מבקר חופשי

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

"מעת שאני קורא בספרים לא קראתי דברים של טעם כאלה, שיחד עם רחשי-הכבוד שהרגשתי בלבי להם התעוררה בי התנגדות נמרצה להרבה מחשבות בם".

הדברים המפורסמים האלה של ברדיצ'בסקי, שנאמרו ביחס לאחד העם, רלוונטיים גם למפעל המו"לי החשוב ביותר שנתקלתי בו בחודשים האחרונים (שמתוכו הם מצוטטים): ההוצאה במארז מפואר של כמה מהמסות המפורסמות שהטיל כרימוני יד הגוּתיים ברדיצ'בסקי לתוך הפולמוס העברי בתחילת המאה ה-20 (בעריכת חוקרו המובהק פרופ' אבנר הולצמן). הקריאה בקבצים, בתוכנם ובצורתם, כל כך מתסיסת ומפוצצת מחשבה, בענייני הכלל (כלל ישראל והכלל האנושי) והפרט, גם כאשר לא מסכימים איתם.

דווקא נושאו "הרשמי" של הפולמוס ההיסטורי בין ברדיצ'בסקי לאחד העם הנפרש כאן אינו העיקר לטעמי בכוח השפעתה של הקריאה בקבצים ב-2024. זה היה פולמוס מעניין ומסעיר מאד על אופייה של התרבות היהודית-עברית בין אחד העם, התלמיד חכם המתון והשקול, שביקש לעצב תרבות יהודית לא דתית מתוך עיקרים שקיימים במסורת היהודית, לבין ברדיצ'בסקי הסוער, האריסטוקרט הרוחני, שקרא תיגר על התפיסה שיש בכלל יהדות אחת, או שיש להגביל את האינדיבידואל מישראל בדרכו הרוחנית החופשית. בהיבט אחר הייתה זו וריאציה על המחלוקת הנצחית בין הפילוסופים למשוררים שעליה כבר הכריז אפלטון ב"המדינה". אחד העם הקפיץ את כל הקהילה הספרותית העברית בהכרזתו הידועה והידועה לשמצה כי בכתב העת "השילוח" לא תיכלל ספרות יפה: ""ופואיזיא בלבד, השתפכות הנפש על הדר הטבע ונועם האהבה וכדומה – יבקשו להם בחורינו בלשונות העמים".

גם רכיב מפורסם אחר במסות, הניטשיאניות הוולגרית מעט, המבקשת לאתֵר במסורת ישראל "בריונים" תקיפים שיהוו מודל לעם נרפּה, לא ניצב בעיניי במרכז הסערה שמחוללים הכתבים האלה היום בנפש קוראיהם.

ממרחק של 124 שנים מה שמסעיר בקריאת הקובץ היא, ראשית, ההבנה שיש לקרוא את ברדיצ'בסקי נגד עצמו. הקריאה הנלהבת שלו לחירות רוחנית ספוגה כולה, מאחרית עד ראש, בתרבות יהודית שורשית. העברית רוויית המקורות בה הוא כותב על ההליכה למרחקים הגדולים ביותר מהממת בדיוק בגלל שהיא בשר מבשרה של המסורת. עם כל הרצון שלו להפוך את הצעירים שהוא דבּרָם ל"אנשים חדשים" (ביטוי שהוא משתמש בו), הוא לא אינדיבידואליסט תלוש. מנקודת המבט של 2024, אתה מבין שברדיצ'בסקי הראה לנו שדורו היה הדור המרשים ביותר בתרבות העברית המודרנית בגלל שהיה דור מורד, קרי דור שינק הן מהמסורת והן מהמרידה בה. עם תום המרד – תמים גם, באופן יחסי, ההישגים. אך למרבה המזל, הצער והמורכבות, המרד לא תם. נקודת המבט הרטרוספקטיבית שלנו מאפשרת לנו לראות שהחילון אינו תהליך ליניארי ובלתי הפיך, אלא מעגלי. דור הולך ודר בא והדת והחילון לעולם עומדים. ולפיכך גם כוח ההשפעה הפוטנציאלי של ברדיצ'בסקי.

ומה עוד פועל על הקורא בעוצמה ב-2024? ישנה כאן פילוסופיה לירית, הגות אישית, שמתלבשת בלבוש עברי שורשי, ומפעילה קסם אתי-אסתטי ("אתי" כי היא דוחפת לחשיבה) על קוראהּ. האינטימיות של המחשבה, הדחף והדחיפות הפילוסופיים, החיטוב של העברית המנסחת, כל אלה שופכים מרוחם על קוראיהם.  

המחשבה צריכה להיות חלק מהחיים, כותב ברדיצ'בסקי בקובץ הרביעי. הוא כותב כנגד אנשים ש"להם המחשבות אינן תוצאות תסיסת החיים ומהלכם […] אחרי שאין להם חיים כלל". בקיצור, אם אין לך חיים – אל תעשה פילוסופיה….

והנה ניסוח נפלא מהקובץ הראשון, המבטא הן את העבריות השורשית והן את ההתלהבות לעצם פעולת המחשבה, ניסוח עברי של העיקר הסוקרטי המצווה ראשית לדעת שאתה לא יודע: ""ברי הוא אצל חכמי ישראל, אצל כל ישראל ש'ברי ושמא ברי עדיף'. אבל לדידי לא ברי אותו דבר כל כך – אדרבא, באותו הדבר הנני חושב להפך, להפך ממש: ברי ושמא שמא עדיף…הברי הוא בעיני ס ו ף כל מחשבה […] בעוד שהשמא היא היא חיות הנשמה, המחשבה".

גם הויכוח של ברדיצ'בסקי עם אחד העם ותומכיו על מקומו של הספר בתרבות העברית מקבל צבע מעניין ב-2024, כשאנחנו נאבקים בשוחות על שימור התרבות הגוטנברגית. כמה מעורר, למשל, הציטוט שמביא ברדיצ'בסקי מפייארברג, בר הפלוגתא שלו: "הנצחון העברי הוא נצחון הספר בתבל!". 

חלק ניכר מההתססה המחשבתית של הקריאה כאן נוגע לשאלה מה נשתנה מ-1900 כשהפולמוס הזה הסעיר את כל המרחב התרבותי העברי. לא מבחינת הנושאים הספציפיים, אלא מה השתנה במבנה הרגשי-רעיוני שלנו? נדמה לי, שניתן ממש למדוד לאור הקריאה במסות תהליך משמעותי שאני מכנה "אבדן רצינות" שעבר עלינו מאז. אנחנו מתייחסים לעצמנו בפחות כבוד עצמי. לשם הטעימה וההטעמה: באחד הרגעים כאן כותב ברדיצ'בסקי בבוז על תענוגות האכילה. ואנחנו, כידוע, שמנו אותן על ראש שמחתנו. תהליך אובדן הרצינות, אגב, אינו רק שלילי.

ברדיצ'בסקי כותב בחן גדול שהוא לא בא לקבוע מסמרות: "ואנכי הנני רק אדם מישראל שהתחיל לחשוב לו מחשבות אודות כל הנעשה ונחשב אצלנו, אודות ערכי חיינו ומהות חיינו, אודות קיומנו וחורבננו". השבח הגדול של הקבצים הוא שהם מעוררים לחשיבה כך שניתן לכתוב עליהם: "זהירות – מדַבֵּק!".

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

לנו, מבקרי הספרות, יש חיבה א-פריורית לספרי הוצאת "נהר". הם קצרים. ספרונים. אבל לעיתים קרובות הם מעניינים. כזה הוא גם הספרון הנוכחי, הרצאה שנשא הסופר הגרמני הגולה, תומס מאן, ב-1943 בארה"ב, על גרמניה ועתידה, כשברור היה כבר שגם אם יתמהמה הניצחון עליה – בוא יבוא.

מהרעיונות המעניינים כאן: תמיכתו של תומס מאן במסורת הליברלית, אותה הוא מפרש כמסורת של השלטת התבונה על היצר. אך בו זמנית הכרתו בכך שלאמן אין זה טבעי להיות מצדדה של התבונה, כי הרי הוא בא במגע עם הכוחות הלא רציונליים. בלי לומר את המילה "דיוניסי", מתייחס מאן להבחנה המפורסמת של ניטשה בין המואר, הרציונלי, המסודר ("אפוליני") לנועז, התהומי, הפרוע ("דיוניסי"). הוא מעניק מבט רטרוספקטיבי מאלף על המרד של הרומנטיקה (בלי שהוא משתמש במונח) והרומנטיקה המאוחרת (שניטשה הוא נביאה) בתבונה ובנאורות ומבאר שהיה זה מרד נצרך אך מרד שעבר הקצנה ו-ווֹלגריזציה ששיאו הוא הנאציזם. בניסוח מזהיר של סופר גאון מבאר מאן שהסכנה ברעיונות הליברלים היא שהם ייצרו אנשים משעממים, אבל הסכנה ביישום המוקצן של הרומנטיקה היא שהם ייצרו "אנשים מעניינים יותר מדי". הוא מהרהר בקול בהשוואה היסטורית מאלפת על אירופה כמקבילה של יוון השוקעת ביחס לארה"ב שהינה המקבילה של רומא העולה (אך ששאבה הרבה מיוון). הוא קורא לפיוס בין הדמוקרטיה לסוציאליזם ומדגיש את טעותו של הקפיטליזם המערבי שביקש בפשיזם בעל ברית במלחמתו בקומוניזם. וממש כמו שטען המבקר ברוך קורצוייל (ביחס למאן בפרט ובכלל) הוא מבקש לאושש כמה מהתובנות הדתיות שניצבות בבסיס ההומניזם (!): "ומה שנזקק יותר מכול להקמה מחדש הוא מצווֹת הדת, הנצרות, שנרמסו תחת רגלי מהפכה כוזבת". וכאן מנסח מאן בקצרה תובנה שנראית לי חשובה ביותר ואולי היא בעצם שייכת לפיסקה הבאה בביקורת, על תובנותיו המסעירות ביותר בטקסט. לפי מאן, הרעיון ההומניסטי והתפיסה הדתית של האדם חד הם. שניהם הינן תפיסות שהוא מכנן "טרנס-ביולוגיות", כלומר תופסות את האדם כשונה וכמעל הטבע. זו, אגב, להבנתי, תובנה יהודית במקורה. איני זוכר כרגע אם כך היא גם פוּתחה והוצגה באפוס הגדול של מאן על "יוסף ואחיו". יש לתובנה זו משנה חשיבות בימינו עם עלייתן של תפיסות "ביולוגיסטיות".  

שיא העניין בטקסט נוגע לטעמי לניתוח שבו של האופי הגרמני והשיא של השיא (מבחינת ההתססה המחשבתית, אם כי לא מבחינת היקף השלכת התובנה) נוגע למה שהוא אומר-לא-אומר ביחס לאמנות הרומן לעומת המוזיקה ולמקומו של מאן עצמו בתולדות הספרות והתרבות הגרמנית והעולמית. מה לא בסדר בנו, הגרמנים, שואל בעצם את עצמו מאן, שהינו בשר מבשרה של התרבות הגרמנית. לצורכי התשובה הוא עורך השוואה מפתיעה ביותר: הוא משווה בין ואגנר לגדולי כותבי הרומנים האירופאיים במאה ה-19: דיקנס, תאקרי, טולסטוי, דוסטוייבסקי, בלזק וזולא. בעוד כותבי הרומנים פעלו מתוך חוש מוסרי או "הדר מוסרני", ואגנר העלה על נס את הארכאי ואת היצרי. וזאת משום שהוא פעל בתחום המוזיקה והמוזיקה אינה מתאימה לביקורת חברתית! "ההתגלמות הגרמנית של הגדולה הזו [ואגנר] אינה מכירה כלל בחֶברה ואינה חפצה כלל להכיר בה". הרוח הגרמנית, מבאר מאן, זרה לפוליטי ולחברתי ומשוטטת בעולמות הגבוהים והנמוכים של המיתוס, הארכאי, הקדם-חברתי. זו מקור אסונה. כשהרוח הזו נכנסת לפוליטיקה היא מבטלת את עשרת הדיברות, כפי שמנסח מאן. לכאורה, יתמה הקורא, מדוע משווה מאן מוזיקאי כמו ואגנר לסופרים במסורות הרוסית, הצרפתית והאנגלית? אלא שהיא הנותנת!  בגרמניה כמעט ולא צמחו כותבי רומנים גדולים במאה ה-19. עובדה זו, שמאן מבליע ולא מציין במפורש אולי מטעמי דרך ארץ על מנת להימנע מהבלטה עצמית, מבוארת בידי מאן בַאדישות הגרמנית לפוליטיקה של היום יום, לחברתי. כמובן שמאן, ככותב רומנים גדול, מצביע כך בעקיפין על עצמו כמי שתפקידו לתקן את הפרזות הרוח הגרמנית.

 על הרעיון מסעיר המחשבה בדבר ההבדל בין המוזיקה לאמנות-המילה יחזור מאן בספרו שפורסם לאחר המלחמה, "דוקטור פאוסטוס".

ֹשם שֹם מאן מילים אלו בפיו של המספר ההומניסט, איש המילים: "איש העובדות המוצקות של מדעי-הטבע יכול אמנם להיות מורה, אך לעולם לא מחנך באותו מובן ובאותה מידה כתלמיד הספרות היפה. גם אותה שפה אחרת, שיש בה אולי יתר עמקות-רגש אך החסרה באורח מפליא יכולת התבטאות, זו של הצלילים (אם מותר להגדיר כך את המוסיקה), אינה נראית לי כלולה בספירה הפדגוגית-הומניסטית, אף שמיטיב אני לדעת שהיא מילאה תפקיד מסייע בחינוך היווני ובחיים הציבוריים של הפוליס בכלל. היא נראית לי יותר, למרות ארשת החומרה ההגיונית והמוסרית שאולי היא מתעטפת בה, כמשתייכת לעולם של רוחות, שאינני מוכן לערוב לאמינותו הגמורה בעניינים של תבונה וכבוד-אדם" (עמ' 14; הוצאת "ספריית פועלים" בתרגום יעקב גוטשלק). השפה, כמייחדת את היצור האנושי, קשורה להומניזם באופן עמוק. המוזיקה, על תהומותיה ועומקה, אינה קשורה אליו בהכרח! להיפך, במובן מסוים היא מבטאת משהו חייתי, קדם-אנושי, ולכן, לפעמים, מסוכן יותר, מתכחש לאנושיותו יותר.

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

העיקרון המארגן של הרומן הארוך הזה הוא הסימטריה. זהו עיקרון צורני ותוכני. במישור הצורני, הרומן נפתח במילים "הרי ירושלים הם מרחץ של ערפל" ומתאר מייד את נסיעתו של אחד מצמד גיבוריו, רמי אלחנן, מירושלים לכיוון בית ג'אלה, לקראת מפגש עם הגיבור השני של הספר, בסאם עראמין. המפגש מתואר באמצע הספר בדיוק והספר מסתיים בשיבתו של בסאם אל ביתו שביריחו ונחתם במילים "גבעות יריחו הן מרחץ של חשיכה". הסימטריה הצורנית מתבטאת גם בכך שהרומן מתחיל בקטעים ממוספרים מהספרה 1 עד 500, או אז נפרש המונולוג של רמי, ולאחר קטע ביניים, מובא מונולוגו של בסאם, הממוספר גם הוא בספרה 500, ואו אז המספרים יורדים בחזרה ל-1.

