצמם לשווא ותדיר בגין חטאים פעוטים או לא קיימים.