על "פליאה", של צרויה שלו, בהוצאת "כתר" (278 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

"הסוד מהעבר" הוא יסוד מוסד במלודרמה. גם כאן יש לו תפקיד מרכזי. לאחר מות אביה, מנו רובין, עטרה, אדריכלית שימור בת חמישים הגרה בחיפה עם משפחתה, יוצאת לפגוש ברחל, מי שהייתה אשת נעוריו של אביה וחברתו למחתרת הלח"י. עטרה תגלה את סוד פרידתם של רחל ומנו אשר תרם, כנראה, גם ליחסו העכור ולפרקים האלים של אביה כלפיה, בתו. הרומן מסופר בגוף שלישי וצמוד לתודעת שתי הגיבורות ונע לסירוגין בין עטרה לרחל. בפרקים המוקדשים לעטרה, בצד מפגשיה עם רחל, מסופר לנו על מחלה מסתורית התוקפת את בעלה, אלכס. בפרקים המוקדשים לרחל, נזכרת רחל כבת התשעים בלהט האידאולוגי שפיעם בה בנעוריה, בנטישתו הפתאומית של מנו אותה ואת המחתרת, בניסיונותיה להפיח חיים בלהטהּ זה על ידי המעבר בשנות השבעים להתנחלות מעלה אדומים, ביחסיה הקשים עם בנה הבכור, המסרב לבקר אותה מעבר לקו הירוק, וביחסיה החמים עם בנה הצעיר, שהתברסלב.

אך למרות היסוד המלודרמטי שקיים כאן בקווי העלילה הגדולים, מה שמונע מהיצירה של שלו ליפול בפחת הז'אנר הינם, ראשית, התחכום והמעודנות של הכתיבה ברמת המשפט והפיסקה. התחכום הפסיכולוגי שמתבטא, למשל, בתהיותיה של רחל שמא דירות המסתור שבהן שהתה בצעירותה המחתרתית היו המטרה – הגשמת תשוקת הבדידות שלה – ולא האמצעי. או הרהוריה של רחל על כך שכעסו של בכורה עליה משמר את צעירותה: "הוא כועס עליה כאילו היא אם צעירה עדיין". או הניסוח הבא של יחסי עטרה ובנה: "וברגע שתראה את פניו של בנה יתרחש מייד האיסוף הפנימי הזה, שאולי בגללו אנשים מביאים ילדים לעולם, אחרת דבר לא ימנע מהם להתפורר. […] היא צריכה לדאוג לילד הזה". סופרים טובים מלמדים אותנו דברים חדשים על עצמנו או מנסחים עבורנו אמיתות חיים שחשנו במעורפל. מעודנות הכתיבה מתבטאת, למשל, במעברים גמישים שיש כאן בין הקונקרטי למטאפורי. על פרידתם של רחל ומנו: "לא הייתה דרך אחרת, לא אל ירושלים ולא אל ליבו הנצור. דרך בורמה שלה לא נפרצה". על יחסי רחל ובנה הבכור המתנכר: "גופה דחה אותו, כאילו לא תינוק אמיתי מתהווה שם ברחמה אלא בובה מלאה חומר נפץ העתידה להתפוצץ בלחיצת כפתור. כמו זו שהייתה מובילה מדי בוקר".

הבאתי את שתי הדוגמאות האחרונות כי הן נוגעות גם ביסוד אחר שקיים כאן והופך את "פליאה" לרומן בעל משקל: המעבר בין האישי ללאומי וחוזר חלילה. אני חושב שברומן הזה, יותר מבכל רומן קודם שלה, מאיישת צרויה שלו את כס הצופָה לבית ישראל. ואני אומר את זה כשבח מוחלט. אין מדובר כאן באיזה חיבור מכני בין הפרטי ללאומי או ברצון להידחף ולומר כמה דברים על "המצב" על מנת להיחשב לסופרת "חשובה". אני חושב שיש כאן מפגש אמיתי, מהותי, בין היסוד הדיכאוני, שתמיד היה קיים בסיפורת של שלֵו, לחוויית הישראליוּת שהרומן מציג ומנתח. חורבן הבית הפרטי שעטרה אולי עומדת בפניו משיק כאן באופן עמוק – ולא רטורי בלבד – לחששות מחורבן הבית הישראלי. החששות הן של עטרה ורחל כאחת. עטרה מהרהרת בעקבות בנה שמשרת בשייטת: "דווקא שם […] במבצר עתלית החרב, פאר הממלכה הצלבנית שלא האריכה ימים". ובמקום אחר: "לאחרונה חשה שכבר התנתקה מן המדינה וחיה רק את חיי העיר שלה". ואילו רחל: "זו ארץ אחרת, צפופה ואפורה ומבוצרת, מסתתרת מאחורי חומות וגדרות תיל, ומראהָ מעיד כי אבדה לה האמונה בצדקתה". עטרה אף חוזה חזות קשה רחבה יותר: "כי נדמה לה פתאום שקץ משפחתה מבשר את קץ העולם, שהכול עתיד להתמוטט, העיר והארץ וכדור הארץ כולו […] אסון פתאומי ישמיד את האנושות כי היא אינה יודעת לאהוב". עלי להדגיש: בלי קשר לנכונות הדיאגנוזה והפרוגנוזה, הרי שיש ב"פליאה" אמת רגשית, שמחברת את יצירתה של שלֵו למסורת הספרותית המפוארת של העצב הדיכאוני העברי, הפרטי-לאומי (ביאליק, ברנר, שבתאי; וברנר, יש לזכור, שגה קשות בהערכת-החסר הפסימית שלו על כוחו של היישוב העברי).

תחת כובע הצופָה לבית ישראל שלֵו גם מעמתת את האישי אל מול הלאומי: "את לא אהבת אותנו", מטיח ברחל בנה בכורה, "נאמת לנו בלי סוף על אהבת הארץ, אבל את המשפחה שלך לא אהבת". ותחת אותו כובע היא מזהה כהלכה את חזרתה של הדת (בנה הברסלבי של רחל ועוד) כמהלך עמוק ובו בזמן שגוי להתמודדות עם הוואקום של נסיגת האידאולוגיות החילוניות ועם הדיכאון הפרטי-לאומי-פלנטרי הכללי. "הלאומיות החילונית שלה ושל בעלה הצמיחה שני סוגים שונים בתכלית של מרד", מהרהרת רחל על בניה, "רגש אשמה חולני" מחד גיסא והדת מאידך גיסא. ובהיותה ממשיכה של מסורת העצב העברי העמוק הזו, מודעת שלֵו בחריפות לנוכחות האבסורד אשר מהפרספקטיבה שלו שם לחוכא ואטלולא את חשיבות האידיאולוגיות הגדולות. הסיבה שבגללה נטש מנו הן את רחל והן את פעילותו המחתרתית הינה הגרוטסקיות הזוועתית של הקיום שנחשפה בפניו פתאום.

קראתי לא מזמן פעם נוספת את "חיי אהבה". בשנות התשעים, שנות שפל ספרותי, הרומן הזה, בצד קומץ ספרים נוספים, החזיר לי את האמון בספרות. בקריאה השנייה נוכחתי שוב לדעת עד כמה הוא מצוין. "פליאה" אינו ברמה של "חיי אהבה" (בין היתר כי הפטליזם, שמקדם הרומן בסופו, מאולץ). אבל הוא רומן בעל יופי, עידון, אכפתיות, אמת ונוכחות.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • נורית  ביום ספטמבר 27, 2021 בשעה 5:56 PM

    תודה לך, הספר ברשימה הקצרה שלי. אהבתי מאוד ובמיוחד את תרה. אני מצפה לקריאה בפליאה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: