מבקר חופשי

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

במובאות שונות מהטקסט המפורסם הזה נתקלתי לאורך השנים. אחת שנחקקה בי במיוחד קראתי לפני שנים באנגלית, בביוגרפיה מעוטרת של טולסטוי שכתב א.נ. וילסון. טולסטוי הקשיש אירח את צ'כוב וגורקי הצעירים ממנו בהרבה. או אז פנה הישיש נשוא הפנים אל צ'כוב ושאל: "זיינת הרבה זונות בנעוריך?" ("Did you fuck a lot of whores in your youth?"). צ'כוב השתנק וטולסטוי המשיך: "הייתי זיין (fucker) בלתי נלאה".

הגרסה של המתרגמת דינה מרקון לאנקדוטה הזו – גרסת telling ולא showing – לבטח מדויקת יותר (אני לא בטוח שוילסון שולט ברוסית). אבל במתינותה מעט פחות בוהקת: "על נשים הוא מדבר ברצון והרבה, כמו מחבר רומנים צרפתי, אבל תמיד בגסות כשל מוז'יק רוסי, שדכדכה אותי ולא נעמה לי – בעבר. היום, בחורשת השקדיות, שאל את צ'כוב: 'האם התהוללת כהוגן בנעוריך?' א'פ' [צ'כוב] גיחך, נבוך ומבולבל, ומלמל משהו לא ברור אגב משיכה בזקנקנו. ואילו ל' נ' [טולסטוי] הודה, בעודו מביט בים: 'אני לא ידעתי לאות…'. הוא הגה זאת בקול נכאים וחתם את המשפט במילה מפולפלת משפת המוז'יקים".

כך או כך, הוולגריות של טולסטוי נוגעת להבנת חלק מגדולתו כסופר: הרצון לכתוב אמת ולדבר בכנות. כך, למשל, אפרופו סקס, אמר לגורקי במפגש אחר: "אדם חווה רעידות אדמה, מגפות, את אימֵי המחלות וכל מיני ייסורי נפש, אך הטרגדיה המייסרת ביותר מבחינתו בכל הזמנים הייתה, הינָה ותהיה – הטרגדיה של חדר המיטות". התכונה הזו, לדבר אמת, הייתה נוכחת גם בערוב ימיו, כשגורקי פגש אותו, אחרי שחזר בתשובה למין גרסה פרטית של נצרות מוסרית כמעט דיאיסטית, בעקבות משבר אמצע החיים שפקד אותו – אותו בשיאו, הסופר המצליח לא רק ברוסיה, אלא באירופה.

אבל לא רק על נשים דיבר טולסטוי. "בעיקר הִרבָּה לדבר על אלוהים, על המוז'יק ועל האישה". על מה לא? "על הספרות – לעיתים נדירות ותוך קימוץ בדיבור, כאילו הספרות היא עניין זר לו". עם זאת, יש ברשימות הערות מעניינות לא מעטות על ספרות וסופרים (למשל, ההערה הצודקת, כמדומה, שצ'כוב עולה על מופסן).

לא כל הקטעים שפרסם גורקי ב-1919 (טולסטוי מת ב-1910) מעניינים (או אף מובנים במלואם). אבל כדאי בהחלט להתוודע לטקסט הזה בגלל אלה שכן. למשל, בגלל ההערה החריפה של גורקי על כך שטולסטוי מזכיר לו קדוש צליין אך מאלה ששונאים את אלוהים. ההנאה היחידה שצליינים נודדים נִפְלים כאלה שואבים היא סנוביזם רוחני: "נעים לפעמים להדהים אדם בנבדלותך ממנו". או בגלל תיאור מנהג שיחה אופייני לטולסטוי: "הוא אוהב להציג שאלות קשות ומכשילות: 'מה דעתך על עצמך?' 'אתה אוהב את אשתך?' 'מה דעתך, האם לב, בני, הוא מוכשר?' 'האם סופיה אנדרייבנה [אשתו של טולסטוי] מוצאת חן בעיניך?'. לשקר לו – אסור. פעם אחת שאל: 'אתה אוהב אותי, א' מ' [גורקי]?'". או, אם לחזור לענייני נשים, ההערה של גורקי שיש לטולסטוי בהחלט בעיית נשים: "אל האישה הוא מתייחס, להשקפתי, בעוינות בלתי מתפשרת ואוהב להעניש אותה – אם אין זו קיטי ואין זו נטאשה רוסטובה [דמויות נשים אהודות על המספר מ"מלחמה ושלום" ו"אנה קרנינה"], כלומר ברייה שאינה מוגבלת דייה. האם זוהי עוינות של גבר שלא הספיק לדלות את כל האושר שהיה יכול ליפול בחלקו, או עוינות הרוח ל'דחפי הבשר המשפילים'?". יש לציין בהקשר זה שגורקי מצטט את טולסטוי כמי שסבור שפניו לא יפים (נקודה כואבת גם אצל גיבור יצירת נעוריו של טולסטוי, "ילדות, נעורים, עלומים", ושגם ברנר, לא במפתיע, עמד עליה בהספדו על טולסטוי).

גורקי מתייחס לטולסטוי ביראת כבוד מלווה בעוינות. יראת הכבוד בגלל מוצאו האריסטוקרטי (לעומת זה העממי של גורקי) לא פחות מאשר בגלל כשרונו הספרותי ומנהיגותו הרוחנית. וכך, כנראה, גם באשר לעוינות. טולסטוי, כותב גורקי, "דומה לאל, לא לאלוהי צבאות או לאחד משוכני האולימפוס, אלא לאל רוסי שכזה". וכשאל כזה מתבונן בגורקי (גורקי כותב במקום אחר): "העניין שלו בי הוא עניין אתנוגרפי. בעיניו אני פרט משבט שאינו מיטיב להכיר – ותו לא". ב"מכתב שלא נשלח", שצירף גורקי לזכרונות, מכתב שנכתב עם היוודע דבר בריחתו ומותו של טולסטוי, מיטלטל גורקי בין התפעלותו: "ראו איזה אדם פלאי חי על האדמה הזאת!", לבין תובנותיו החודרות, למשל זו הרואה "עריצות" בהטפות המוסר של טולסטוי. מצד אחד "יש בלב ניקולייביץ' דברים רבים אשר עוררו בי לעיתים רגש קרוב לשנאה כלפיו, שהסתער על הנפש ורבץ עליה בכובדו המעיק. אישיותו שהצטמחה לאין שיעור היא תופעה מפלצתית" (ראו איך הטינה "המקצועית" על המקום שתופס טולסטוי בעולם משתרבבת לכאן!). אך מצד שני, האדם הגדול הזה – בקטע מפורסם נוסף מהרשימות הללו – רק טבעי וצודק הוא שיהרהר שמא יפסח המוות עליו: "האם עליו, על טולסטוי, למות? כל העולם, כל יושבי הארץ נושאים אליו עיניים: מסין, מהודו, מאמריקה – מכל מקום נמתחים אליו חוטים חיים, רוטטים; נפשו – לכל היא נועדה, לעולמים! וכי למה לא יחרוג הטבע מחוקיו ולא יעניק לאחד מבני האדם אלמוות גופני – למה?".