אמנם אחת ההמצאות הגדולות (והבעייתיות) של אפלטון היא הסובלימציה, ההתמרה של היצר העירום לדבר מה "גבוה" יותר; אמנם, אפלטון – וסוקרטס שלו – הוא הפילוסוף בה"א הידיעה, כפי שכתב נורמן או. בראון בספרו המבריק "חיים נגד מוות" מ-1959 (המניפסט האינטלקטואלי המרשים ביותר *נגד* הסובלימציה, ההתרחקות מהגוף ובכלל נגד הדואליזם של גוף-נפש; המניפסט האינטלקטואלי של המהפכה המינית, למעשה), כי הוא מגדיר את הפילוסופיה כסובלימציה ואת מטרתה כעילוי הרוח על החומר.
אבל אפלטון גדול גם ביחס זה (אף על פי ש"המדינה", ייאמר אגב אורחא, הוא ספר מעט דוחה. אבל אפלטון לא עשוי מיקשה אחת).
בדיאלוג המוקדם, "כארמידס", מסתחרר סוקרטס מיופי פניו של כארמידס. על כך משיב בן שיחו: "ואילו כשיתפשט [המשוחחים נמצאים באולם התגוששות] תאמר שאין לו פנים כלל; עד כדי כך יפה-דמות הוא, כליל השלמות" (תרגום יוסף ליבס).
או אז סוקרטס מבקש לדעת "אם בנשמתו יפה תואר הוא" גם כן, ומבקש לפיכך לשוחח איתו ובכך "נפשיטנו מבחינה זו".
זו מגמת הסובלימציה האפלטונית (ששיאה ב"המשתה" – ראו מאמרי עליו).
אבל הרגישות הארוטית הגדולה של סוקרטס/אפלטון מובעת בדיאלוג המוקדם ביתר ישירות (ב"המשתה", המאוחר יותר, סוקרטס לא נכנע בפני יופיו של אלקיביאדס). בטעות סוקרטס מציץ בגופו של כארמידס כשהלה רוכן לעברו:
"אותה שעה, ידידי, ראיתי פנימה לבגדו ונתלקחתי, ובהתבלבל עלי דעתי חשבתי שאין חכם בענייני אהבה כמו קידיאס שאמר, בהזהירו את מי שהזהיר מפני נער יפה: 'יישמר נא העופר פן ילך אצל האריה לדרוש חלק מבשר-טרפו'.
כי נדמה לי שבעצמי הייתי לטרף לחיה כזו."
אפלטון הוא פילוסוף גדול, בין היתר, כי לדידו את ארוס אי אפשר לעקוף; ארוס הוא בעייה; ארוס הוא תופעה אנושית כבירה שאי אפשר "להתגבר" עליה או לדוחקה.
וגם כשחושבים על "המשתה" ו"פיידרוס" כמכלול, הרי גם אם שני הדיאלוגים הגדולים האלה כוללים ניסיון עידון של ארוס – והם אכן כוללים ניסיונות כאלה, כפי שהצעתי במאמרי המוזכר – הם גם מצביעים על הכרתו של אפלטון בחשיבותה של התשוקה, הכרתו שלא ניתן לבסס פילוסופיה ומטפיזיקה תוך עקיפה של התופעה האנושית הכבירה הזו.
מבקר חופשי 