פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"
הספר הזה הגיע אלינו עטור פרסים מארצות הברית. שם הוא זכה, בין השאר, ב"פרס הספר הלאומי" ב-2009. הוא אכן מזכיר כמה ספרים נוספים שראו אור אצלנו בשנה האחרונה והגיעו מארצות הברית על גלי ההדף של תהילתם, תהילה שפרסים חוללו. הוא מזכיר במיוחד את "מפגש עם חוליית בריונים" של ג'ניפר איגן שזכה ב"פוליצר" ב-2011 ואת "עץ עשן" של דניס ג'ונסון שזכה אף הוא ב"פרס הספר הלאומי" ב-2007. אלה רומנים מרובי דמויות, לעתים הם נפרשים על פני שנים ארוכות, והם רוצים לומר דבר מה על "המצב". המצב במקרה של ארצות הברית – הפתעה, הפתעה – הוא ארצות הברית עצמה. אלה ספרים שמנסים לנסח דבר מה אודות אמריקה. וכבר בכך מתחיל כישלונם, זאת מכיוון שהניסיון לומר דבר מה גדול על ארצות הברית נחווה לא ככזה שנובע מדחף אמנותי אלא כוורסיה האמנותית "הגבוהה" של החיפוש של תרבות ההמונים אחר המכנה המשותף הנמוך. הסופרים הללו כמו מחפשים את "המכנה המשותף הבינוני". הספרים הללו נענים להגדרתו החריפה של המבקר האנגלו-אמריקני ג'יימס ווד שזיהה את הז'אנר כבר לפני יותר מעשור והעניק לו את השם הקולע "ריאליזם היסטרי". הסופרים שלהם עורכים תחקירים נרחבים, הם בעלי ידע רב על נושאים רבים, ספריהם עבי כרס בדרך כלל, הם טכנאי ספרות מיומנים – אבל יצירות ספרות גדולות הם לא יוצרים. בקיצור, מובן למדי מדוע הם זוכים בפרסים – הם כותבים ספרות "רצינית" – אבל פרסים אלה אינם מעידים על גדולה ספרותית.
קולום מק'קאן הוא סופר אירי שפועל בארצות הברית. בספרו זה הוא עוסק בניו יורק, אבל לא בניו יורק שאחרי נפילת התאומים, כמו רבים מעמיתיו (ספרן-פויר, למשל). מק'קאן התחכם והעביר את עלילתו הרב-קולית (כמו שאומרים בקלישאית) לניו יורק של 1974. ומדוע התחכם? כי היום שסביבו מתמקדים רוב אירועי הספר (בקריצה אולי לג'יימס ג'ויס, שערך את אירועי "יוליסס" סביב יום אחד בדבלין) הנו 7 באוגוסט 1974. באותו יום, וזו אמת לאמיתה, הלך הלוליין פיליפ פטי על חבל בין שני מגדלי התאומים, החדשים אז, לתדהמתם של תושבי העיר ורשויותיה. כך עוסק מק'קאן בניו יורק הישנה, מתוך קריצה לניו יורק החדשה, זו שאחרי אירועי ה-11 בספטמבר. בין הדמויות שהספר מספר את קורותיהן: נזיר אירי רוחני ועדין שמסייע ככל יכולתו לזונות ניו יורקיות, זונה ניו יורקית שחורה, אישה דרומית לשעבר ועשירה שבנה עבד בתעשיית המחשבים החלוצית של אותה תקופה ונהרג בוייטנאם, בעלה שהנו שופט ניו יורקי יהודי שההולך על החבל מובא בפניו למשפט, אמנית בוהמיינית ומסוממת ממשפחה עשירה, אישה שחורה שאיבדה שלושה בנים בוייטנאם. הבעיה בה"א הידיעה של הרומן הזה, כמו של רומנים אמריקאים (וישראליים!) רבים בני זמננו, היא הסנטימנטליות שלו. נזיר קתולי שמסייע לאישה נופלת. אישה ששרכה דרכיה בגלל שעולמנו כה עגום. אם אחת שאיבדה בן במלחמה. אם שנייה שאיבדה שלושה בנים במלחמה. אישה שחורה שחוותה אפליה. כל זה מרגש מאד, כמובן. מרגש מדי. הבעיה המשנית יותר בסנטימנטליות היא שהיא טריק חשוף וקל מדי. כמו שאנו מצפים מקוסם בעל מוניטין ליותר מהוצאת שפן מכובע, אנו מצפים מסופר לרתק אותנו לא באמצעים זולים. אולם הבעיה העקרונית יותר עם רגשנות הינה שהיא שטחית. שטחי חיים רבים הם אפורים מבחינה מוסרית ולא פוטוגניים כמו שכול או זנות או אפליה גזעית. תפקידה של הספרות, אחד מהם לפחות, הוא לגאול גם את השטחים האלה, שמרכיבים חלק נכבד מחיינו. מלבד הרגשנות, מערכת היחסים בין הסופר לקורא סובלת כאן גם מתחושה של חנופה וראוותנות: ישנה תחושה שהסופר מחניף לקוראיו הניו יורקרים, בהציגו את עירם הויטאלית, לקוראיו האמריקאים, במוכרו להם דימוי רצוי של העיר המסמלת את אמריקה, ומשדל את קוראיו הלא ניו יורקרים לחוות את "התפוח הגדול" דרך הרומן שלו. האיש המהלך באוויר הוא כביכול מטפורה לקסם של ניו יורק כולה. חוצפת המגדלים הגבוהים עצמם מוקבלת לדמותו של האיש ההולך על החבל. אבל גם זו בעצם חנופה לקוראים האמריקאים: הסופר כמו משיב לתחייה את מגדלי התאומים באמצעות דמותו של האמן הנועז, ומרמז כך לקוראים האמריקאים שהרוח האמריקאית לא תכוף ראשה לעולם, הידד! אגב, הרחקת הרומן לשנות השבעים יכולה גם להתפרש כהודאה לא מודעת בכך שניו יורק הייתה אז בפשטות עיר מעניינת יותר. אחת הדמויות היא דמות של צייר גרפיטי וניכר כי המחבר מתרפק על שנותיה הפרועות יותר של העיר. ניו יורק הייתה לא נעימה יותר אז, כנראה, לא נקייה יותר, בוודאי, אבל מעניינת יותר מהפוחלץ הנוצץ, מהסימולקרה חסרת הליבידו שהיא כיום (לטעמי לפחות).
אני מחמיר מעט עם הספר, אולי. יש בו הרבה משפטים יפים וחכמים. מק'קאן יודע לספר סיפור. התחקיר שלו, כמוזכר, מרשים. היה ניתן לסכם אותו, אולי, כספרות "אמצע הדרך" כתובה במיומנות. אבל חורה לי שספרות רגשנית כזו זוכה בפרסים החשובים ביותר.
מבקר חופשי 
תגובות
הביקורת הקטלנית הזו מעידה על כותבה יותר משהיא מעידה על הספר,
צרות עין, קטנוניות, קנאת סופרים כבר אמרתי?
יסתובב לו העולם הגדול הוא ספר מופלא, מרתק, עשיר בדימויים ובתובנות אנושיות.
הייתי מוסיף וכותב עוד את דעתי על המניעים המביאים את המבקר לקטול ספר נהדר שכזה, אך במחשבה נוספת, גלסנר לא ראוי שיתייחסו לדבריו ברצינות.
רוצו לקרוא את הספר והתעלמו מביקורת הבלתי ראויה הזו.
נדמה לי שאפשר לחלוק בחריפות על עמדתי גם מבלי להידרדר להשמצות נרגשות כאלה
בני ציפר אינו טלית שכולה תכלת, אך מה שכתב עליך משקף בדיוק את דעתי ושיהיה ברור, אני קורא מן השורה , לא מבקר, ולא סופר ובכלל לא אחד מהבראנצ'ה
מר גלסנר, כמה ארס וקטנוניות אפשר לדחוס בביקורת אחת??
http://www.haaretz.co.il/1.1222096
נו טוב
אוי אוי הביקורת כאן דורכת על יבלת שאיפשהו כנראה ידועה (בתת מודע?) גם לקורא הזועק מכאב. המבקר העז להפר את החוזה הבלתי כתוב בין קוראים רבים להוצאות ולעולם הספרות, שאומר ש: אתם תיקנו ספרות בינונית מהסוג האהוב והקריא לכם, ואנו נדאג להגדירה יצירת מופת ולספק לה פרסים בהתאם. לפתע מתעורר בקורא חשד איום שהטעם שלו מאוד בינוני, וכנראה שהוא לא מסוגל לקרוא ספרות אמיתית..
ואתה עצמך, מר נירגל , קראת את הספר?
זאת בת. מה, באמת אפשר לקרוא את כול צונמי הספרים? סלח לי, חובה לנווט, לא לקרוא כול דבר. הביקורת היא אחת הדרכים שמסייעות לנווט, ולא לקרוא כול קיטש. אני מסכימה שהביקורת כיום פעמים רבות מכורה וחנפנית, והתוצאה היא דווקא, שאפשר להיעזר בביטחון יחסי בביקורת שלילית (אם כי הביקורת כאן לא שוללת אם בינוניות זו הסקלה שלך, היא רק שמה את הספר במקום). המבקר חשב 1000 פעם לפני שקטל, כי זה מסכן אותו. למה לא תעריך זאת? זאת כפיות טובה! והנה כנראה, כמעט משפט הפתיחה של 'יצירת המופת' הנדונה: ".. אחד מאותם ימים לא רגילים שנותנים משמעות
לשִפעת הימים הרגילים. לניו יורק יש דרך משלה:
מפעם לפעם היא מנערת את נשמתה וחושפת אותה.
תוקפת אותך בדימוי, ביום, בפשע, באימה,
או ביופי שהמחשבה מתקשה להילפף סביבו
עד שאין לך אלא לנוד בראשך בתדהמה."
– זה קיטש נמרח ודוחה ! אם זה הטעם שלך go ahead אמרתי לך לא?
נכון בהחלט , הביקורות עוזרות לנו לנסות לברור את השאור מן העיסה ולהשתדל להגיע אל הספרים הטובים באמת מתוך שפע הזבל הגרפומני הניתך עלינו. אבל במקרה הנדון קראתי את הספר מיד כשיצא לאור, ללא עיון מוקדם בביקורת ומצאתי אותו מרתק מרגש וכתוב מצויין.
רוב המבקרים שיבחו את הספר , חלקם בהסתייגויות קלות וחלקם בהתלהבות גורפת (ראי ביקורתה של רות אלמוג ב'הארץ' וביקורתה של נטע הלפרין.
רק מר גלסנר מצא לנכון לקטול במסה מסורבלת משפטים ובסגנון בלתי נהיר , ואת גברת נירגל נחלצת 'להגן' עליו כשברור כשמש שלא קראת את הספר ואת מצטטת את מה שמופיע בכל אתרי האינטרנט כפרסום לספר .
זו עזות מצח להתווכח עם ביקורת על הביקורת כשאת עצמך בכלל לא קראת את הספר, ומשפט הסיום הוולגרי שלך מעיד על רמת ההבנה והכתיבה שלך.
וולגריות היא חרב פיפיות, כשמשתמש בה בעל טעם בינוני בקושי.. באמת לא אקרא את הר הגרפומניה של הספרות כיום. הציטוט היחיד כנראה שההוצאה טרחה לנפק ברשת נשמע כאמור תת רמה מקובלת ואהודה על הקורא הבינוני ומטה, הנלהב מפיתולי לשון נפוחים. אין לי עניין לקרוא את הספר. משטרת המחשבות מכריחה לקרוא? או רק להתפעל? המבקר במקרה זה גילה אומץ, וברור שהאינטרסנטים בשיתוף הקוראים הבינונים המזועזעים ידרשו לתלות אותו בכיכר העיר. אגב קראתי את דברי החנופה של המבקרת הסופרת לספר הזה ב'הארץ'. מעניין שדברי השבח המנותקים דווקא דומים זה לזה, ומהווים איתות אזהרה מ'בקורת' שכזו, לא אתה כמובן, אתה לא צריך להיזהר, קיטש זו בריכת השחייה החמימה שלך.
סתומה וולגרית
מר '.. מרוצה' מעיד על עצמו..
"מרוצה", אני לא מוכן להתבטאויות כאלו ("סתומה") בבלוג שלי. תוכל להמשיך להגיב, אם תחפוץ בכך, בשפה נאותה.