מבקר חופשי

רשמים קצרים מכמה ספרים חדשים יחסית שקראתי לאחרונה:

1. "מאדי", נעמה הכט (הוצאת "קתרזיס", 245 עמ'). נובלה אנושית מאד הכתובה במיומנות ספרותית על הגר הגר בתוכנו: אישה פיליפינית המסייעת לזקנים סיעודיים. "ואהבתם את הגר כי גרים הייתם בארץ מצרים", היא אחת מפסגות היהדות בעיניי (ולא מדובר ב"גרים" במובן המאוחר של המילה, כלומר גויים שהתגיירו והפכו ליהודים, אלא למיעוט הגר בקרבך). קל וחומר אלה המסייעים לנו לטפל בזקנינו. כך או כך, הכתיבה מיומנת והומניסטית.

2. קראתי בהזדהות רבה בספר שיריו של עמיחי חסון, "שירים על סף" ("מוסד ביאליק", 80 עמ'). השירים כוללים מחזור של עיבודים פואטיים לזיכרונות מהישיבה התיכונית ומנערוּת דתית-לאומית. השירים עוסקים רבות במתח בין הבשר לדת, היצר למסגרת החיים השמרנית. אבל, בעצם, המתח הזה קיים גם בין הבשר לספר, בין היצר ליצירה השירית, בין האיד לשירים עצמם! (ולכן ביאליק, "החוזר בשאלה", שעסק רבות במתח הזה, רלוונטי לרבים מבני דורנו שחונכו על ברכי היהדות הדתית הרבה הרבה יותר מאלתרמן וזך שחיו כבר בדורות ש"פתרו" כביכול את המתח הזה, המתח הפורה הזה, ולא ניזונו ממנו). כך או כך, אני תולה תקוות רבות בבני ויוצאי הציונות הדתית, כמו חסון, בהקשר הספרותי (ולא רק בו), כמי שחונכו על ברכי התפיסה הדתית בדבר האנרגיות שטמונות בשפה, כפי שחונכו ל*רצינות* הדתית ונושאים אותה איתם גם אל העולם החילוני.

המבקר מתיו ארנולד, בהפרזה נהדרת, טען פעם שהישרדות המין האנושי תלויה בהישרדותה של השירה. ארנולד, כמו ביאליק מעט אחריו, פעל בעידן של בין השמשות: שמש הדת שוקעת ועולה במקומה – ובכן, מה עולה במקומה?! הוא הבין, ארנולד, כמו אחד העם, מורו של ביאליק, שלדת צריך להיות תחליף – ומצא אותו בשירה. איני יודע אם השירה יכולה להוות תחליף לדת, אבל משהו צריך להוות: ואלה שיכולים להבין את זה לעומק הם בני ויוצאי הציונות הדתית.

הנה קטעים (בדילוגים) משיר נהדר על תלמיד ישיבה שפוגש את הרב שלו לשעבר בחדר הכושר:

מִן הַהֲלִיכוֹן אֲנִי מַבְחִין בְּמִישֶׁהוּ מֻכָּר

דּוֹחֵק רַגְלַיִם, כִּפַּת קְטִיפָה שְׁחֹרָה מְכַסָּה

אֶת קָרַחְתּוֹ, כֶּרֶךְ גמרא מֻנָּח מוּל עֵינָיו מָגֵן

מִמַּרְאוֹת אֲסוּרִים. אִי אֶפְשָׁר לִטְעוֹת

בַּחֲטוֹטֶרֶת עַל שִׁכְמוֹ: זֶהוּ הָרַב וָסֶרְמָן

שֶׁסִּלֵּק אוֹתִי לִפְנֵי שָׁנִים מֵהַיְשִׁיבָה הַתִּיכוֹנִית.

אֲנִי מִתְקָרֵב וְלוֹחֵשׁ בְּאָזְנוֹ:

אָנוּ רָצִים

וְהֵם רָצִים

[…]

אֵין טַעַם לְהַכְחִישׁ, הָרַב

וָסֶרְמָן עוֹצֵר אוֹתִי, לוֹחֵשׁ:

אֲנַחְנוּ בְּדֶרֶךְ כָּל בָּשָׂר.

3. קראתי בהנאה רבה את הרומן החדש של אורלי קסטל-בלום, "ביוטופ" ("הספרייה החדשה", 233 עמ').

מזמן לא נהניתי ככה מספר שלה. יש בספר איכות קומית תת-קרקעית, מרטיטת קרביים, צחוק שעולה מלמטה ומרעיד אט אט את כל הבניין, המתנודד על מכונו, שואג שאגת צחוק חנוקה.

האיכות הקומית הזו קשורה לאקסצנטריות עמוקה של הדמויות, של המספר, של בחירת המילים שלו.

הספר אכן עוסק בנדל"ן, בבית, בהיעדר של בית, בישראל כבית, בישראל כפיסת נדל"ן, בשטחים כמאבק על נדל"ן, בתל אביב כמפלצת נדל"ן ועוד.

רק במישור העלילתי הרומן פגום בשליש האחרון שלו כשבזה אחד זה מופיע דאוס אקס מכינה ואחר כך מה שניתן לכנות "דוויל אקס מכינה". הופעת השטן מהמכונה, היא בייחוד, אינה אמינה. אבל הפגם הזה, אמנם לא זניח, לא מטשטש את מעלות הרומן.