כאמור, אני מתבטא בתכיפות בפייסבוק על המצב. כאן אעלה באופן מצומצם דברים שפרסמתי שם.
נושא בגידת השמאל הרדיקלי העולמי לא מעסיק אותי במיוחד. זאת משום שהשטחיות של התיאוריות השמאליות אינה חידוש בשבילי ומאז לימודי התואר הראשון שלי הן נראות לי, בהכללה (כי יש יוצאי דופן!), חסרות משקל אינטלקטואלי, לא מוסריות אבל גם לא מעניינות, סימפטומים יותר מאשר אנליזות תקפות, או כאלו שהן מתוחכמות מאד אך מפספסות את העיקר (למשל בודריאר המוקדם, הוגה מבריק, אבל מי שמפספס את העיקר בחווייה האנושית של שלהי המאה העשרים; על בודריאר המאוחר אין להשחית מילים).
בלי קשר כלל לסכסוך הישראלי פלסטיני (והישראלי-ערבי והישראלי-איסלמי), הרי ברי שמדעי הרוח, שבהם משגשג השיח הזה, מצויים בפשיטת רגל *בגינו* כבר עשרות שנים. *בגלל* התיאוריות הללו. לא עשרים, לא שלושים, לפחות ארבעים, חמישים. במאמר עכשווי מעניין, אך לא יוצא דופן ברמתו, בביטאון השמרני "ניו-קריטריון", מסביר המחבר מה נעשה בדיסציפלינה שלו, היסטוריה, בעקבות השיח הרווח כיום במדעי הרוח. כל זה, בלי קשר למה שקרה בעזה, שהמחבר לא מזכיר (והמאמר כנראה נכתב לפני כן).
For them, the transformation of history into a weapon depends upon a brutal simplification of the historical record, so that Washington’s ownership of slaves becomes the only relevant fact about him. A genuinely historical use of history would acknowledge, even insist upon, this fact. But it would then go on to consider it from the larger perspective of the ubiquity of slavery throughout most of human history. It would weigh the many aspects of a long, important, and consequential life. It would examine Washington’s beliefs and actions carefully in the context of their time and would take into account the provisions he made to free his slaves on his death. That kind of respectful detail and complexity are what we no longer seem to be getting today.
הדוגמה שהוא מביא נוגעת לג'ורג' וושינגטון שהשיח החדש של מדעי הרוח, לטענתו, מתמקד בכך שהיו בבעלותו עבדים ומתעלם מכל היתר, דבר מה שהופך את תחום ההיסטוריה לנשק פוליטי, במקום לחתור להציג את בני האדם במלוא המגוון שלהם ומורכבותם, שהנו ייעודה של הדיסציפלינה (למעשה, ההגדרה היפה שהוא נותן למקצוע ההיסטוריה, היא זו שמוציאה את הטקסט הזה מידי בינוניות צודקת).
*
לא סיבה משנית להערכה שלי לוולבק לאורך השנים הייתה הבוז העקבי שהוא רוחש לתיאוריות שהפכו דומיננטיות במדעי הרוח וחלקן הגדול מזין את התיאוריות הפוסט-קולוניאליסטיות (מפנה למאמרי על "החלקיקים האלמנטריים").
ב"החלקיקים האלמנטריים" (1998) כותב וולבק (מפרספקטיבה עתידית לזמן פרסום הספר):
"איבדו השאלות הפילוסופיות כל מראה מקום מוגדר בקרב הציבור. הבוז הכללי שאליו הידרדרו לפתע, לאחר שנים של הערכת יתר אווילית, מחקריהם של פוקו, של לאקאן, של דרידה ושל דלז לא הותיר באותו רגע קרקע פנויה לשום מחשבה פילוסופית חדשה. אדרבה, הוא הבאיש את ריחם של כלל האינטלקטואלים הנתלים ב'מדעי הרוח'; לפיכך הפכה נסיקת כוחם של המדענים בכל תחומי המחשבה לבלתי נמנעת" (עמ' 317).
"הערכת יתר אווילית" – איזה יופי של ניסוח!
המסאי פיליפ מוריי (Philippe Muray) הרבה יותר מועיל בהבנת המודרניות מבורדייה או בודריאר, כותב וולבק במאמר מ-2003 ("Intreventions2" עמ' 229).
וכן: "ולתמוה על כך שאפשר, אפילו היום, להתייחס לא י נ ט ל ק ט ו א ל ברצינות; מפתיע למשל שאנשים כמו בורדייה או בודריאר מצאו עד הסוף עיתונים שהסכימו לפרסם את ההבלים שלהם" (מאמר מ-2002. בתוך: "לצאת מהמאה העשרים", עמ' 75).
