על "על עצמות המתים", של אולגה טוקרצ'וק, בהוצאת "ידיעות ספרים" ו"אחוזת בית" (מפולנית: מרים בורשנטיין, 264 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

ברור, זה ספר "טוב". הוא מהנה לקריאה, כתוב במיומנות, יש חן מסוים לגיבורתו ויש בו כמה מחשבות די מעניינות (לא מאד). ואף על פי כן הוא מרתיח אותי. למה? והאם זה בפשטות מקרה של "זה לא היא, זה אני"?

המספרת והגיבורה היא ינינה דושייקו, אשה מבוגרת, מהנדסת גשרים ואחר כך מורה בעברהּ. כיום גרה ינינה בקצה פולין, על גבול צ'כיה, באזור שומם למדי ובו כמה בתים פזורים מאוכלסים וכמה בתי קיץ עליהם ינינה משגיחה בחורף בשכר. הרומן נפתח כששכן גלמוד, שינינה מתעבת בגלל יחסו לבעלי חיים ולטבע, נמצא מת בביתו. הוא מת מחנק, בסוג של צדק פואטי, חנק שנגרם מעצם של איילה שצד ואכל. משם מפליג הסיפור למעין סיפור בלשי. אחד אחרי השני נמצאים מתים גברים השייכים למה שניתן לכנות האליטה של הפרובינציה הנידחת בה מתרחש הסיפור: מפקד משטרה, בעל חוות שועלים וכולי. מי אחראי למותם? האם אלה פשוט בעלי החיים שבאו לנקום, כפי שגורסת בעקשנות ינינה?

הגיבורה היא טיפוס טיפוס. יש לה דעות מוצקות על העולם, אורח חיים אקסצנטרי, הומור, כולל הומור עצמי. יש בה, ובאופן בו היא מספרת את סיפורה, לא מעט חן. אבל צריך לאפיין נכונה את הגיבורה ואת הרומן בו היא מככבת: זו גיבורה בעלת אידאולוגיה ברורה, אידאולוגיה פנטית בקצותיה, וזהו רומן אידאולוגי מובהק, ששייך לז'אנר מתפתח שמכונה "ספרות אקולוגית" (Eco Fiction).

האידאולוגיה של הרומן היא פוסט-הומניסטית. על המת הראשון מעירה ינינה: "הוא התייחס ליער כאילו היה המשק הפרטי שלו – כל מה שביער שייך לו. הוא היה בוזז באופיו". "בוזזים באופיים" הם, במשתמע, בני האדם באופן כללי. כך מתבטאת ינינה על הכלבות שלה, שנורו על ידי ציידים: "הן היו אנושיות יותר מבני אדם בכל מובן. רגישות יותר, חכמות יותר, שמחות יותר…ולאנשים נדמה שאפשר לעשות הכל לבעלי החיים, שהם כמו חפצים". המיזנטרופיות שטבועה בטקסט הזה קשורה גם בתאוות כיליון כללית שצצה בו: "והרי אפשרי היה שכל זה לא יהיה. שיהיה רק עשב – מצבורים גדולים של עשב ושיחי קיצנית ניגפים ברוח. כך זה יכול היה להיראות. או כלום – מקום ריק בחלל הקוסמי. ואולי דווקא כך היה מוטב לכולם". בינתיים, עד שיכלה הכל, ואולי הדבר נובע משינוי האקלים, כפי שגורסת אחת הדמויות (ברומן שפורסם במקור ב-2009), בעלי החיים באים לנקום "על הכל".

טוקרצ'וק בונה גיבורה – שאין שום סימן ברומן שמרמז שהיא לא מזדהה איתה – שמחזיקה בצביר רעיונות הקשורים לאותו יסוד פוסט-הומניסטי אקולוגי. למשל, המשיכה של הגיבורה לתיאוריות האנטי-רציונליסטיות והמיסטיות של המשורר האנגלי ויליאם בלייק בן המאה ה-18. זה – המשיכה לדמויות בנות המאה ה-18 שמייצגות את מה שישעיהו ברלין כינה "הנאורות-שכנגד" – אגב, אחד הקשרים הבולטים בין הרומן הזה ל"ספרי יעקב" של הסופרת (שזכתה ב-2018 בנובל), רומן שאפתני בהרבה מ"על עצמות המתים" ומהנה לקריאה הרבה פחות. עיסוקה של הגיבורה באסטרולוגיה מקרב אותה לזרמי ניו אייג' פנתאיסטים בתנועה האקולוגית. הגיבורה היא גם אנטי קתולית, יסוד שקשור גם הוא בפוסט-הומניזם שלה (הכומר לגיבורה: "אין להתייחס לחיות כאילו היו אנשים. זה חטא. זה רהב […] אלוהים נתן לבעלי החיים מקום נמוך יותר, בשירות האדם"). מעל הצביר האינטלקטואלי הזה בוזקת טוקרצ'וק אהבת מהגרים (הרופא החביב עליה הוא מהגר מהמזרח התיכון בשם עלִי) ושנאת גברים אופייניות: "יש לי אפילו תיאוריה בעניין הזה. עם הגיל לוקים גברים רבים באוטיזם טסטוסטרוני, שמתבטא בהיעלמות איטית של אינטליגנציה חברתית ושל יכולת תקשורת בין-אישית, ופוגע אפילו בניסוח מחשבות. אדם הלוקה בכך נעשה שתקן ונראה שקוע במחשבות. הוא מתעניין הרבה יותר בכל מיני כלים ומנגנונים מכניים. הוא נמשך אל מלחמת העולם השנייה ולביוגרפיות של ידועי שם, בדרך כלל פוליטיקאים ופושעים. יכולתו לקרוא רומנים נעלמת כמעט לחלוטין. האוטיזם הטסטוסטרוני פוגע בהבנת הפסיכולוגיה של הדמויות". ציטטתי את הקטע באריכות כי הוא מדגים גם את ההומור של המספרת וגם את העניין המסוים שיש ברעיונותיה (אני מתכוון דווקא להערה לגבי קריאת רומנים, לא לגבי גברים מבוגרים).

אז מדוע אני רותח? האם זה רק בגלל שאני לא מסכים עם חלק מהרעיונות שמבוטאים ברומן? אני חושב שזה לא רק זה. אני חושב שעולה מהרומן איזו ארומה שבֵעת רצון מעצמה, של מי שמבטאת את כל הרעיונות "הנכונים", המוסריים ולמרבה הנוחות גם האופנתיים. ואני סבור גם שהספר הזה מבטא בבלי דעת את מה שמסוכן בצדקנות. אם צריך לבחור בין עולם שסובל מרדיפת יתר של צדק (צדקנות) לעולם שסובל מרדיפת חסר של צדק (הפקרות) – אני חושב שאבחר באפשרות הראשונה. ובכל זאת, יש יסוד אלים בצדקנות. מתחת לדאגה לחלשים, לחיות, לכדור הארץ, יש לעיתים אלימות מפעפעת ולא מודעת שמצאה לה סוף סוף הצדקה לפורקנהּ. וכל קורא שיגיע לסוף הרומן הזה ייווכח בכך שהרומן הזה ממחיש להפליא את היסוד האלים שמפעפע בצַדקָן, למרות שאין זו בהכרח כוונתו של הרומן.  

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • מורן  ביום אוקטובר 11, 2021 בשעה 10:15 AM

    היי אריק, תן לי לנחש: אתה ממש לא טבעוני וזוועת השעבוד וההתעללות בבעלי חיים, אפעס, לא בדיוק מעסיקה אותך. אחרת קשה לי להבין מדוע אתה מפרש אידיאולוגיה פוסט-הומניסטית כמיזנתרופיה. הדוגמאות שאתה מביא מתוך הספר לא אמורות לטרגר אף אחד, אלא אם כן נורא דחוף לאותו מישהו לשמר את הפריוולגיות שלו על חלשים ממנו. כואב לך שהיא כותבת שהכלבות שלה היו יותר "אנושיות" במושגיה מאנשים מתעללים בסביבתה? למה? כדאי שתבדוק את זה. מה לא נכון, או "מרתיח", בלכנות את השכן כ"בוזז" אלים? האם זה לא מה שאפיין את המעשים שלו? אה, נכון, הוא היה "גלמוד" אז באמת איפה החמלה שלך אולגה. וההיסק שאתה עושה לגבי "תאוות הכליון", טוב, מה יש להגיד על זה. אולי אם היית מאוורר קצת את הפרספקטיבה הסוגנית שלך ונדרש לסבלם של אחרים (ובעיקר זה שאתה אחראי לו – כי כאמור, אני צנצנת אם אתה טבעוני/פעיל למען זכויות בעלי חיים/פעיל אקולוגי/נותן דעתו על "דאגה לחלשים") היית מבין כמה קשה ומאתגר לחיות בעולם שמתנהל באטימות מוחלטת כלפי סבל עצום, מיותר ובנאלי של חלשים מאיתנו, מה לעשות. פוסט-הומניזם זו לא מיזנתרופיה. זה להגיד, היי, האנושות זה לא הדבר היחיד שחשוב, ואין לנו זכות למרר את החיים לאחרים כפי שאנחנו עושים. נשמע שהטקסט שלך כל כך נרעש מהאופציה של שחרור העבדים עד שהוא מרים באוטומט את השלט של היי, תפסיקו להיות אלימים ופנאטיים! זה ממש מרתיח אותי ואלים כשאתם מדברים על בעלי חיים בתור שווי זכויות! כאילו השנה היא 1824 ולא 2021. שלא לדבר על זה שכל המניפסט הסוגר שלך על "אלימות צדקנית" לא מעוגן בשום הסברים קונקרטיים, אלא פשוט מרחף בחלל כ"תחושה" כללית שלך על האופן שבו דברים מתרחשים בעולם. זה הטריק הכי ישן בספר, לכנות את מי שנאבק כדי להזיז דברים כ"צדקן פנאט אלים" מתוך התקווה שזה ינטרל אותו, לקשור את זה באופן רדוד ושטחי למגמות של נראות (כן, כי זה מה שטרנדי ו"נכון" עכשיו, לעשות לייקים לגרטה ת'ורנברג ולכתוב שירים על הרים, ולא כי יש אנשים שאשכרה טרחו לגבש מחשבה אתית מנומקת על משהו נוראי נוראי נוראי שקורה) ובאופן כללי להתמרמר על זה שיש אנשים שלא פשוט מעודדים את הקבוצה שלהם בדיפולט ובכל מחיר (כי קשר דם זה הערך העליון, לא?). מקווה שלא תשים אותי (ואת אולגה) בכלוב עקב התגובה האלימה והצדקנית הזו. 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: