פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"
אלה רשימות שנכתבו לעיתון, כמעט כולן בשנות העשרים של המאה הקודמת, וצ'אפק עצמו קיבץ את רובן לכרך אחד אשר ראה אור ב-1925.
הרשימות נעות על פני שלל נושאים, באופן לא שיטתי. רשימה אחת, למשל, נסובה על תפקידה המרגיע של נתינת השמות בחיי אדם ("כאשר לדבר כלשהו אין שם, הוא מטריד […] אך אם יש לו שם, לפתע נדמה לאדם שהוא מכיר את הדבר ואין הוא צריך לחשוש מפניו"). רשימה אחרת יוצאת מהתבוננות בחתולים (כמה רשימות מוקדשות לחיה זו שצ'אפק חיבב) שממנה מסיק צ'אפק ש"בּיוּת הוא, בפשטות, מצב של אמון וביטחון". ומכאן קצרה הדרך לתובנה מאלפת: "והלוא גם אנו, בני האדם, גם אנו איננו פראיים, כל עוד אנו בוטחים זה בזה […] פוליטיקה הניזונה מטיפוח אי-אמון היא פוליטיקה של ערבות הפרא […] אפשר להרוס את הציוויליזציה, והאנושות תיוותר אנושות; אך אם ייהרס מצב האמון, ייהפך העולם האנושי לממלכת הטורפים". רשימה אחרת מסבירה את ההתמכרות הלא רציונלית שלנו לרשתות חברתיות ולאמצעי תקשורת כמו ווטסאפ. אמנם צ'אפק מדבר על הדואר אבל חוסר הרציונליות דומה: "שוב תצפה בלב הולם לצלצולו של הדוור ותקרא בחדווה: 'הה, יש דואר!' ולא שאתה מצפה למשהו מסוים […] 'משהו פשוט יגיע': זו אפשרות מיסטית וחסרת גבולות, אשר מדי יום – חרף כל ניסיונות העבר – נפתחת בפניך למשמע צלצולו של פעמון הדואר". רשימה אחרת מוקדשת לתיאור שנים עשר השליחים וישו העורגים לאיזו ארוחה טובה, באחד מרגעי ההמתנה הבלתי נמנעים בחיים שמשום מה לא נכנסו ל"ברית החדשה". ואילו רשימה אחרת מדברת בשבח הדברים הלא גרנדיוזיים. דברים כמו צ'כיה, למשל. "ארץ קטנה אנחנו, אך איננו מוקסמים מהיותנו ארץ קטנה".
שיטה ושיטתיות – אין. וליתר דיוק: שיטתית בלבד היא הגישה ההומניסטית, המתונה, הליברלית, ההומוריסטית של צ'אפק.
ככלל, לא מדובר כאן בקטעי התבוננות לשם התבוננות בעולם שסביבנו, כפי שניתן היה לחשוב מכותרת הקובץ. מושאי ההתבוננות שישנם כאן משמשים כאלגוריה (פרפר כסמל לאומה הצ'כית; כוס בירה מסתורית על הגג כאלגוריה לאירועי חיים שאינם עולים בקנה אחד עם השכל הישר) או כמדרבנים לחקירה בלשית (מה ניתן להסיק משרבוטי שולחן על משרבטיהם?). לעתים, בעיקר בחלקו הראשון של הקובץ, הרשימות בנליות (למשל, רשימה על התפעלותנו הקמאית מהאש; רשימה על כך שכיום השעשועים אינם ספונטניים והבידור הפך להיות תעשייה). ולעתים אנכרוניסטיות. כך רשימה מבריקה, אך שהזמן התאנה לה, היא "על הספרות". צ'אפק מבחין בין הספרות לשאר מלאכות בכך שלו היה ילד ניצב מולו בשעת עבודתו, הרי שלא היה משלח היד הספרותי מושך אותו כמו שילדים מתפעלים מהטוחן, האופה, הרופא או הצבע. ההבחנה הזו רלוונטית לחברה פרה-תעשייתית ותעשייתית, אבל בחברה פוסט-תעשייתית רבים משלחי היד הנעשים חרישית בתוככי המוח.
