מבקר חופשי

פורסם במגזין "מוצש" של "מקור ראשון"

אל תלכו לראות את הסרט החדש של וודי אלן. אל תתפתו למבקרים שמתקשים להיפרד מהיוצר החשוב-לשעבר הזה ומשכנעים את עצמם ואת קוראיהם שבכל זאת, הפעם, ולמרות. מאז "לפרק את הארי" (1997), להוציא אולי את "נקודת מפגש" (2005), אלן מדלל את המוניטין המוצדקים שלו בעיסת יצירה בנאלית וחלושה עד שלא נודעו המוניטין כי באו אל קרבה. כמו שלמה ארצי, שבהופעותיו יורה אחד-אחד בשירים שלו, בביצועים "המנוניים", גסים ודומים-זה-לזה, מוציאם להורג לתשואות ההמונים, כך לוקח אלן את יצירותיו המוקדמות  וממית אותן בגרסה דהויה שלהן. האמנות, טען אפלטון, היא דבר נחות, חיקוי של חיקוי. יצירותיו המאוחרות של אלן הן ודאי נחותות, בהיותן חיקוי עצמי נטול לשד ונשמה. הן, בעצם, התגלמות של דקדנס. לדקדנס כמה מובנים: יצרי ותשישותי. עידנים דקדנטיים, המאופיינים בהתפוררות תחושת המשמעות, הסדר והארגון החברתי, מתבטאים בעליית היצרים העירומים. אך עידנים דקדנטיים מאופיינים גם בתחושת עייפות, בתחושה שהכל כבר נאמר, שהכל חוזר על עצמו. היצירה המאוחרת של אלן שייכת לסוג השני של הדקדנס.

היו כמה תקופות בהיסטוריה שזכו לכינוי דקדנטיות. מאות השנים האחרונות של האימפריה הרומית, עת האימפריה האדירה נפלה כפרי בשל, רקוב למעשה, לידי הנצרות היא אחת מהן. עידן דקדנטי קרוב יותר לזמננו הוא העשורים האחרונים של המאה ה-19 וראשית המאה ה-20. בשנים אלה חשו רבים, בעיקר אמנים, כי אירופה הבתר-נוצרית אובדת דרך. הייאוש הזה, וזה מה שמפחיד בדקדנס, הוביל למה שהוא אולי שפיכות הדמים המיותרת והאבסורדית בהיסטוריה: מלחמת העולם הראשונה. כביכול, הייאוש וחוסר התכלית מצאו להם פורקן רק בהילולת יצרים אגרסיבית, רק בהתמכרות לתכליות-לכאורה כמו הלאומנות והמלחמה. היו, אגב, אינטלקטואלים רבים וטובים, לא רק פשיסטיים-לעתיד, וביניהם, אגב, למרבה הצער, הרב קוק (כמו גם תומאס מאן!), שראו במלחמה מעין התחיות של ציביליזציה תשושה.

גם העשורים האחרונים של המאה ה-20 דקדנטיים במובנים רבים. הביטוי "פוסטמודרניזם", שבא לתאר את הנעשה בתרבות בעשורים אלה, מבטא את הדקדנס כבר בשמו. "פוסט", כְמָה שבא אחרי, אחרי שהכל כבר נאמר. פעם העיר מבקר הספרות המנוח יורם ברונובסקי הערה חריפה על היחס בין הפוסטמודרניזם לדקדנס של שלהי המאה ה-19. הבעיה בפוסטמודרניזם, טען ברונובסקי, הינה שהוא גם פוסט-דקדנטי. כלומר, בדקדנס המקורי ניתן היה להתנחם ביצירות מופת דקדנטיות, כמו אלה של בודלר, ניטשה או פרוסט. ואילו היום אנו נאלצים לחזור אל אותן יצירות על מנת לנסח מה אנו מרגישים. אפילו בדקדנטיות אנחנו נעדרי מקוריות.

"חצות בפריז" מדגים במובהק, בלי כוונה, את התשישות הפוסטמודרנית. זאת כי גיבורו, סופר אמריקאי בן זמננו, מבקש לחזור אל פריז של שנות העשרים, פריז של פיצ'ג'ראלד, המינגוויי, פיקאסו, ט.ס. אליוט, ג'ויס ועוד, כלומר אל פריז בשיא המודרניזם. כל זה מלווה בקלישאות מביכות ובורגניות כל כך על האמנות וחיי האמנים. ואנא, אל תשעו ל"מסר" הרפה של הסרט הזה, "מסר" שמוצג בלב-ולב, ה"מסר" שאין למה להתגעגע כי בכל תקופה ממילא נוהגים להתגעגע לאחרת. הסרט עצמו ממחיש שדווקא יש למה להתגעגע. כי הוא כל כך חלוש וכל כך תשוש וכל כך דקדנטי שהוא מעורר געגועים לתקופות ויטאליות בהן לאלן ולקולנוע בכלל היה מה לומר.

כי הבעיה של אלן היא גם הבעיה של הקולנוע העכשווי. בפתח העידן הפוסטמודרני, ב-1967, טען הסופר ג'ון בארת, במסה מפורסמת, "ספרות התשישות", שבספרות הכל כבר נאמר, והדרך היחידה, אולי, להיחלץ מהמבוי הסתום היא לכתוב רומנים על כתיבת רומנים, כמו שעושה בורחס. הקולנוע, אמנות צעירה בהרבה מהספרות, עמד אז בשיא כוחו. למעשה, המודרניזם בקולנוע ניתן לתארוך מאוחר בהרבה מזה של המודרניזם בספרות. אם המודרניזם בספרות חל, בקירוב, בין 1860 ל-1939, הרי שהמודרניזם בקולנוע שייך, אולי, לדורם של ברגמן, פליני וקוראסווה, כלומר לשנות החמישים, הששים והשבעים של המאה ה-20. התשישות של הספרות בשנות הששים – כרגע אגב היא דווקא מגלה סימני התאוששות – מתגלה היום לטעמי בקולנוע. הקולנוע, ברובו הגדול, הפך להיות מדיום מטופש המיועד לילדים ולנוער. יצירת אלן המאוחרת הולמת את טיפשותו העכשווית.

פורסם במגזין מוצ"ש של "מקור ראשון"

אני יודע שעורכי הציעו לי את הפינה הצנועה הזו ב"מוצש" בגלל רוח השטות ובדיחות הדעת שאני ידוע בהן. לא הכול יכול להיות חמור סבר כל הזמן, חשבו עורכי. נביא להם את גלסנר, כאתנחתא קומית. מה יש?? גם לקלילות יש מקום! ועם זאת, אני רוצה לחרוג באופן חד פעמי מהמנדט ההיתולי שלי ולכתוב דבר מה רציני. דבר מה פטריוטי. אני פטריוט. אני אוהב את הארץ הזו, על אף כל תחלואיה. אני רוצה בטובתה ומודאג מעתידה. הארץ הזו, המיוסרת ורדופת הסתירות, הכואבת והמכאיבה, היא המקום בו אני רוצה לחיות. לכתחילה, לא בדיעבד. אני מגדיר את עצמי באמצעות שפתי. אני רוצה להסתפח אל שולי המורשת המפוארת של הכתיבה בעברית. אני חושב שתל אביב היא יצירת מופת של הציונות. חזור: של הציונות. כל הכאבים והדמעות והדמים והכיסופים והאכזבות שנכאבו והורדו ונשפכו על ידי רבים כל כך בעבור הארץ הזאת כמו מטילים על כתפיי אחריות, איני יכול להיות אדיש להם. אני חושב שישראל היא סוג של נס. ועל ניסים צריך לשמור כך שימשיכו להאיר ימים רבים ולא יכבו אחרי יום אחד.

אני פטריוט. ואני פטריוט מודאג. אני פטריוט מודאג כי בשם הפטריוטיות נעשים בשנים האחרונות מעשים מסוכנים ומוצהרות הצהרות מפחידות. חוסנה של ישראל נעוץ ביכולתה להיות מקום חופשי, להיות דמוקרטיה פלורליסטית. חשוב להסביר את הנקודה: הפלורליזם והדמוקרטיוּת אינם רק ערכים "אוניברסאליים"; זהו אינטרס פטריוטי ממדרגה ראשונה! לכל מי שאכפת מישראל חייב להיות אכפת משימור האפשרות להיות שונה בחברה הישראלית, חייב להיות אכפת משימור החופש להתווכח ואף להשמיע דעות קיצוניות בוויכוח. חברה חזקה היא חברה שיכולה להכיל בתוכה מחלוקות חריפות והבדלי טעם גדולים – מבלי לפרק את החבילה. חברה מרשימה היא חברה שבה חופש הביטוי (למעט מקרי קיצון הרשומים בחוק) נשמר באדיקות. הסיבה היא פשוטה: כשהזירה הציבורית פתוחה לוויכוח, גם לוויכוח מר, כשחירויות הבסיסיות של כל אזרח נשמרות, בלי קשר לדתו, לאומיותו או דעותיו, הרי שכלל האזרחים מרגישים שיש להם אינטרס בשימור המבנה החברתי בכללותו. האזרחים, בחברה חופשית, גאים במדינתם על החופש והחירות וההגנה-מכפייה שבה. כשסותמים פיות, כשמבקשים לשלול זכויות מבני מיעוטים ואחרים, כשמעלים את הפטריוטיות לכלל אמונה דוגמטית וצרת-אופקים – מורידים את כל ההבדלים והמחלוקות למחתרת. הם לא ייעלמו כך, באמצעות השתקה. מה שיקרה הוא שבמקום ליטול חלק בשיחה הישראלית, ולכן באופן מודע וסמוך-למודע להיות בעל אינטרס בשימור המסגרת שמאפשרת דיון חופשי כזה, כלומר בשימורה של ישראל, החברה עצמה תתפורר. הפטריוט האמיתי צריך לקדם בכל כוחו את הפלורליזם. פטריוטיות-היתר, הפטריוטיות-לכאורה – מעידה על חולשה גדולה. אדם חסר ביטחון עצמי מתמוטט מכל ביקורת שמושמעת עליו. אדם חסון ומאמין בעצמו שומע את הביקורות, מקבלן או דוחן, לעתים תוכן אוכל וקליפתן זורק. בכל מקרה הוא לא מתמוטט מהן. חברה ישראלית חזקה היא חברה שיכולה לשמוע ביקורת.

הימין, יש לזכור, נמצא כעת בקואליציה. הכוח נמצא בידיו. ובדין – הוא ניצח בבחירות דמוקרטיות. אבל בשולי הימין מצויים אנשים שלא הפנימו את האחריות שבאה עם השלטון. הם מתנהגים כאילו עודם באופוזיציה ומציעים הצעות מקצינות והולכות כאופוזיציונר שיודע שעמדותיו במילא לא יתקבלו והוא מרשה לעצמו להתלהם. פתחתי רדיו השבוע ושמעתי עורך דין ימני מכנה בקול מזרה-אימים של קנאי טרוף-עיניים עיתונאים מהשמאל "עיתונאים מחבלים". קמפיין יצא לאחרונה בהצעה לסגור את "גלי צה"ל" בגין "שמאלניותה". הצעה תקיפה מושמעת להחליף את "יזכור עם ישראל", המקובל על רוב חלקי העם, ב"יזכור אלוקים" שאינו מקובל על כולם. חוקים מפלים כנגד ערביי ישראל מוצעים בכנסת חדשות לבקרים. וישנן עוד דוגמאות רבות. על כל אחת מהדוגמאות אפשר להתווכח לכאן ולכאן. קשה להתווכח שיש כאן גל הקצנה פטריוטי-לכאורה, תשוקות אפליה והזיות השתקה. כל מי שאכפת לו מעתיד המקום הזה צריך לומר: עד כאן. הפטריוט האמיתי יודע שחברה מסתגרת, מפלה ומשתיקה-ביקורות היא חברה חלשה ומפוחדת. הפטריוט האמיתי יודע שהפטריוט הפנאטי מזה-הקצף אינו פטריוטי באמת.