מבקר חופשי

אני חוזר וקורא ב"אחד העם" בימים אלה. התפיסה שלו על חשיבות ייסודה של זהות תרבותית יהודית עשירה, הנשענת על המסורת על רבדיה השונים, אך אינה דתית (ואף יכולה להיות אתיאיסטית במפגיע! לאחד העם חשוב להדגיש זאת. והוא עצמו היה, במובנים רבים, פוזיטיביסט בעל הטייה מטריאליסטית בן זמנו) – נראית לי צו השעה הדוחק.

נתעוררתי לעיסוק המחודש הזה באחד העם בגלל שני מאורעות מהעת האחרונה.

כמובן, בגלל הבחירות. נראה לי חשוב מאד שהציבור שאני משתייך אליו, הציבור החילוני שנוטה פוליטית למרכז ולשמאל, יחזור וינכס לעצמו את אוצרות הרוח היהודיים (ההולמים את ערכיו ההומניסטיים ושחלקם הם הם אלה שיילדו את הערכים האלה מלכתחילה, גם אם הוא לא מודע לכך). רק מתוך כך הוא ירגיש "גאוות יחידה" ותחושת זהות חזקה ויוכל ללחום את מלחמת הזהות והתרבות הרוחנית שמוטל עלינו להילחם בדור הזה (מלחמה על דרך ההשאלה, כמובן, ללא שפיכות דמים ואלימות, חס וחלילה). אני מאמין בחשיבות יצירת זהות יהודית פרטיקולריסטית אך הומניסטית. לזהות אוניברסלית תלושה אין סיכוי במאבק הזה, מטעמים עקרוניים וטקטיים כאחד.

מה שמוביל אותי לסיבה השנייה שמדרבנת אותי לעסוק באחד העם. הזעזוע שלי מהחגיגה של ההאלווין בשכונה המזרח תל אביבית האהובה עלי מאד שאני חי בה. החגיגה הזו, התמימה לכאורה (וגם לא לכאורה: כל החוגגים ויוזמי החגיגות פעלו מתוך רצון טוב), העידה, בעיניי, ראשית, על ריקנות תרבותית ואבדן זהותי. אבל גם על ריקנות עמוקה יותר: חוסר היכולת לשאת שיגרה. הרי זה עתה סיימנו מסכת ארוכה ארוכה של חגים יהודייים. האם אנו באמת זקוקים לעוד חג? לשמחה מה זו עושה?

אני מקווה להרחיב על הדברים האלה במסגרות אחרות. רק אומר שאת "אחד העם" אני קורא מקובץ של כל כתביו בין ארבעה חלקים שראה אור ב"הוצאת יודישער פערלאג" בברלין תר"ץ (1930). הדף בעל המרקם המשובח שנישא אלי מברלין למזרח תל אביב, ונקרא כאן אחרי 92 שנה, ממחיש לי גם את כל היתרון של קריאת ספר מודפס על קריאה באינטרנט. כל חלוף הזמן מוחש בדפים האלה, כל כובד הסמליות של אובייקט שנמלט מברלין במועד. אך גם כל כובד ההיסטוריה האישית שלי מצוי בארבעת הכרכים האלה. את אחד העם קניתי בתחילת שנות העשרים שלי, כשיצאתי מהעולם הדתי, וארבעת הכרכים הללו נדדו איתי מגלות דירה שכורה אחת בתל אביב לאחרת עד שהגיעו איתי לביתי הנוכחי. כל היחס האישי הזה, החושני, ההיסטורי, שנוצר סביב טקסט מודפס, וכל המפגש האישי, החומרי, החושני, הבלבדי, שמזמנת הקריאה של ספר מודפס, אינו קיים בקריאה על גבי מסך, שהינה קרה, לא אישית, לא מאפשרת התייחדות בין קורא לטקסט.

אני קורא את כל הכתבים כסדרם. וכעת קראתי שני מאמרים עיתונאיים לעילא שפרסם אחד העם בכתב העת שייסד, "השילוח", סביב 1900. באחד הוא עוסק בבית הספר שביפו שהיה אחד הראשונים שלימד "עברית בעברית". ובשני הוא עוסק בקלקלות התמיכה הכלכלית שקיבל היישוב הצעיר בארץ מידי הנדיב הידוע וגם מידי חובבי ציון ("הישוב ואפיטרופסיו" הוא שם המאמר).

אלה מאמרים מרובי פרטים, "טכניים", תעודות היסטוריות ראשונות במעלה אך לא מאמרי הגות ומחשבה. ועם זאת, אני קורא בהם בעונג עצום. ומדוע? כי אחד העם כאן מראה את הצד המעשי מעורר ההתפעלות של האינטלקטואל המרשים שהוא היה. הוא מפשיל שרוולים ומנתח נתונים, מדבר רק מתוך ידיעה ברורה של הנושא, והכל מנותח בשכל ישר "ליטבקי" מפעים, בעברית בהירה כחלון שנוקה זה עתה ואף נוצצת כמותו.

בקצרה, מדובר באחד משיאיה של העיתונות העברית לדורותיה. ודוק: העיתונות – לא ההגות!