על "צומת", של ג'ונתן פראנזן, בהוצאת "עם עובד" (מאנגלית: עתליה זילבר, 632 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

תומס מאן הגוֹלֶה מגרמניה אמר פעם בהתבטאות מלאת הדר שהספרות הגרמנית שוכנת במקום שבו הוא עצמו נמצא. גם כיום ישנה קבוצה מצומצמת של סופרים שהפכו לסמלי התחום. כאלה שהצלחתם נתפסת כהצלחת הספרות כולה וכישלונם ככישלונהּ. נדמה לי שרבים, ואני בכללם, חושבים שפראנזן שייך לקבוצה הזו. הוא שייך אליה, לטעמי, לא רק בגלל שהוא הוציא שני רומנים משובחים: ב-2001 את "התיקונים" ו"חירות" ב-2010 (כשבתוך "התיקונים" כלולים כמה חלקים מופתיים). ולא רק בגלל שהוא זכה לנוכחות ציבורית מרשימה כסופר (שאחד מגילומיה המפורסמים היא עמוד השער של המגזין "טיים" שהוקדש לו, עם הכיתוב "סופר אמריקאי גדול"). ולא רק משום כתיבתו המסאית ומעורבותו כאינטלקטואל ציבורי בענייני השעה (מעורבויות שאינן נעדרות עניין, ביחס למשבר האקלים ולהבדיל משבר העידן הווירטואלי, אך אינן מרעישות). אלא משום שבכתיבתו העיונית ובהתבטאויותיו החוץ-ספרותיות מתייחס פראנזן ישירות למעמדה המעורער של הספרות היום והוא גם כתב את אחד הטקסטים החשובים והמעמיקים בנושא: המסה "למה לטרוח?" (Why Bother?). נדמה לי שזו בלבד דרך המלך למרכז הספרותי היום: יש לגעת בתהום לפני שמגביהים עוּף ותחייתה של הספרות אפשרית רק אחרי שמכירים בהיתכנות קיצהּ. והתחייה אכן אפשרית. כפי שהוכיח לפרקים פראנזן עצמו ואותו קומץ סופרים שהוזכר.

ציפייה כזו היא מטען כבד להניח על כתפיו של רומן, גם אם שכמות הסופר חסונות. אך בשיפוט של "צומת" צריך להיזהר משתי הטיות סותרות: שפיטתו לחומרה לאור אידיאל נישא ובלתי אפשרי ולחלופין שכנוע עצמי שהרומן שלפנינו הוא הוא האידאל הנישא שאנו מייחלים לו.      

"צומת" הוא רומן מצוין על משפחת הידלברנט החיה בפרוורי שיקגו ב-1971. אב המשפחה, ראס הידלברנט, הוא כומר בגיל העמידה בכנסייה פרוטסטנטית בעלת גוון היפי ושמאלי. אשתו, מריון, מעט מבוגרת מבעלה, היא אישה חריפת שכל ועזת רגש אך מתוסכלת ומוזנחת. חלק ניכר מ"צומת" מוקדש להתפרקות נישואי השניים, כשראס מנסה להתחיל עם חברת הקהילה, אלמנה צעירה יחסית בשם פרנסס קוֹטרֶל. כלומר, חלק גדול מהרומן מוקדש להתפרקותה הנפשית של מריון ולדרך הנפתלת שבה מנסה ראס להגיע ללבה ואף למטה מכך של פרנסס. למרות טון הרומן הסאטירי, הקול המספר אוהב את שתי דמויותיו הראשיות. וגם את שאר הדמויות. כלומר את קְלֶם, הבן הבכור, אתיאיסט ורציונליסט, שחש שאין זה הוגן שהוא מנצל את לימודיו האקדמיים על מנת להשתמט מהשירות בוייטנאם למרות שהוא, כמו כלל משפחתו, סולדים ממלחמה בכלל ומזו שמנהלת ארה"ב בדרום מזרח אסיה בפרט. ואת בקי, נערה פופולרית בת שמונה עשרה, שמתאהבת בזמר פולק נוצרי צעיר בן הקהילה ונעה בין עישון גראס להתגלות דתית. ולבסוף את פרי, נער מבריק ומעורער שהפך להיות הדילר של חבריו. כפי שתדיר אצל פראנזן, הדמויות, על שלל פגמיהן האנושיים, הן גם בעלי רכיב אישיות אידיאליסטי אותנטי. הנקודה הזו היא חלק מהאמריקאיוּת שלהן (ושל פראנזן), "אמריקאיוּת" במובן הטוב של המילה, לשם שינוי. 

