מבקר חופשי

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

לפעמים, כשאני צופה בטלוויזיה בפעם החמישית או השישית בערב באותה פרסומת או פרומו, או כשאני מסכין עם הפסקת פרסומות ארוכה כאורך הגלות (גלות עשרת השבטים, זו האינסופית), או עובר לסדר היום על חוסר יושר של מגישי טלוויזיה, שמתבטא בהצהרה על "פרסומת אחת וחזרנו", כשלאחריה מתגלות חסויות נוספות, אני חושב לעצמי שכחברה התרגלנו להנמיך ציפיות, השלמנו עם הלעטתנו בזבל, התרגלנו לכך שמותר לטמטם אותנו.

פתחתי בטלוויזיה, ולא בכדי, היא קשורה לנושא, כפי שאסביר בהמשך. אבל התופעה בהחלט קיימת גם בספרים. למשל, יותר מדי ספרים שהופכים לרבי מכר בתרבות שלנו הם יצירות מרושלות, לא אינטליגנטיות, מופרכות, מגובבות. אלו יצירות שאינן טובות אפילו בסוגן, כלומר כבידור. במקרה של מותחנים מדובר בכאלה שמותחים באופן הכי מכאני שניתן להעלות על הדעת ומסתפקים בכך. אבל מדוע אנחנו מסתפקים במועט? מדוע די לנו ברף התחתון? מדוע אנחנו כל כך לא מעריכים את עצמנו שאנחנו נותנים ליצירות, בינוניות לכל היותר, כמו "המטופלת השקטה", להפוך לרב מכר, או נותנים מקום לחיקוי הירוד יותר דנן, שמבקש להיות רב מכר וראה אור בחו"ל בהוצאה גדולה? נדמה לי שיש כאן נקודה עמוקה יותר משנדמה. נדמה לי שאנחנו חיים בעידן שנלהב מבינוניות, ששונא מצוינות, שנהנה להתפלש ביצירות שאינן עשויות היטב, במים החמימים של בריכת הילדים.

"אנה או", על שם המטופלת המפורסמת של פרויד, מספר מכמה נקודות מבט על פרשת ספק-רצח בדיונית שהתחוללה בבריטניה ב-2019. צעירה עשירה, אנה אוגילבי ("אנה או"), בת לפוליטיקאית מפורסמת, התוודתה בהודעת וואטסאפ שרצחה שניים מחבריה, ואז שקעה במעין תרדמת למשך ארבע שנים. כעת, ב-2023, מנסים לעורר אותה בעזרת טיפול חדשני ולברר האם רצחה בדם קר או הייתה תחת השפעה כלשהי, נפשית או פיזית. חלק גדול מהסיפור מסופר בגוף ראשון, מפיו של דוקטור בנדיקט פרינס, פסיכולוג משפטי, שנקרא לטפל באנה או ולהבין האם מדובר ברוצחת או בקורבן.

הספר הזה שייך לטעמי לקבוצה של ספרים מהשנים האחרונות, כולם בריטיים, שנוגעים באופן חובבני ומאד לא מתוחכם בבכירות (לטעמם) של הגישה הפסיכואנליטית וגישות קרובות לה על פני גישות נוירולוגיות ופסיכיאטריות יותר בחקר מחלות הנפש. לעיתים, תוך שילוב של ז'אנר הבלש בז'אנר הרומן הפסיכולוגי (כלומר, כאשר "הבלש" הוא פסיכולוג). מלבד "המטופלת השקטה", שהוזכר, ורומן מתח נוסף של אותו סופר, "הבתולות", הרומן הזכיר לי גם את "ארץ השלג" הבינוני, שראה אור אצלנו לפני כחצי שנה. באופן לא מודע או סמוך למודע, אני סבור שהסופרים שכתבו את הספרים הללו חשים שיש קירבה גדולה בין הספרות לבין הפסיכואנליזה, ולעומת זאת ישנה זרות גדולה בין הספרות לתפיסות נוירולוגיות מטריאליסטיות. והם חשים כך בצדק. כי הספרות גם היא מבקשת להבין את החוויה הסובייקטיבית של התודעה, והספרות כפסיכואנליזה מבקשות כאחת להבין את הנפש על רקע סיפור החיים הייחודי, וכמובן, הספרות כפסיכואנליזה מתייחסת בכבוד לשפה. כך שהמשיכה של הספרים הללו לפסיכואנליזה היא בעצם הצדקה עצמית עקיפה של הפעילות הספרותית עצמה. למעשה, "אנה או" קשור לשתי תופעות ספרותיות בנות זמננו. הראשונה, השידרוג שקיבל ז'אנר הרומן הבלשי משולי המערכת הספרותית לעבר המרכז. כאן, על ידי הפיכת הבלש לפסיכולוג מוענקת יוקרה לז'אנר הבלשי. התופעה השנייה היא זו שהצבעתי עליה למעלה: מחושל קשר בין הפסיכולוגיה בגוון הפרוידיאני שלה והספרות, בעידן שבו שתיהן מאוימות מכיוונים דומים.

