מבקר חופשי

פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

אני מניח שאתם מכירים את זה. את אותם רגעים ראשונים של קריאת סיפור, בו אתם שרויים עדיין בהיעדר אוריינטציה, קוראים משפטים, ומבינים אותם בדרך כלל, אם כי לפעמים בדִי-עמל, אבל אינכם יודעים עדיין במה בעצם מדובר. כמו להתעורר מחלום עמוק אל תוך מציאות חדשה, חדר במלון, למשל – לוקח כמה רגעים עד שאתם מבינים מה בכלל עיניכם רואות. רגעי ההלם האלה, חוסר ההבנה הזה, הם הכרח שלא יגונה בהתחלת קריאה ברומן. הרי אנחנו אכן נכנסים כאן לעולם חדש. הבעיה שלי עם קובצי סיפורים קצרים הינה שרגעי הערפל וחוסר הידיעה האלה מתחדשים תדיר, מדי הכנסנו לסיפור חדש בקובץ. ואני חושד, שאותו הכרח לא יגונה, רגעי היעדר ההתמצאות, נתפס על ידי חלק מהכותבים והקוראים כמעלה ספרותית. כלומר – אתמקד קודם בקוראים – חלקם אוהב את הלם אי ההתמצאות ואת הדריכות שנתבעת מהקורא, על מנת להבין מה בעצם פה קורה.

ניקח לדוגמה את הפתיחה הזו, מהקובץ הנדון כאן: "שלושה ימים לפני שמלאו לה חמש-עשרה עצרה אליסון פּוֹפ בראש המדרגות. נגיד שהמדרגות היו שַיש. נגיד שהיא ירדה וכל הראשים פנו. איפה היה {האחד והמיוחד}? עכשיו הוא ניגש, קד קלות ותוהה, איך נכנס כל-כך הרבה קסם בחבילה קטנה כזאת? אוּפּס. הוא אמר חבילה קטנה? ופשוט עמד שם ככה? בפרצוף נסיכי רחב ותפל הבעה? מסכן כזה! סליחה, אין מצב, ירד מעל הפרק, הוא בהחלט לא {האחד והמיוחד}". ישנם קוראים, אני משער, שאוהבים את המבוכה שקטע כזה משרה עליהם. והכותב כיוון לאותם קוראים (והדבר ניכר גם בפתיחות אחרות של סיפורים בקובץ הזה). אבל אני איני קורא כזה. איני אוהב לא להבין ואי האוריינטציה הזו מזכירה לי מדי את הלם החיים בחברה שלנו, חברה מופצצת מידע, ואני מוכן אמנם להתאזר בסבלנות כשאין ברירה, אבל איני אוהב שימוש מכוון בהלם פתיחה כזה. זו הסיבה שאני מעדיף בהרבה סופרי סיפורים קצרים "קיפודיים" על פני כאלה "שועליים", במונחים של ישעיהו ברלין, כלומר כותבי סיפורים קצרים שעוסקים באובססיביות בנושא אחד מכמה זוויות שונות, כמו דיוויד פוסטר וואלאס, בן דורו של הסופר דנן, ב"ראיונות קצרים עם גברים נתעבים" שלו, על פני כותבי קבצים כדוגמת הקובץ הזה. המונומניה, השיגעון לדבר אחד, של וואלאס, הופך את קריאת הסיפורים הקצרים שלו גם למזמינה יותר מבחינה קוגניטיבית, מאשר סופר "שועל" שמדלג מנושא לנושא.

ג'ורג' סונדרס, יליד 1958, הוא סופר של סיפורים קצרים הנחשב מאד מאד בארה"ב. והקובץ הזה בהחלט אינו נטול מעלות. חלק מהסיפורים כאן עוסקים בכאב החיים בחברה תחרותית ונעדרת שוויון באורח קיצוני כל כך, כמו החברה האמריקאית, במאבקי ההישרדות והשגת סטטוס חברתי נכסף בחברה הזו, בחוסר הבנה בין מעמדי, ובשטיפת המוח שמאפשרת את החברה הזו – וחלק מהסיפורים עושים את כל זה במקוריות ובדמיון ובשנינות ובהומור ראויים לציון. סיפור אחד, לדוגמה, הכתוב במתכונת יומן של בן המעמד הבינוני האמריקאי, הכותב בקצרנות ובמעט עילגות, מספר על ניסיונו של הכותב, בעל ואב אוהב, לרצות את בתו ולקנות לה חפץ נוי כמו שיש לחברותיה העשירות. אלא שחפץ הנוי הזה הינו מהגרת עבודה מהעולם השלישי, כמותה, בסיפור הדמיוני והסאטירי המוצלח הזה, נמכרות רבות בחברת השפע האמריקאית, נמכרות כעדי וקישוט.