הרומן סמיך. אתה נע בו כמו במים. הוא עשיר כל כך בפרטים מדויקים ורבי משמעות, שפילוס דרכך כחץ מגדתו הקדמית לזו האחורית מענג כמו התגובתיות הגמישה העוטפת של מים על עור השחיין, לא כמו דלילות האוויר המפנה דרך באדישות להֵלֶך. ראס ומריון זוכים לתיאורים עזים של עברם, כך שכובד גיל העמידה שלהם, כובד ההיסטוריה שלהם – וכמו בחיים עצמם – מוחש לקורא. ואילו אצל הדמויות הצעירות, שוב כבחיים עצמם, מוחש היטב כובד ההבטחה, כובד עתידם.    

רומן מצוין. לא גדול. מדוע לא? "טוהר", הרומן הקודם של פראנזן מ-2015, הדהים אותי משני כיוונים סותרים: הרומן היה מענג לקריאה בצורה יוצאת דופן ונעדר חשיבות עקרונית בצורה ראויה לציון. אם ב"התיקונים" ו"חירות" פעל פראנזן במסורת הארנוליאנדית (על שם מבקר הספרות הויקטוריאני מתיו ארנולד), לפיה על הספרות להיות Criticism of life, קרי לעומתית וביקורתית ביחס למציאות, הרי ש"טוהר" היה fun אינטליגנטי טהור. "צומת" בהחלט כבד משקל יותר. אבל מלבד הצגת חיי בני אדם ברצינות ובמלאות – אכן הישג מרשים! – מה ביקש פראנזן לומר על תרבותנו? נדמה לי שדרך תנועת הנוער הכנסייתית "צומת" (שהעניקה לרומן את שמו), תנועת נוער שבה משתמשים בפרקטיקות פסיכולוגיות ניו אייג'יות, רצה פראנזן לומר בעקיפין משהו על תרבות הווידוי הפומבי של הרשתות החברתיות והריאליטי כיום. אבל האמירה לא מתגבשת. עיקר החסך הרעיוני ניכר במקומה של הדת ברומן. פראנזן חפץ, כמדומני, לדון ברומן באחד הכוחות המרכזיים בזמננו. אבל, בפועל, אין לו דבר מה מעניין לומר על הדת. תפקידה ברומן, למרות היותו מרכזי לכאורה, חיצוני למעשה. הסיבה ש"כניעה" (2015) של וולבק, ספר שנמוך בכמה דרגות מהיכולות הספרותיות והפסיכולוגיות שמפגין פראנזן ב"צומת", הוא רומן משמעותי יותר, נוגעת לעובדה שאצל וולבק הדת היא עסק רציני ויש לו כמה דברים מעניינים לומר עליה ועל מקומה בעולם העכשווי.     

רומן מצוין זה מצוין. האם לתרבות הספרותית שלנו זה מספיק?

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • ד  ביום יוני 3, 2022 בשעה 10:59 AM

    בתור מי שאוהב לקרוא ומוצא פחות ופחות מה לקרוא, נראה לי שלתרבות הספרותית יש בעיה פרדוקסלית: עצם קיומה כתעשייה מובחנת שבה "ההצגה חייבת להימשך" הוא שהופך אותה ללא רלוונטית.