אבל כל זה נעשה כאן ברמה כל כך נמוכה, תיאורטית וספרותית. מאיפה להתחיל?! מהקלישאות? אמא ואבא קרייריסטים שלא מתייחסים לבתם; רומן בין אבא לחברה הכי טובה; פסיכולוגית שהתפתתה לניסוי בבני אדם. לא רק טיפוסים כאן הם קלישאות, אלא גם רגעי סצנות, כאלה שראית בעיקר באלף סדרות וכנראה מיועדים להקל על התסריטאים (אם הבנתי נכון, הספר, כצפוי, מצוי במגעים להפיכתו לסדרה). הבטה בלוחות החקירה וניסיון להבין הֶקשרים; הידוק צווארוני המעיל ביום קר; זירות צילום פוטוגניות כמו כנסייה נטושה, בקתת נופש פסטורלית שהכל יכול לקרות בה. יש כאן רישול עילאי כאשר עובדות בסיסיות ביותר בכל חקירה "מתגלות" כאן במפתיע על ידי חובבנים; כאשר טיפולים נפשיים בסיסיים מתוארים כפריצות דרך מעמיקות; כשגילויים מפתיעים מתגלים, ובכן, פעמיים. יש כאן סנסציוניות בלתי נסבלת בעצם השימוש בהפרעות נפשיות נדירות. יש כאן התרברבות ריקה ושטחית בהיכרות עם כמה יצירות מופת מתולדות הספרות ("מדיאה", "בדם קר"). יש כאן היעדר אמינות: רציחות מסובכות מדי ומניעים ספקטקולרים וצירופי מקרים מביכים. בכלל, נדמה שהתקופה שלנו נעדרת הבנה עד כמה אמינות יחסית חשובה בשביל חוויה ספרותית (או טלוויזיונית) בידורית מספקת. היעדר האמינות גם קשור לקלישאות, כי אם אתה לא מסתמך על התבוננות בחיים אלא על הסדרות והספרים שקראת, סביר שתאבד מגע עם מהלך התרחשות אמין. לבטח תאבד מקוריות, כי במציאות תדיר ישנה איזו עודפות חד פעמית.

זו יצירה בידורית כמו סדרה בינונית ומטה בנטפליקס. אבל הסטנדרטים שאני מצפה להם מהטלוויזיה נמוכים יותר. איכשהו בספרות אני לא יכול ממש ליהנות מהרמה הנמוכה הזו. מגיע לנו יותר.

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

אסופת הכתבים הקצרצרה הזו מעניינת למדי.

הטקסט הראשון, מסה, הכתובה בחן אופייני, "הפילוסופיה של הלבוש", פורסמה בעיתון אמריקאי ב-1885 (ויילד נולד ב-1854). ויילד, שנודע באמירות מתריסות כגון: "רק אנשים רדודים אינם מייחסים חשיבות להופעה חיצונית", מבהיר בפתח המסה, באופן אירוני דומה, שההאשמה נגדו שהוא מייחס חשיבות רבה מדי לבגדים אינה נכונה. אבל אין הכוונה חלילה לכך שהוא מחפש את הפנימיות. הוא, מבהיר ויילד, מייחס לגוף חשיבות גדולה. ולכן מבקש בגדים שתואמים את הגופים שנושאים אותם. עם זאת, צריך להבחין בין אסתטיקן לציניקן. ויילד הנו הראשון ולא השני. היחס שלו לאופנה רציני מאד. למעשה, המסה מבקשת להפוך את האופנה לאמנות, למקור ליופי. וחלק מהיופי הינו פשטות ואי מצועצעות בביגוד. כיוון שהתפיסה של ויילד את האופנה היא אסתטית, ולא, למשל, סוציולוגית, הוא מייחס חשיבות מועטה לעיקרון הבידול שמאפשרת האופנה, אותו עיקרון של "צריכה ראוותנית" שזיהה הסוציולוג האמריקאי תורסטן ובלן בדיוק באותה תקופה ובאותו מילייה. לאור זה, ויילד מדמה שתיתכן עקרונית אופנה "נצחית", כלומר בגד שיהיה יפה לעולם כי הוא עומד בעקרונות יופי תמידיים. בכך, אגב, מתאחד האסתטיציזם שלו עם עקרונות מדורניסטיים ולא פוסט-מודרניסטיים, המדגישים את ניעוּת הטעם ותלותו במערכת, עקרונות אותם מבשר ובלן.

