פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"
דינה מרקון זיכתה אותנו בתרגומים של סיפורים קצרים ונובלות מהעידן הקלאסי של הספרות הרוסית. הסיפור הראשון בקובץ (של טורגנייב) הוא מ-1846 והאחרון (של ליאוניד אנדרייב) הוא מ-1907. חלק מהסיפורים והנובלות תורגמו בעבר לעברית (למשל, "נפש כנועה", בידי עמנואל ביחובסקי). חלקם זהו תרגומם הראשון. בולטת כאן נציגות לסופרים שבישרו את צ'כוב או שהלכו בעקבותיו: וְסֶווֹלוֹד גַרשין המבשר וגורקי, אלכסנדר קוֹפּרין וליאוניד אנדרייב הבאים אחרי.
הספר מלא וגדוש ביצירות מצוינות בצד יצירות מעניינות גם כשהן לא מוצלחות (הן מעניינות, בין היתר, בגלל מה שאני מכנה "ידע שלילי", אותו ידע שאתה רוכש כשאתה למד שמשהו שנחשב לא חשוב בעצם). ניתן לכתוב על הספר לא ביקורת אחת, כי אם חמש. אנסה להציג כמה מהרגעים שהיו משמעותיים בקריאה שלי.
בצורה הקצרה בלטו מאד שני סופרים רוסיים קלאסיים, בתחילת תור הזהב של הפרוזה הרוסית ולקראת סיומה, הלא הם גוגול וצ'כוב. גוגול נפקד מהקובץ. גוגול הוא, כמובן, כותב סיפורים קצרים גאוני והסיבה להיעדרותו (מלבד סיבות פרוזאיות יותר) היא, כנראה, מכיוון שהקובץ מבקש לאגד נציגים של "הריאליזם הרוסי", כפי שכותב בהקדמתו ולדימיר פפרני, ואילו סיפוריו הקצרים הבולטים של גוגול הם סוריאליסטיים. כפי שאראה, סיפור אחד בקובץ הוא במובהק סיפור "פוסטמודרני" פנטסטי ולא ריאליסטי, והוא גם דוגמה לסיפור לא מוצלח בעיניי אך בכל זאת רב עניין.
הקובץ נפתח בסיפור קצר בשם "יהודון" של טורגנייב. ניתן להתווכח אם הסיפור אנטישמי או לא (למרות שסיפור סולד מגיבוריו היהודים הוא מנסה להבינם ומראה גם צדדים מרשימים שלהם), אבל בעיניי הוא עדות מזעזעת לריקבון המוסרי העקרוני של הקיום היהודי בגלות, עליו הצביעה הציונות. הסיפור הזה מאפשר את אותה הקשבה נצרכת לְמה שאחרים אומרים עליך שהיא חיונית על מנת לצאת מנאיביות מוסרית, כפי שטען ברנר במסתו המפורסמת "להערכת עצמנו בשלושת הכרכים". הסיפור מתרחש ב-1813 בזמן מלחמת רוסיה בצרפת. יהודי פולני מבקש "לסדר" לקצין רוסי בחורה, שבהמשך מתגלה כבתו שלו (!). הוא גם מתגלֶה כמרגל לטובת הצרפתים. הסיפור החזק הזה מבטא היטב את שאלת הנאמנות שמופנית בעתות מלחמה כלפי מיעוט מתבדל שמתעקש לחיות את חייו המתבדלים בקרב עם אחר. העוקץ בסיפור של טורגנייב הוא שאי הנאמנות הלאומית של הגיבור מחלחלת גם לאי נאמנות פנימית למשפחתו שלו.
וְסֶווֹלוֹד גַרשין, הסופר הטראגי ומבשרו של צ'כוב, שרק לא מכבר הקורא העברי זכה להכירו בקובץ בשם "הפרח האדום", מיוצג כאן בשני סיפורים. אחד ארכני ומעט מפוטפט, אבל השני, "פחדן", הוא סיפור חזק על פציפיזם. הרקע לסיפור הוא מלחמת רוסיה תורכיה בשנות השבעים של המאה ה-19. הגיבור תוהה מדוע אינו מתגייס: "היום אמרו לי שאני פחדן. אומנם אמרה זאת גברת אחת ריקנית מאוד, שהבעתי בנוכחותה חשש שיחיילו אותי, ואת אי-רצוני לצאת למלחמה". אך המוות, המגיע אל סביבתו דווקא בעורף, בבית, עוד לפני השוחות, מזרז אותו להתגייס.
שני סיפורים של צ'כוב כלולים גם הם כאן. גם כאן בולט אחד על פני משנהו, זהו הסיפור "מורה לספרות", על אכזבותיו של מלומד צעיר מהבטחותיהם של חיי הנישואין.
מהסופרים הפוסט-צ'כוביים התגלה אלכסנדר קופרין כסופר מהוקצע הכותב comme il faut. ועם זאת יש ביצירתו מעט מתקתקות ומוסר השכל מודגש מדי. ואילו ליאוניד אנדרייב, המיוצג כאן בשני סיפורים על אנשים לא פוטוגניים (ישנה כאן נובלה על יהודה איש קריות וסיפור על אדם שהקריאה בניטשה וההכרה שהוא לא "על-אדם" מכרסמת בנפשו עד להתאבדות) הוא סופר מעניין ועם זאת אין מספיק חן ועומק בכתיבה שיפצה על נושאיה הלא מצודדים. אנדרייב, שהוא כמעט בן דורו של ברנר, קרוב אליו מאד מבחינה תמטית, אלא שיש משהו לא מספיק חם בכתיבה של אנדרייב, לפחות כפי שהיא מיוצגת כאן, שיפצה על הכיעור והדכדוך שהוא כותב עליהם.
היצירה שהכי הרשימה אותי בקובץ היא הנובלה (בת כ-80 עמודים) "וארֶנקָה אולֵסוֹבה" של מקסים גורקי (מ-1896). זה סיפור בעל איכות ארוטית חריפה על הימשכותו של איש אקדמיה שכלתן ומצפוני אחר בעלת אחוזה פרובינציאלית צעירה, בוּרה ונעדרת השקפות פוליטיות מוסריות. הצעירה המושכת והגאוותנית מעבירה אט אט את האקדמאי על דעתו. ב"סיפור על רומן אחד", הסיפור השני של גורקי שנמצא כאן, מתאהבת הגיבורה בגיבור של רומאן שקראה, המתגלה יום אחד לעיניה המשתאות כמי שיצא מבין דפי הספר והתגלם בבשר. זהו סיפור "פוסטמודרני" מובהק לא רק משום שהוא חוצה את הגבול שבין "בדיה" ל"מציאות", אלא משום שהמספר האירוני מודע לעצמו ומשתף אותנו בלבטיו ("אגב, לידיעת המבקרים: אדמה – כוכב, שאלתי זאת מויקטור הוגו"). על אף שהסיפור אינו מוצלח בעיניי, הוא מלמד משהו על פוסט-מודרניות בספרות. פוסט-מודרניות נוצרת כשקיימת תחושה שפסגות העבר הספרותיות גבוהות כל כך שלא ניתן לחקותן. אין זה מפתיע, לפיכך, שבסיום העידן המפואר של הספרות הרוסית במאה ה-19 יופיע נציג מוקדם כל כך של הסוגה.
מבקר חופשי 