    אני מרגיש את זה בעוצמה בספרות העברית, שנשלטת כבר הרבה עשורים בידי אנשים שעובדים בלהיות סופרים, וכותבים בין אם יש להם מה להגיד או לא. לרוב אכן אין להם, וגם כשיש, האמירה לא חשובה או לא מעניינת.

    במילים אחרות, התרבות הספרותית הממוסדת סובבת, אולי מעצם הגדרתה, סביב מה שנקרא באנגלית hack – פונקציונר, איש מנגנון, עסקן, שכל קיומו המקצועי והאישי הוא התגלמות של בינוניות. ואיך אפשר לצפות שמסביבה כזאת תצא אמירה חשובה, כזו שאנשים ימשיכו להעריך גם עוד מאתיים או אלף שנה?

    הבעיה היא בעצם אותה בעיה של כל ממסד שמתנתק מהמציאות ומתחיל להתקיים יותר ויותר לשם הממסד עצמו ולא לטובת אלה שמחוץ לו. קריסת מערכת החינוך היא דוגמה טיפוסית: מורה חדש וחדור מוטיבציה לשנות לא יכול להאריך שם ימים. או שהוא ייפלט, או שהוא ייגרס ויהפוך לבינוני כדי לשרוד.

    על הספרות, כמו על בית הספר, נגזר להפוך לנטולת רלוונטיות כל עוד אין לה שיטה מוצלחת להתגבר על האנטרופיה הממסדית ולשלב בתוכה זרים מעולמות אחרים בלי לקלקל גם אותם.

    • מאיה  ביום יוני 3, 2022 בשעה 2:53 PM

      ד- אני חושבת שעלית כאן על משהו בניתוח שלך. נדבך נוסף לתיאוריה שאתה מציג זה הדמוקרטיזציה של הכתיבה שתרמה להוזלה. דהיינו, כולם סופרים וכולם כותבים באמצעות האינטרנט כך שקשה להבדיל בין טוב לרע. החומות הממוסדות שעמדו כשומרות סף בפני שטף מילים ברובן נכחדו בעשרים השנים האחרונות והצורך לייצר סנסנציה ולהתחנף לכוחות החברתיים השולטים ולקבל ״לייק״ או לכל הפחות את אישורן גם כן תורם להרס.

  • מאיה  ביום יוני 3, 2022 בשעה 3:09 PM

    אגב, פרנזן כתב רבות בגנות טוויטר והרשתות החברתיות והתכתש על כך עם סלמאן רשדי שחובב אותן באופן מדאיג. את ספרו The Corrections קראתי פעמים (נדיר עבורי) ואהבתי את ההומור המשובח -שמשום מה אף אחד לא מזכיר אותו בביקורת על ספריו- ואת החמלה והסלחנות האבהית שלו כלפי דמויותיו. אבל את Freedom לא אהבתי בכלל. מעניין, אריק, שאתה טוען שהדת בספר הנוכחי מוצגת על ידו כפתרון לא כבד ראש לבעיית האנושות. אם אני זוכרת נכון, בראיון שהקשבתי לו לפני מספר חודשים הוא טען שהדת היא בלית ברירה כנראה התשובה. בכל אופן, ממליצה בחום על תוכנית הרדיו הקנדית הנפלאה בשם Writers and Company ועל הראיון עם פרנזן
    https://www.cbc.ca/radio/writersandcompany/in-his-new-novel-crossroads-jonathan-franzen-explores-crises-of-faith-and-family-in-1970s-america-1.6255293