אגב, הסיפורים העוסקים כאן בוייט-טראש אמריקאים, כדוגמת הסיפור המוזכר זה עתה, על אף ההומור שבהם, יוצרים את אותו דיכאון אופייני ליצירות העוסקות בקבוצת האוכלוסייה הזו. דיכאון שנובע, לטעמי, מכך שאמריקה רואה את עצמה כמריטוקרטיה, ולפיכך הלבנים הנחשלים בתוכה, שאינם יכולים להסביר את מצבם הירוד בגזענות או באפליה דתית/מגדרית, לא רק סובלים מנחשלותם כשלעצמה, אלא גם מתודעה נכלמת שאין להם להאשים אלא את עצמם והיעדר כישרונם. זהו הסיוט של החיים במריטוקרטיה או מריטוקרטיה-כביכול.

סיפור מצוין אחר כאן כתוב במתכונת תזכיר של בוס בתאגיד כלשהו, המשתדל לרומם את רוחם של העובדים ולהלהיב אותם להספק בעבודה. אלא שהעבודה, נרמז לנו, אינה הומנית במיוחד, ולמעשה גם מפקד בכיר באס.אס. יכול היה לכתוב מכתב תאגידי קלישאי כזה על "העבודה החשובה" שעושים פקודיו. הסאטירה כאן דו-ראשית ומופנית הן כלפי הקלישאות התאגידיות והן כלפי טיב העבודה שנעשית בחלק מהתאגידים האמריקאים.

עוד מאפיין המשותף לכמה סיפורים הוא האמתלות המקוריות שמצא הסופר להחדרת אנגלית גבוהה (המתורגמת כאן בהתאם היטב) ללב הדלות הלשונית של האנגלית היומיומית שמדברים גיבוריו. כך, למשל, בסיפור על עובד בפארק שעשועים המדמה חצר אבירית, שמדבר מעין "שייקספירית" כחלק מתפקידו, וגם מחוץ לתפקידו.

סיפור מצוין אחר כאן משתמש גם הוא במוטיבים סמי-מד"ביים, כלומר כאלה שאינם מצויים עדיין במציאות, אבל ייתכן גם ייתכן שיתרחשו בעתיד הלא רחוק (כמו נשות-הנוי שקונים אמריקאים עשירים): הוא מספר על פושע שנשלח במקום לכלא להיות שפן ניסיונות בפרויקט מחקר לגילוי "סם אהבה". הפושע מגלה גבורה גדולה במהלך הסיפור הזה ומציל בחורה אחת, וזהו מוטיב שמשותף לכמה סיפורים כאן: פנטזיות הצלה של גיבורים קטנים ומעוררי אמפטיה, גברים כולם, שחולמים על הפיכתם לגיבורים, ואז פנטזיות ההצלה שלהם מתגשמות לפתע.

אבל המוטיב הזה, פנטזיות והגשמות של הצלה, הוא הרי מוטיב סנטימנטלי. וזו עוד מגרעה של הקובץ היפה-בחלקו הזה. אם הוא אקלקטי מדי בהשוואה לפוסטר וואלאס – הרי שהוא רגשני מדי בהשוואה לסופרת הגדולה באמת של הסיפור הקצר בתרבות דוברת האנגלית: אליס מונרו.

פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

בֶּרנלֶף הוא שם העט של הסופר ההולנדי יאן מַרסמָן (1937-2012) ו"חזיונות שווא" מ-1984 הוא אחד מספריו המפורסמים ביותר. הרומן המצוין הזה (המתורגם גם היטב בידי רן הכהן) מתאר את תהליך פריצת השיטיון והתקדמותו המהירה אצל מארטן קלֶיין, הולנדי בן שבעים ואחת החי כבר שנים רבות באזור בוסטון בארה"ב. אט אט – ואז מהר יותר ויותר – שוכח מארטן אירועים מכוננים בצד פרטים יומיומיים מחייו, מילים בצד פרצופים, או מחליף בין זמני התרחשותם של אירועים ובין פרטים ופרצופים שונים – והרומן מלווה את התהליך העצוב הזה. לשם הדגמת תהליך ההידרדרות המתואר כאן: אם בעמוד 27 מבקר מארטן את אשתו ורה על בחירתה בגרדרובה האמריקאית: "בארץ הזאת מצופה מאדם מבוגר שייראה כמו בן עשרים, לפחות מבחינת הלבוש", ואנו תופסים את ההקנטה של האירופאי, שחי בארצות הברית ומבקר את הערצת הנעורים שלה, כתקפה ומשעשעת – הרי שבעמוד 70, כאשר מארטן מבקר את הנימה המתנשאת כביכול שבה פונה אליו הרופא: "נראה שהוא חושב שאני משוגע. הנימה הרווחת כאן כשמדברים אל מישהו שעבר את גיל שישים. התנשאות חביבה מעורבת בסלידה" – אנחנו כבר יודעים שמארטן חולה וביקורתו על היחס של האמריקאים לזקנים אינה מוצדקת במקרה שלו-עצמו.

ההברקה הבסיסית של הרומן הזה הינה תיאור של השיטיון מבפנים; כלומר, ההחלטה של הסופר לכתוב את סיפורו של מארטן בגוף ראשון שלו-עצמו. כך אנו מקבלים הצצה מפתיעה לתהליך השיטיון, שלרוב – אם לא תמיד – העדות התבונית היחידה שניתן לתת עליו היא מבחוץ. זאת כיון שהלוקה בשיטיון, הנו, איך לומר, שוטה – ולכן לא נאמן לעדות.

אבל ההברקה הזו לא רק מאפשרת לנו לחזות בתיאור ריאליסטי מהימן של תהליך פריצת והתגברות השיטיון בראשו של אדם. כלומר, העונג שהספר הזה מסב לנו אינו רק עונג מימטי-חיקויי, או תיאור קליני מדויק מאד בגלל שהוא ניתן, כאמור, "מבפנים". הבחירה בסיפור בגוף ראשון הופכת את הקריאה למשחקית ולמענגת. למה הכוונה? הגם שהנושא של הרומן חמור וקודר, הרי שחלק נכבד מהנאת הקריאה כאן הינה איתור הרגעים בהם הסיפור של מארטן כוזב, הגם שלא באשמתו. זאת משום שבעוד שברגעים מסוימים חוזר מארטן בראשו לילדותו בהולנד, או לבחרותו בזמן מלחמת העולם השנייה, או לסצנות מעבודתו ב"ארגון הבין-ממשלתי לייעוץ ימי" – כל אלה רגעים שבהם ברור לנו מיד שהשיטיון דובר אלינו מפיו ולא האמת, כי מארטן כבר פנסיונר זה כמה שנים, וחי כאמור בארה"ב – הרי ישנם רגעים אחרים בסיפורו של מארטן שרק הקורא הדרוך והקשוב יזהה את אי נכונותם, את היותם חזיונות שמעלה בתוכו השיטיון. כך נוצרת חוויית קריאה משחקית, כמו יושב הקורא רכון על זמזם דמיוני ומצפה לרגע בו "יתפוס" את מארטן באי דיוק ואז ילחץ על הזמזם בקול תרועה.

למעשה, הרומן הזה הוא מצד אחד יצירה חמורה ועצובה מאד על מחלה נוראה ואיומה ומצד שני תרגיל ספרותי מבריק וייחודי בבנייה של מה שמכונה בתורת הספרות "מספר בלתי מהימן". "מספר בלתי מהימן" הינו בדרך כלל דמות מספרת שמשקרת במצח נחושה או מתוך תשוקה או פתולוגיה שמעוותת את ראייתה הנכוחה. במקרים כאלה על הקורא להיות פעיל ולנסות להבין מהי האמת "מתחת" לסיפור שמספר לנו אותו מספר בלתי מהימן. ברנלף יצר כאן "מספר בלתי מהימן" מסוג מיוחד במינו: כי הוא אינו מהימן אמנם – אבל הוא כזה בעל כורחו וללא מודעותו – ובגין המחלה.

הבחירה בשיטיון כנושא לרומן נעשתה גם ברומן האחרון והיפה של מאיה ערד, "חשד לשיטיון" שמו המפורש. וגם שם השתמשה ערד במספרת שאולי אינה מהימנה ובשיטיון כמשחק ספרותי. זאת משום שבשלב כלשהו ברומן של ערד אנו חושדים שהמספרת, החושדת בבעלה בשיטיון, לוקה בשיטיון בעצמה – כך שתיאוריה את בעלה אינם אמינים, אלא מעידים דווקא על אבדן בוחן המציאות שלה-עצמה. נדמה לי שאין זה מקרי שסופרים בשלהי המאה העשרים ובתחילת המאה העשרים ואחת בוחרים בשיטיון כנושא לרומן, אם מותר להכליל מעט בפראות משני הרומנים הללו (אבל ישנן עוד דוגמאות, כמדומני). ניתן לומר שלכל עידן ישנן את מחלות ומצוקות הנפש המאפיינות את תפיסות הנפש והמציאות שלו. אם העידנים העתיקים תיארו שיגעונות ככניסתם של שדים על-טבעיים לנפש האדם, אם בעידנים הרומנטיים נתפס השיגעון כעדות ליוצאוּת הדופן החיובית של המשוגע, אם בתקופה שמלכו בכיפה ההשפעות של התיאוריה הפרוידיאנית נתפסו מחלות הנפש כעתירות משמעות, כלומר כמי שמספרות סיפור, אומרות משהו, מבטאות את "הלא מודע" באופן כזה או אחר – הרי שלעידן שלנו, שמתייחס למוח כמו מכונה משוכללת או מחשב, נוח להתמקד בשיטיון. זאת משום שלשיטיון אין משמעות ואין עומק והוא לא מעיד ומספר על דבר – הוא אינו אלא "קלקול" אווילי של המנגנון המוחי.

פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

הקורא הישראלי התוודע לראשונה ליצירתו של הסופר ההונגרי, שאנדור מאראי, בנובלה "הנרות בערו עד כלות". הנובלה היפה הזו מספרת על ידידות אמיצה בין שני גברים, האחד אציל הונגרי עשיר והאחר ממעמד כלכלי צנוע, אוסטרי למחצה ופולני למחצה, אשר בשלהי ימיה של האימפריה האוסטרו-הונגרית נפרדו דרכיהם לפתע, בגין בגידה. השניים חוזרים ונפגשים מקץ ארבעים ואחת שנה, בתחילת מלחמת העולם השנייה, לשיחת בירור הנמשכת לילה תמים, עד כלות הנרות אשר עליהם מדובר בכותרת הנובלה. מאראי, שנולד ב-1900, זכה לתהילה חוזרת שנים ספורות אחרי התאבדותו ב-1989 בארה"ב. מאז שגלה מהונגריה ב-1948, והוא כבר סופר ידוע שם, דעכה והלכה הקריירה שלו וסמוך למותו רבים בהונגריה לא הכירוהו כלל. אולם עם נפילת הגוש הקומוניסטי ונפילת המשטר הקומוניסטי בהונגריה, חודשים ספורים אחרי מותו, חזר מאראי – מייצג בולט של ספרות המעמד הבורגני, האנטי פאשיסטי אך גם אנטי קומוניסטי, בהונגריה – ונהיה ידוע במולדתו כמו גם בעולם הגדול, כאשר אותה נובלה נתפסת כיצירת מופת בכל שפה שתורגם אליה (לשון הכריכה האחורית של הנובלה; אם כי לא הייתי מפליג בהערכתה של הנובלה היפה הזו).

גם "המורדים" מתמקד בידידות בין גברית בדומה ל"הנרות בערו עד כלות": "אין לדעת מה גורם לאנשים, שרגע אחד קודם לכן לא ידעו דבר זה על זה, להתקבץ יחד, ומה יוצר ביניהם קשר כה אמיץ, קשר מטריד יותר מייסורי מצפון, חזק יותר מקשרי הורים אל ילדיהם, או מקשרי האוהבים". וגם "המורדים", כמו "הנרות", מתאר בגידה בידידות הבין גברית על רקע של הבדלים מעמדיים מעוררי טינה. במרכזה של הנובלה חבורת נערים שסיימו זה עתה את חוק לימודיהם. המקום הוא עיר שדה הונגרית והשנה היא 1918, המלחמה באירופה נמשכת, אחר שאבד קסמה אף בעיני תומכיה והולכים ומתבררים ממדי החורבן שזרעה. חמישה נמנים בחבורת הנערים: אַבֶּל האמנותי; טיבּור היפה, המיוחס והאצילי בן איש הצבא; אליו מצטרף אחיו, לָאיוש, שחזר מהמלחמה קטוע יד; בּלָה בן החנווני; ואֶרנו, הפרולטר היחיד ביניהם, שנתבלעה דעתו של אביו הסנדלר במלחמה והוא נואם נאומי נבואה נוצריים סתומים ומפחידים. לנערים נלווה איש ססגוני ובוהימייני ומעט מפוקפק, המכונה "השחקן". הנערים עומדים בפני גיוס ואת חודשי ההמתנה שבין תום לימודיהם לרתימתם למאמץ המלחמתי הם מנצלים למעשי קונדס סוריאליסטיים-דאדאיסטיים, חסרי היגיון וטעם כביכול. כלומר, ממש כאותה חבורה שהתכנסה באותה עת בשווייץ הניטראלית וייסדה את ה"דאדא" – השתטות מכוונת כתגובה לאיוולת וזוועת המלחמה וכמחאה עליהן. הם מזמינים להם תלבושות מופרכות אצל חייטי העיר ולובשים אותן במקום מיוחד ששכרו להם, למשל, או שהם גונבים מהוריהם חפצים מחפצים שונים ומאכסנים אותם באותו מקום מחבוא ("העיקרון המנחה היה כי הגנבה עצמה חייבת להיות מסוכנת ככל האפשר, ואילו ערכם הכספי של החפצים הגנובים הוא עניין משני").

אבל למרות הקרבה בין הנובלה הזו ל"נרות בערו עד כלות" (בנוסף למה שהוזכר: שתי הנובלות משהות עד שלב מאוחר יחסית את המידע על מה בעצם מדובר בהן; ויש כאן אפילו נר שבוער "עד כלות", בעמוד 198), ולמרות אפיון מעניין של כמה מהדמויות, ובראש ובראשונה "השחקן", התוצאה בכללה אינה כובשת. ראשית, אמנם סוגיית הידידות הבין-גברית מקבלת כאן פיתוח נוסף, בהשוואה ל"הנרות", אבל הפיתוח הזה תורם לניכור שלנו מהטקסט ולתחושת האנכרוניזם. זאת מכיוון שהפיתוח הזה נוגע להומוסקסואליות שמתגלה בתוך החבורה ולאימה של בני החבורה מפניה. בנוסף, יש כאן איזו בוסריות בסגנון, גישוש של הסופר, שמתבטא במעברים חדים מדי בין סגנונות כתיבה שונים (מזרם תודעה לריאליזם מסורתי, למשל), בניגוד למרקם המלנכולי האחיד של "הנרות".

אבל העיקר הוא זה: לקרוא על מרד נעורים בספר שנכתב במחצית הראשונה של המאה העשרים ומספר על אותה מחצית הינה חוויה אנכרוניסטית בבסיסה לקורא בראשית המאה העשרים ואחת. אנחנו כבר שבעי נערים מורדים, הגיע לנו עד לפה, כמו שאומרים; כבר התוודענו דיינו ויותר מדיינו לגילומים אותנטיים וממוסחרים של התופעה, משנות הששים ואילך (ועוד קודם לכן, משנות החמישים: על הג'יימס דינים והאלביס פרסלים שלהם). למעשה, "מרד הנעורים" ותרבות הנעורים, הוא אחד מהבדלי המפתח בין מחציתה השנייה של המאה העשרים לזו הראשונה. מה שהיה בשביל מאראי תמה חדשה הפך בשבילנו לקלישאה חבוטה.

ראו לדוגמה את מעשי המחאה התמימים, ואולי יותר מכך התמוהים, של הנערים ב"המורדים". אלה אינם מעלים ואינם מורידים, ובעברית פשוטה: אינם מזיזים לנו. יש במשחקים הללו משהו שכלתני מדי וכאמור תמים מאד. מה הם הגניבות חסרות התכלית והאידאליסטיות הללו של הנערים לעומת המרד של הנערים ב"התפוז המכאני", למשל?