יש במסה הקצרה הזו על אופנה גם מאבק לאומי חצי-סמוי ואולי גם מאבק מגדרי סמוי. חלק מהפשטות שויילד מטיף לה היא פרוטסטנטיות אנגלית, מנוגדת להפרזה הפריזאית באופנה. ואילו מלחמתו של ויילד, שכותב בעיקר לנשים כאן, בעד תליית השמלה מהכתפיים ולא מהמותניים ("כלל ראשון ואחרון הוא שיש לתלות תמיד כל פריט לבוש מן הכתפיים ומטה ואף פעם לא מן המותניים. הטבע, יש לציין, אינו מעניק לאדם כל הזדמנות לתלות משהו על קו המותניים העדין"), ונגד מראה "שעון החול", נדמית לי כמה שאין להגדירו אלא כטעם הומואי.     

הטקסט הקצר השני הינו הרצאה שנשא ויילד בפני סטודנטים לאמנות בלונדון ב-1883. ניתן לראות בהרצאה מנשר מוקדם של המודרניזם, או נקודת המפגש בין תנועת "האמנות לשם אמנות", שויילד מייצג, לתנועה המודרניסטית שתפרוץ עד מהרה. ויילד מרצה לסטודנטים על כך שאמנות אינה קשורה לא ללאום ספציפי (ולכן אין כזה דבר "אמנות אנגלית") ולא לתקופה ספציפית. על כך שאהדת הרבים היא סכנה לאמן. האמן בטיבו חריג ומורד ("האמן תמיד היה, ותמיד גם יהיה חריג אנין טעם"). על כך שהיופי יכול להימצא בכל דבר, בעיר כבכפר, ולכן אין מה לבַכוֹת את היעלמות הטבע הכפרי (ובכך, בין היתר, מובחן המודרניזם מהרומנטיקה ו-ויילד מבחין את עצמו ממקור השפעה מרכזי שלו, מבקר האמנות הרומנטי ג'ון רסקין). היופי לא טמון באובייקט כי אם באופן ההתבוננות בו. הגיבור שלו במסה זו הוא הצייר האמריקאי שפעל בבריטניה ג'יימס ויסלר. הנה תקציר "האני מאמין" הטהרני-אסתטי המודרניסטי של ויילד: "כל התמונות הארכאולוגיות שגורמות לכם לומר, 'מסקרן!', כל התמונות הסנטימנטליות שגורמות לכם לומר, 'עצוב!', כל התמונות ההיסטוריות שגורמות לכם לומר, 'מעניין!', כל התמונות שלא מעניקות לכם הנאה מיידית שגורמת לכם לומר, 'יפה!' — הן תמונות רעות".

הקטע הבא באסופה הוא סיפור קצר מ-1887 בשם "הספינקס ללא סוד". זהו סיפור עם תזה, על התשוקה שלנו ליצירת תעלומות בחיינו, על מנת שלא יהיו משמימים מדי. הסיפור מעניין כשלעצמו, אך מעניין לקרוא את הסיפור גם לאור מה שאנחנו יודעים על ויילד, משיכתו לגברים והוצאה בכוח מהארון בהליך משפטי שבסופו ויילד אף נכלא.  

חותמים את האסופה פואמות בפרוזה מ-1894, יפות ומעניינות (ולא רחוקות בסגנון ולעיתים גם בתוכן מ"כה אמר זרתוסטרא" של ניטשה, שראה אור עשור קודם לכן). שנון, למשל, הקטע על הנהר שבו התעמק נרקיסוס במראהו, המסביר שהוא עצמו, הנהר, דווקא היה שקוע במראהו שלו, של הנהר, שהשתקף בעיני נרקיסוס. בכמה מהפואמות, כמו בכמה רגעים בטקסטים הקודמים, מתבטא היחס הספקני של ויילד לדת. היחס ספקני אך קיים. יש הבדל עצום בין יחס כזה לאדישות.  

בחשבון אחרון, החיים, אומר הקומיקאי, גיבור הרומן "אפשרות של אי" של וולבק, פשוט לא מצחיקים. הם שוברים את ליבך. בהתאמה ניתן לומר על ויילד שבחשבון אחרון, היופי אינו מספיק, החיים אינם תופעה אסתטית בעיקרה. ויילד עצמו הבין זאת היטב ונתן לכך ביטוי ביצירה החזקה שלו, "ממעמקים", שנכתבה בתא בו נכלא ב-1897 (היצירה ראתה אור בתרגום חדש לעברית לפני כעשור). ביצירה זו בא ויילד חשבון עם האסתטיציזם שלו עצמו. הוא מדבר בה על חשיבות הסבל ברכישת תובנה מלאה על החיים, על הקִרבה בין האמן לאיש הדת בפתיחותו ללקחי הסבל ועל היתרון שיש לישו על פני היוונים בהבנה הזו. כיוון שגם לרעיונות יש היסטוריה, ואפילו ביוגרפיה, טוב הייתה עושה הוצאת "נהר" לו הייתה ממקמת ומְשַבצת, בעזרת הקדמה של מומחה לויילד, את הטקסטים המעניינים אך ספורדיים שפרסמה, על רקע הולם של התפתחות מכלול רעיונותיו של ויילד.