  • edy7000  ביום יוני 3, 2022 בשעה 4:14 PM

    תודה על הביקורת המעניינת כתמיד (וגם כתובה נהדר, אם יורשה לי להוסיף). טרם קראתי ובאמת יכול להיות שאין לסופר "משהו" מסעיר להגיד, אבל אני חושב שיש רמת מצוינות מסוימת שמרגע שהיא הושגה הספר מצדיק את קיומו וממלא תפקיד חשוב: הוא מגייס עוד אנשים אל תוך הספרות והקריאה ומונע נשירה של קוראים אחרים. את "טוהר" נורא נהניתי לקרוא ולמרות שלא הרגשתי שהוא העשיר יותר מדי את עולמי האינטלקטואלי ברגע שיצא פראנזן חדש התייצבתי בחנות הספרות. "כניעה" לעומת זאת, הוולבק היחיד שקראתי, אומנם העסיק אותי רעיונית אבל לא העיר בי חדוות קריאה מדבקת מהסיבה הפשוטה שהטקסט עצמו היה אנמי ומאז לא חזרתי אל הסופר הצרפתי המשובח. שבוע שעבר נשאל ב7 לילות בנוגע לרומן "אנומליה" החדש האם רומן מושלם זה משהו שאנחנו רוצים, והשבוע אתה שואל אם רומן מצוין מספיק לתרבות הספרותית שלנו. התשובה לשתי השאלות היא, כן! בישראל למשל, יצירות ברמה הספרותית של שני הספרים הנל ממעטות להתפרסם ונדמה לי שאתה בעצמך טענת בעבר שזאת אחת הסיבות לירידה בקריאה בישראל. ספרים מצוינים הם המטריצה של עולם הספרות, תוציא אותם ולא ישארו קוראים שיתהו מה רצה להגיד הסופר על הדת או על הרשתות. השאלות שלך כמובן במקומן, במיוחד כשמדובר בסופר בסדר גודל כזה, אבל שתי "התפנקויות" שכאלה שבוע אחרי שבוע לא יכולות להיות צירוף מקרים. צריך להודות לאלוהים אלף פעם על כל יצירה שכזאת ומותר גם להשתהות על ההתמוגגות. כיף לקרוא ספר טוב, כל כך כל כך כיף.

  • אריק גלסנר  ביום יוני 6, 2022 בשעה 9:09 PM

    תודה רבה על תגובותיכם. קראתי בעניין.

    אדי, כייף שהספר מצוין, בהחלט כייף וחשוב. רק תהיתי ביני לביני וביני לבין קוראיי (תהיתי – לא חרצתי דין) האם בעידן המבוכה שלנו אנחנו לא זקוקים למשהו יותר חד משמעי.

  • עמיר  ביום יוני 12, 2022 בשעה 3:56 AM

    אריק, תודה רבה על הביקורת שכרגיל היא מעמיקה ומנוסחת היטב. אמנם טרם סיימתי לקרוא את הספר אך אני חולק על דבריך לגבי יחסו של פרנזן לדת בספר – לדעתי הדת היא בסיס הספר וכמה משיאיו (הביקור של מריון אצל הפסיכאטרית, ההתגלות הדתית של בקי לאחר שעישנה גראס) כוללים דיון מרהיב בפרשנות המציאות מתוך הנגדת הדתיות והחילוניות כמערכות יוצרות משמעות. בנוסף, אני חושב שפרנזן גם מתייחס לממדים הקהילתיים של הדתיות – נושא שבצפון אמריקה יש לו חשיבות רבה שלעיתים נעלמת בארצנו הקהילתית באופן טבעי כל כך (זהו גם פעמים רבות סוד קסמה של ישראל למבקרים מן המערב). האכזבה שלי מפרנזן היא דווקא מחוסר הדיון שלו באופציה היהודית של הדתיות. דמות הרב שמופיע במסיבת חג המולד מקבלת רק שתיים או שלוש שורות קלישאיות ומעבר לכך היהדות רק מוזכרת כמוצאו האתני של אביה המשוגע של מריון. אגב, גם וולבק בעיקר התייחס ליהדות כמעין תוצר של הישראליות. משונה, מעניין ומעט מאכזב ששני הסופרים החשובים הללו עדיין אינם מבחינים כי מתחת לאפם עדיין מתקיימת האופציה היהודית לחיים – לא כחיקוי לנצרות אלא כמודל עצמאי, בוגר והעיקר – תעב חיים.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: