פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"
"עיר בלי יהודים" הוא רומן חלש ספרותית אבל מעניין מבחינה היסטורית שראה אור באוסטריה ב-1922 והיה שם רב מכר גדול (בשנה הראשונה נמכרו רבע מיליון עותקים). כתב אותו עיתונאי, סופר והרפתקן, בן למהגר יהודי ממזרח אירופה, בשם הוגו בֶּטָאוּאֶר. מדובר ביצירה פילושמית חביבה ומעט קלושה שעלילתה מספרת על החלטה אנטישמית שהתקבלה בפרלמנט האוסטרי בדבר גירוש כל היהודים מאוסטריה. הגירוש יוצא אל הפועל ואוסטריה מתחילה בשקיעתה. השקיעה היא בעיקר כלכלית, בגלל מיומנותם העסקית של היהודים, קשריהם הבינלאומיים ואף בזבזנותם שמשמנת את גלגלי הכלכלה, אך גם תרבותית. וינה הופכת למעין כפר ענק ומשמים. לבסוף, לא יכולים רוב האוסטרים לשאת את השקיעה שנגזרה על ארצם, נוצרת קואליציה פוליטית מספקת לביטול הגזירה והיהודים שבים. קו עלילה מרכזי, אישי יותר, מספר סיפור אהבה שטחי בין יהודי פיקח ואוסטרית מצודדת וכיצד סייע היהודי המגורש לביטולה של הגזרה.
העניין ההיסטורי הראשון שמעורר הספר נוגע לכך שהוא בו זמנית מדגים את כוחו וחולשתו של הדימיון הספרותי. בטאואר הבין משהו נכון. העתיד צופן מפנה רדיקלי לרעה ליהודים האוסטרים (לא ליהודים הגרמנים, אגב; בספר מהגרים חלק ניכר מהיהודים לגרמניה). הספר מדגים את כוחה של הספרות לשרטט תרחישים עתידניים שנראים אולי מופרכים אבל שנזרקה בהם נבואה. מאידך גיסא, אפילו הדימיון הספרותי המפותח של בטאואר לא העלה על דעתו כל מה שצפון ליהודי אוסטריה בעתיד הקרוב.
מעניין גם שבטאואר לא מתכחש להאשמה האנטישמית בדבר הקשר ההדוק בין היהודים והכסף. העמדה הזו (שכאדם שאינו עילוי פיננסי תמיד איימה לחתור נמרצות תחת זהותי היהודית) הרי מניעה את גלגלי העלילה המרכזיים. אצל בטאואר, קצת בדומה ל"מרד הנפילים" של איין ראנד, היהודים הם השמרים שבעוגת הכלכלה האוסטרית. מעניינת בהקשר הזה הטינה הגלויה של האנטישמים ברומן של בטאואר. הקנצלר האוסטרי, מנהיג מפלגת הנוצרים-סוציאלים, יוזם הגירוש (מפלגתו חברה למפלגה פרוטו-נאצית שנקראת "גרמניה הגדולה", גם היא מפלגה היסטורית, שזכו יחדיו ברוב גדול; ואילו חזרתם של היהודים התאפשרה בעקבות ברית בין הסוציאליסטים לבורגנים הליברלים), מודה בעליונותם המנטאלית של היהודים, ודווקא משום כך, משום שימור עצמי בגין נחיתות הלא יהודים מול היהודים, מצדד ברדיפתם. מנאומו בפרלמנט: "האם הנמר איננו חיה נהדרת, חיה מלאת עוצמה, אומץ ואינטליגנציה? ואף על פי כן, האם לא צדים אותו ורודפים אותו, מכיוון שהמאבק לשימור עצמי תובע זאת?". מעניין גם שהקנצלר מסתמך על תמיכת העולם הנוצרי באוסטריה המטוהרת מיהודיה. כלומר האנטישמיות שלו נשענת בחלקה על בסיס דתי (בניגוד לנאציזם הגזעני והאנטי דתי).
החשיבות ההיסטורית של הסיפור נוגעת גם לימינו אנו. כי בטאואר מתעכב לא מעט על הפרוצדורה החוקית והחוקתית שאפשרה את הגירוש והוא מדגים כיצד דמוקרטיה צעירה (ועוד כזו שיש בה חוקה), אך דמוקרטיה שאינה מנוסה בהתגוננות ממגמות אנטי דמוקרטיות וללא הגנה שלמה ומספקת על מיעוטיה, מידרדרת לגירוש "חוקי" כזה. על הדרך אנחנו נתקלים בביטויים מוכרים מימינו אלה: "החוק אומץ פה אחד, ועוד באותו היום הוא גם עבר דרך הוועדה המוסמכת בהליך מזורז ואושר בקריאה שנייה ושלישית". שנאת היהודים באוסטריה היא גם סנטימנט פופוליסטי מובהק של שנאת אליטות: "מי מחזיק בידיו את העיתונות, וכפועל יוצא מכך גם את דעת הקהל? היהודי! […] מי עומד בראש כמעט כל התעשיות? היהודי! מי הבעלים של התיאטראות שלנו? היהודי! מי כותב את המחזות שמוצגים על הבמה? היהודי!". איני רוצה לחטוא בפשטנות ולהעתיק סיטואציה היסטורית אחת מזמנה ומקומה לימינו. אבל בכל זאת יש כאן תזכורת לחבריי בימין על הסכנות שבפופוליזם.
רומאו היהודי ויוליה האוסטרית שעומדים בלב סיפור האהבה כאן מציגים אהבה רומנטית ונקייה למופת. אבל האנטישמיות הגרמנית בת התקופה נטתה להציג את היהודי כדמות בעלת תיאבון מיני מאיים, דמות סוטה ו"מטונפת". הנקודה הזו, באופן מעניין, אינה קיימת בספר, אבל הייתה נוכחת ועוד איך בגורלו של המחבר (את הפרטים קראתי באחרית הדבר של המתרגם המוצלח, חנן אלשטיין). בטאואר הקים ב-1924 מגזין נועז ואף פרובוקטיבי בשם "הוא והיא: שבועון לתרבות החיים הטובים ולארוטיקה". המגזין הליברלי הזה ביקש להקנות חינוך מיני לציבור הרחב, צידד בזכויות נשים, דרש לבטל את האיסור הפלילי על יחסים בין בני אותו מין ועוד. הימין השמרני והלאומני כאחד זעם על ה"חזיר היהודי", ה"פורנוגרף המקצועי", ה"נפש התלמודית המצורעת". הוצאת המגזין נעצרה לבסוף על ידי הרשויות ובטאואר ספג איומים על חייו. לאחר שבית המשפט פסק שהמגזין יכול לחזור לפעילות, הוא הפך לשבועון הנפוץ ביותר באוסטריה. ההסתה נגד בטאואר גברה והלכה ולבסוף, ב-1925, רצח אותו טכנאי שיניים מובטל בן 21. העיתונות השמרנית, מספר אלשטיין, אמנם נטתה להוקיע את הרצח, אבל גרסה שבטאואר הוא הוא האשם העיקרי. הרוצח, ששוחרר לבסוף מחמת טענה לאי שפיות, התברר לבסוף, היה חבר במפלגה הנאצית. הסיפור על גורלו של הסופר מזעזע, נוקב ורלוונטי אולי יותר מהספר עצמו.
מבקר חופשי 