אך המבנה הסימטרי הזה נועד רק להדגיש את הסימטריה העקרונית שהרומן מושתת עליה ומבקש להשתיתהּ: שני אבות, ישראלי ולפלסטיני, ששכלו שתי בנותיהם, סמדר שנרצחה בפיגוע התאבדות במדרחוב בן יהודה בירושלים ב-1997 בגיל 14 ועבּיר עראמין בת ה-10 שנורתה מכדור גומי בידי חייל מג"ב בענאתא ב-2007. והסימטריה מודגשת ומחודדת בכך שעביר מתה בבית החולים בו נולדה סמדר ובעוד טענות וטענות משנה (למשל, בשימוש בביטוי הסימטרי "קורבנות של קורבנות"). הסימטריה, כמובן, ממשיכה לפתרון הפוליטי שהרומן נדמה כמכוון אליו: שתי מדינות לשני עמים. אם שני האבות השכולים השכילו ליצור ידידות מתוך אֵפר אֶבלם, הרי שגם שני העמים יוכלו לעשות זאת.

קולום מק'קאן הוא סופר אירי יליד 1965 החי בארה"ב. הוא נהיה מפורסם למדי אחרי שספרו מ-2009 "יסתובב לו העולם הגדול", זכה באחד הפרסים הספרותיים החשובים בארה"ב. גם ב"יסתובב לו העולם הגדול" שילב מק'קאן עובדות בבדיון שלו. אך ספרו הנוכחי הוא בעיקרו של דבר ספרות דוקומנטרית ונדמה לי שהוא מושפע, או עולה בקנה אחד, עם המניפסט מ-2011, של המבקר האמריקאי דיוויד שילדס, "Reality Hunger". לא רק משום שבמניפסט שלו המליץ שילדס לפרוזה האמריקאית לדבוק במציאות אלא מפני שגם המליץ בו על מבנה הקולאז'. "אפירוגון" בנוי בהתאם מ-1001 פיסות פרוזה (במחווה ל"אלף לילה ולילה") הכוללות את סיפורי שתי המשפחות אך גם פרטי מידע הקשורים קשר הדוק או עקיף לסכסוך הישראלי פלסטיני. הרומן לא ראה אור בהוצאה ישראלית גדולה ומכובדת, כי אם בהוצאה קטנה של השמאל הרדיקלי ובתרגום מוצלח מאד של חנה עמית-כוכבי. הוא כבר הספיק לעורר ויכוחים פוליטיים גם בְגין אי הוצאתו לאור בהוצאה מרכזית וגם בגלל ניסיון בעיריית חיפה למנוע את השקתו.

זו יצירה מרשימה מבחינות רבות. התחקיר של מק'קאן מעורר התפעלות. ניתן ללמוד מהמידע שמשוקע ברומן הזה. והמיומנות שלו בבניית מיקרו סצנות טעונות ומְרגשות גדולה. כוונותיו המוּדעוֹת טהורות. בקיצור, ידע רב ורגש עז מכויירים כאן בידי כותב נבון לזעקה על הסכסוך המדמם שלנו.

הרומן מרשים ומתוחכם אבל הוא קיטש מרשים ומתוחכם. קיטש אינו בהכרח תוצר של היעדר אינטליגנציה או אינטליגנציה ספרותית. קיטש היא עמדה שמבכרת את החד-משמעי מבחינה מוסרית, את הרגש הקיצוני, את השחור והלבן והנוק אאוט על פני האפור והניצחון בנקודות. קיטש הוא גם עמדה, שכפי שלימד אותנו קונדרה זצ"ל, מתפעלת מעצמה על מוסריותה. "אפירוגון" הוא קיטש כי הוא טוען טענות טריוויאליות: מלחמה היא דבר נורא! רצח ילדות הוא דבר נורא במיוחד! יחי החיים! "אפירוגון" הוא קיטש כי הוא לא מסתכן בעמדתו המוסרית. במשיכתו לקיטש, אגב, מק'קאן לא שונה מבני דורו האמריקאיים: ספרן-פויר, ניקול קראוס, קולסון וייטהאד ועוד. הרגשנות הקיטשית גם הייתה בעוכריו של "יסתובב לו העולם הגדול".  

אבל ברומן פוליטי כזה הקיטש הופך להיות בעיה חמורה יותר. העיקרון המארגן של הרומן הוא, כאמור, הסימטריה. והעיקרון הכה מסודר ונקי הזה, הקיטשי, גורם לעיוות בראייה של הסכסוך הישראלי פלסטיני. למעשה, נחוץ סופר גדול על מנת לעסוק כהלכה בסכסוך הזה, סופר שיימנע מטענות נחרצות של "שחור" מול "לבן" או מטענות, קיטשיות לא פחות, של "כולם אשמים" ו"כולם קורבנות". סופר גדול יודע, למשל, שיש סיטואציות של "שחור" מול "אפור"; "בז'" מול "לבן"; "אשם" מול "אשם יותר".

הכיבוש הוא אֵם כל חטאת ברומן. כך גורס רמי אלחנן, כך גורס בסאם עראמין. ואכן, אִם הבעיה היא בכיבוש, כל המבנה הסימטרי עומד על מכונו: ניצור שתי מדינות לשני עמים ונחגוג את הסימטריה. אבל העצלות הפוליטית או הקיטש הפוליטי של הרומן נעוצים בדיוק בהנחת המבוקש הבעייתית הזו. אין בכל הספר המקיף הזה תאריך אחד מכריע: 1947. ורק במקום אחד מוזכר בהבלעה ובחטף ובחרטה תאריך מכריע נוסף, 2000. אין בכל הספר המקיף הזה התייחסות להתנתקות ב-2005 ולתוצאותיה. אין כמעט חמאס, לעזאזל! כלומר אין בכל הספר הזה את הצמתים ההיסטוריים המכריעים בהם סירבו הפלסטינים לחלוקה, אירועים שגרמו לציבור הישראלי לחשוד שלא הכיבוש מונח על כפות המאזניים. כמובן, הסיבה שהסרבנות הפלסטינית נעדרת מהרומן היא כי היא הייתה הורסת למק'קאן את הפיתרון הסימטרי היפה של "יחלוקו" (עמדה נכונה עקרונית גם לתפיסתי, אגב). להגיד "כולם אשמים" או "כולם קורבנות" זו הן עצלות מוסרית והן אי העזה ספרותית. הירידה לתחום האפור, העוז להגיד, כן, החלש מסכן אבל הוא אשם למדי במצבו, הם נחלתם של סופרים גדולים יותר. איני מתפלא, למשל, שוולבק ומרטין איימיס זצ"ל הם תומכי ישראל. זאת משום שהם סופרים לא קיטשיים.

אבל אי הסימטריה (המוכחשת!) שוכנת בעצם בלב הפרויקט של מק'קאן, במה שהוא לטעמי גול עצמי מפואר. מותן של עבּיר וסמדר הוא זוועה. אובדנן למשפחותיהן הוא מהדברים שאין להם שיעור. ואף על פי כן יש להישיר מבט לעובדות ולשקול את שני המקרים לא ביחס לסבל המשפחתי שהביאו. במקרה אחד שלושה מחבלים מתאבדים פלסטינים רצחו שלוש נערות בנות 14 ושני גברים בני 20 ו41. במקרה השני חייל משמר הגבול ירה כדור גומי, כלומר נשק לפיזור הפגנות, לטענתו, שלא הופרכה ולא הוכחה, לעבר מתפרעים ומשליכי אבנים. הילדה, אמנם אחרי עיכוב שנטען שנבע מטעמי ביטחון, מועברת מבית חולים פלסטיני לבית חולים ישראלי על מנת לנסות להיאבק שם על חייה. בתי המשפט הישראלים אמנם לא חרצו את דין היורה לעונש פלילי אך קיבלו את התביעה האזרחית של בסאם לפיצוי מהמדינה. אני מדגיש: האירוע של מותה של עביר הוא חמור ביותר, איני מקל בו ראש. ובכל זאת, הבדל יש. מק'קאן חש בעצמו ובאי נוחות בהיעדר הסימטריה, שגדל בכך שבצד הפלסטיני משפחות המתאבדים הן שקיבלו פיצוי כספי מתומכי מעשיהם (!), ולכן מציין שגם נפגעות הפיגוע במדרחוב הצליחו להשיג בבתי משפט אמריקאים תביעת פיצוי מממשלת איראן. אבל, כמובן, האנלוגיה האחרונה ממש מביכה באי הסימטריות שלה. אי הסימטריה זוקפת את ראשה להכעיס בפינות שונות בספר: כמה ישראלים וכמה פלסטינים באים למפגשי הפיוס?; התגובה האנטי ישראלית החריפה של הוריה של סמדר לעומת היקף ואופי הביקורת העצמית של בני הזוג עראמין ועוד.   

אבל היעדר הסימטריה נובע גם מצד השופט, קרי הסופר. באחד הרגעים בספר מתאר מק'קאן את חומת בלפסט שצידה הקתולי שופע גרפיטי אנטי ישראלי. ואכן באירלנד, מכורתו, ישנו סנטימנט אנטי ישראלי חזק. מק'קאן מנסה להיות אובייקטיבי וכוונותיו המודעות טהורות (אם כי ניתוחו שגוי ולא מעמיק, כאמור). אבל דווקא משום שספרות, בניגוד ליצירה דוקומנטרית, נושאת מסרים גם בדרכי עקיפין, ניתן להוכיח איך בסב-טקסט של הספר הזה, שהוא בהחלט ספרות, מוגנבת תזה בעייתית. פרופ' בנימין הרשב דיבר על כך שמה שמייחד את הטקסט הספרותי הנו שהוא מייסד "שדה רִפְרוּר פנימי". כלומר, שרכיבי הטקסט לא רק מדברים על העולם החיצון, אלא מתייחסים זה לזה ולעולם הייחודי שנוצר בטקסט. לאורך הטקסט יוצר מק'קאן, באופן מודע למחצה, רישוּת משמעות המזהה את הפלסטינים עם הטבע הטהור ואת הישראלים עם התרבות האורבנית הפגומה. כשהוא מתאר מרכז לחקר הסביבה הנטוע עצי פרי בבית ג'אלה, הכלוא בתוֶך של בנייה אורבנית הוא משתמש בביטוי "דופן ריאה מתהדקת" (עמ' 15). באותן מילים ממש (כאמור, שדה רפרור פנימי), כעבור ארבעה עמודים, מתוארת ענאתא המבודדת במחסומים וגדר ההפרדה. ובעמוד 85, הוא משתמש לתיאור התנחלויות מְכַתרות באותו ביטוי: "דופן ריאה מתהדקת". ושוב, באותן מילים ממש, הוא מתאר בהמשך את מות היהודים בחנק בתאי הגזים (עמ' 114). כך, באופן אלכסוני ועקיף, נמסרת התפיסה שהפלסטינים הם העם הילידי הטבעי ואילו הישראלים הם העם החונק האורבני (הסב-טקסט הזה מצוי גם בתיאור עבודתה של אמנית פלסטינית שמקליטה את קול דחפורי צה"ל העוקרים עצי זיתים). וזו כבר לא רק תפיסה לא סימטרית כי אם תפיסה אנטישמית ותיקה.