אם כי וולבק, יש לציין (ולא לזכותו), אינו אוהד גם את סארטר, דה בובואר וקאמי. בגלל תפיסותיהם הפוליטיות, תפיסת הספרות המגויסת שלהם ובורותם המדעית, לטענתו (עיינו, לדוגמה, באותו עמוד מ"לצאת מהמאה העשרים).
תפיסתו היא "שבמישור האינטלקטואלי, לא יישאר דבר מהמחצית השנייה של המאה העשרים מלבד המדע הבדיוני" (שם)!
הכבוד למדעים והבוז למדעי הרוח, בעיקר של המאה העשרים, חוזרים שוב ושוב ביצירת וולבק. הגיבור ב"לנזרוטה", הנובלה שפרסם וולבק ב-2000, אומר:
"ההעברה לבית המלון הייתה מאורגנת היטב, צריך להודות. הנה מה שנשאר מהמאה העשרים: המדעים, הטכניקות" (מתוך "לצאת מהמאה העשרים", עמ' 16).
ובאותו קובץ, במסה המוזכרת "לצאת מהמאה העשרים" (2002), מסביר וולבק את חשיבות המדע הבדיוני:
"בהתחשב בבינוניות המיוחדת במינה, המבישה של 'מדעי הרוח' במאה העשרים, בהתחשב גם בהתפתחויות המרשימות שהתרחשו במהלך אותה תקופה במדעים המדויקים ובטכנולוגיה, לא מפתיע שהספרות המבריקה ביותר של התקופה היא המדע הבדיוני" (עמ' 71-72).
חשוב, עם זאת, להדגיש, על מנת למנוע אי-הבנה, כי בניגוד לעמדת האנטי למדעי הרוח הבאה לידי ביטוי ב"החלקיקים האלמנטריים" ועוד, וולבק הוא, כמובן, סופר משכיל ספרותית מאד ואוהב ספרות ופילוסופיה. ב"אויבי הציבור" מזכיר וולבק כמה מהסופרים, המשוררים וההוגים שהשפיעו עליו. שופנהאואר, בודלר, לאבקראפט, מיסה, נרוואל (עמ' 12). אגתה קריסטי וקונאן דויל (עמ' 41). פסקל, פרוסט (לא לגמרי הטעם שלו), שאטובריאן, לוטראמון, סלין (פחות מרשים אותו) – עמ' 56. ניטשה, דוסטויבסקי וקפקא מוזכרים כהשפעות ראשונות – עמ' 211. ב"אויבי הציבור" מרחיב וולבק על כך שהוא מעדיף שירה על סיפורת. "מאז ומתמיד העדפתי שירה, מאז ומתמיד שנאתי לספר סיפורים" (עמ' 76). "הרומן (אפילו הרומנים של דוסטוייבסקי, בלזק ופרוסט) עודנו, בהשוואה לשירה, ז' א נ ר נ ח ו ת" (עמ' 234). את בחירתו בסיפורת הוא מסביר בתחושת חובה "להציל את התופעות; להעתיק מחדש, כמיטב יכולתי, את התופעות האנושיות האלה שהתרחשו בטבעיות כזאת לנגד עיני" (שם). עיקר כישרונו ככותב סיפורת, לדעתו, הוא "יצירת ד מ ו י ו ת" (שם). דעות אלו שלו אינן מחייבות את ביקורת וולבק, כמובן (לא רק שבעיניי שירה אינה עדיפה על פרוזה, אלא שאני סבור *שגם בעיניו* אין הדבר בדיוק כך…; וודאי שגדולתו כסופר *אינה* נשענת כלל על יכולתו ליצור דמויות מעניינות). להשפעות הספרותיות יש להוסיף, כמובן, את השפעות המד"ב. במסה "לצאת מהמאה העשרים" (2002), מזכיר וולבק, מלבד לאבקראפט, את פיליפ ק. דיק, קליפורד סימאק, ר"א לאפרטי, באלארד, דיש, קורנבלות', ספינרד, סטרג'ון, וונגוט ("לצאת מהמאה העשרים", עמ' 74) .
במסה מ-2008 על הקריאה בחייו כותב וולבק שהוא חוזה שיקרא באובססיביות עד אחרית ימיו. אולי אפסיק לעשן, הוא כותב, בוודאי אפסיק לעשות אהבה, השיחה של בני האדם מעניינת אותי פחות ופחות, אבל איני יכול לדמיין את עצמי ללא ספר (Interventions2", עמ' 272-273).
אבל יש לשים לב שרוב השפעותיו הן מהמאה ה-19 ואילו במאה ה-20 השפעותיו הספרותיות העיקריות הן מהמדע הבדיוני או הספרות הפופולרית של קונאן דויל ואגתה קריסטי.
*
לבשורות טובות! עם ישראל חי!
מבקר חופשי 