אבל חלק גדול מהרשימות מקוריות, מעוררות מחשבה ולעתים מעוררות התפעלות של ממש. וגם ברשימות החלשות מבליחים פעמים רבות קטעים פשוט כבירים, קטעים מלאי ברק והומניזם עמוק. למשל, ברשימה "על החלומות", שהינה התקפה עזה על החשיבות שמיוחסת להם והינה שיר הלל לחיי הערות. אביא ציטוט ארוך, על מנת שתוכלו להיווכח איזה חריפות ומקוריות והומניזם-אוהב-חיים מרוכזים בשורות אחדות, ברעיון העיקרי וברעיונות המשנה: "הדבר הנורא ביותר בחלומות הוא היותנו פסיבים לגמרי. אין רצון, אין מעשה של השכל, אין דחף שיוכל לשנות את מהלך החלום, ויהיה מעיק עבורנו ככל שיהיה. וזוהי הבושה הגדולה ביותר (לפחות לנו, הגברים): ההכרח להיוותר פסיבים. זו הסיבה, למשל, לכך שאנו כותבים ביקורות על מחזה או על קונצרט: כדי לבוא חשבון עם הפסיביות שהייתה מנת חלקנו לשעתיים או שלוש. אבל על החלום איננו יכולים אפילו לכתוב ביקורת, שכן לרוב אנו שוכחים אותו עד הבוקר […] העֵרוּת מהנה בעצם עוד יותר מן החלום. היא עשירה יותר, מותחת יותר ואף יצירתית יותר. את הדברים הפנטסטיים ביותר חוויתי במציאות – את הפלאים והשמחות הגדולים ביותר, את הנופים היפים ביותר ואת ההקשרים הנסתרים מכולם. ובכלל, השירה והאמנות הן מעין ספר חלומות מצרי-אשורי של חיי העֵרוּת; הן מפרשות לנו דברים אמיתיים, כמו שיוסף פירש במצרים את חלומותיו של פרעה. זוהי מטרתה המשמעותית של האמנות".
שני דברים בעקבות הציטוט הארוך והמלהיב הזה: הראשון נוגע להערה המגדרית שמופיעה בו. צ'אפק, בכמה מקומות, אינו עולה בקנה אחד עם התפיסות הדומיננטיות בזמננו בסוגייה המגדרית. למשל, ברשימה שבה הוא כותב נגד רצונן של נשים להיות מקצועניות ומומחיות כמו גברים ("מפעם לפעם אנחנו קוראים בעיתון על איזו 'ראשונה': עורכת הדין הראשונה, ראש העירייה הראשונה, וטרינרית"), ושבה הוא טוען שהייחוד של הנשים הוא בהיותן אנטי-מתמחות אלא מגשרות בין נישות חברתיות ("האישה ניחנה ברוח אוניברסלית, רבת-פנים שאינה מתקבעת בדבר אחד"). אך צ'אפק מעניין לרוב גם כשלא מסכימים איתו ובכל מקרה אני חושב שכדאי לא לצמצם את חיי הקריאה שלנו למגוון מצומצם של סוגיות מורליות כגון יחסו של הכותב לנשים (מה גם שהיחס כאן אינו בוטה). הנקודה השנייה שמופיעה בציטוט לעיל היא הערה על טיבה של האמנות. ואכן צ'אפק מתגלה ברשימות הללו מעת לעת כמבקר ספרות מעניין. ברשימה "מה קוראים מתי?" הוא טוען טענה מקורית: "הייתי מעז לומר שהבוקר אינו זמן ראוי לקריאת ספרים […] ספר – בדומה לאהבה והוללות, הוא ענין לילי". אך מלוא גדולתו כמבקר ספרות ניכר ברשימה שהמתרגם, פאר פרידמן, התעקש לכוללה בספר ועל כך תודה שלוחה לו. מדובר ברשימה "הולמסיאנה, או: על הסיפור הבלשי", הכוללת הערות מסעירות בעמקותן על הז'אנר הבלשי.
מבקר חופשי 