הערה על "מומנט מוזיקלי" במלאות 30 למותו של יהושע קנז

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

איכויות יצירתו של קנז משרטטות פרבולה. אחרי התחלה מעניינת אך מוגבלת מתגבהת הפרבולה לגבהי שלוש יצירותיו המרכזיות, "מומנט מוזיקלי" (1980), "התגנבות יחידים" (1986) ו"בדרך אל החתולים" (1991). יתרת יצירותיו משרטטת את שקיעתה האטית של הפרבולה הזו. לטעמי, שלוש היצירות שבשיא כתיבתו משרטטות עוד פרבולה, פרבולה פנימית, כש"התגנבות יחידים" עולה על "מומנט מוזיקלי" שלפניו ו"בדרך אל החתולים" שאחריו.

אבל "מומנט מוזיקלי", מחוץ לכל מעלותיו הרבות, נדמה כרלוונטי במיוחד לזמנים הספרותיים בהם אנחנו מצויים. כוונתי לעלייתה של הכתיבה האוטוביוגרפית או של ז'אנר האוטופיקשן בשני העשורים האחרונים. בניגוד ל"התגנבות יחידים" רחב ההיקף, הרומן שפורש תמונה פנורמית של החברה הישראלית הצעירה דרך דמויותיו הרבות, הרומן החברתי שבה הדמות בעלת המאפיינים האוטוביוגרפיים (דמותו של "מלבס") אינה תופסת את מרכז הבמה, ובניגוד לכלל היצירות האחרות שעוסקות בדמויות רחוקות מה"אני" הכותב המשוער, שכתובות מתוך עמדה של מספר כל-יודע מרוחק, המתבונן בעולם במבט נטורליסטי, אפילו זואולוגי, "מומנט מוזיקלי" עוסק בעיקרו בהתפתחות של "אני" יחיד, התפתחותו מגיל שלוש עד סף הבגרות. בכך הוא קרוב לתקופתנו יותר מאשר הרומנים החברתיים והנטורליסטיים של קנז. גם אם ה"אני" הזה לא מכונה בשם, הרי שברור היה לקוראי הספר מיום צאתו לאור שיש קווי חפיפה בולטים בינו לבין הסופר. ובעצם, אי כינויו של הגיבור בשם מסגיר בעצמו את הקירבה הזו. כמו הדמות של "מרסל" אצל פרוסט, מקור השפעה מרכזי על קנז, גם ה"אני" של "מומנט מוזיקלי" קרוב מאד ליוצרו. המתכונת האוטוביוגרפית (מעקב בגוף ראשון אחרי צמיחתה לאורך השנים של דמות אחת) של "בעקבות הזמן האבוד" ו"מומנט מוזיקלי" מאפשרת לקרוא לשתי היצירות אם לא "אוטוביוגרפיה" אז לכל הפחות "אוטוביוגרפיה בדיונית". בצרפת יש הרואים בפרוסט את אחד מאבות האוטופיקשן שם. כך ניתן גם לראות את "מומנט מוזיקלי".

למעשה, עד הגל האוטוביוגרפי הארוך שהספרות הישראלית גולשת עליו בשני העשורים האחרונים (חיים באר, עמוס עוז, רונית מטלון, איל מגד, לאה איני ועוד), כתיבתה של אוטוביוגרפיה ספרותית הייתה אופציה נדירה מאד בספרות שלנו. "החיים כמשל" (1958) של פנחס שדה ו"מומנט מוזיקלי" היו היוצאים מן הכלל שמעידים על הכלל. והם היו אכן "יוצאים מן הכלל" בשלל משמעויות. בתוך שתי היצירות האלה עצמן מקופל גם ההסבר לנדירותן בנוף הספרות הישראלית. הן כמו מסבירות לנו מה משמעותה המתריסה של כתיבת אוטוביוגרפיה באקלים התרבותי הישראלי הקולקטיביסטי. "החיים כמשל" מדגיש את חשיבותו של היחיד. כמובן, היחיד הוא כאן הכותב. עם פרוץ מלחמת העצמאות, מתאר פנחס שדה את אדישותו למאבק הלאומי לחיים ולמוות הניצב בפתח. וליתר דיוק, זו אינה אדישות, כי אם עצב וכעס על כך שהמאורעות הלאומיים מחייבים את היחיד לסטות מקו קיומו הפרטי. בסצנה הזו, שדה גם מסביר בעקיפין את הז'אנר החריג שבו הוא כותב, האוטוביוגרפיה, זה הממוקד ביחיד, זה המפנה עורף לכלל.

לא במקרה, אצל קנז יש קטע מתריס דומה, שניתן לקוראו הן לגופו של עניין והן כהסבר בעקיפין לז'אנר שבו הוא כותב, הז'אנר האוטוביוגרפי. כוונתי לקטע המפורסם בסיפור הראשון ב"מומנט מוזיקלי" (עמ' 16-17 במהדורת "הספרייה החדשה") בו מגלה הפעוט בן השלוש בערך שהוא אינדיבידואל. שהוא, ליתר דיוק, כפוי להיות אינדיבדואל. "והקול שעלה ממעמקי דחק אל שפתי את המילים שנפלטו חרש כאילו לא אני אמרתין אלא זר שהתיישב בתוכי ולא חדל מלקרוא בהשתוממות: אני, אני, אני, אני".

הקטע הזה רצוף דקויות ועמקויות. הגילוי של הילד שהוא נפרד מהסביבה שלו הנו גילוי לא רק משמח ("הקול הזה מילא אותי חרדה ושמחה שלא ידעתי את סיבתן", הקול הוא "מושיע ומסוכן מאד"). כאמור, גם אין לנו ממש בחירה בסוגייה הזו, באופן אירוני כוח זר לנו כופה עלינו את ה"אניות" שלנו ("לא אני אמרתין אלא זר שהתיישב בתוכי"). בנוסף, ההתוודעות הזו ל"אני" באה מתוך חיכוך עם העולם, ה"אני" מגלה את תודעתו הנפרדת כשהוא "מחליק בידי על צינור הברז" ואו אז העצמים שלנוכח ה"אני" הנפרד, "קיר הרפת ושתי המדרגות קיבלו לעיני את צורתן הסופית, הנחרצת". ברגע שאנחנו מגלים את עצמנו כתודעות נפרדות, מצטלל גם העולם הניצב מולנו, שאליו אנחנו כעת מודעים. גילוי ה"אני" אצל קנז הוא חוויה מיסטית (ללא צורך להסתייע בעל-טבעי), אך הוא חוויה מיסטית לא בהכרח מיטיבה, כמו שהתגלויות הנביאים בתנ"ך בישרו להם לעתים שחייהם יהפכו לקשים מנשוא תחת עול השליחות שהונחה על כתפיהם. אבל העמקות המיסטית של קנז נוגעת בעוד נקודה. גילוי ה"אני" אינו בהכרח גילוי האמת על חיי אדם. הוא כותב: "מול הברז הגדול אשר ליד הרפת, בחצר האחורית של ביתי, זמן רב לפני כן, לפני כל הזמנים שידעתי, היתה לי כמו יקיצה מתוך חלום אל תוך חלום חדש". גם ה"אני" שמגלה את עצמו מוּנחת למעשה בתוך חלום חדש. כי כל חיינו הם חלום, כפי שטענו מיסטיקנים רבים במסורות תרבותיות שונות.

הקטע המפורסם הזה, באורך של עמוד וחצי, מצוי כאמור בסיפור הראשון בספר, "התרנגולת בעלת שלוש הרגליים" שמו. הסיפור הזה, בניגוד לשלושה שבאים אחריו בקובץ, כתוב בגוף שלישי. כולו – למעט הקטע הנידון כאן. קנז, בהברקה שמשדכת תוכן וצורה, "פרץ" פתאום מגוף שלישי לגוף ראשון לאורך אותם עמוד וחצי, על מנת לחזור לאחריהם לגוף השלישי. הקטע שמדבר על גילוי ה"אני" צריך להינתן בהתאם בגוף ראשון.

האפקט הנלווה הוא של הורדת המסכות: אני לא מדבר על "ילד", אני לא "סופר" שמספר "סיפור", אני מדבר כאן על עצמי. זהו בדיוק האפקט של ספרות אוטוביוגרפית במיטבה.

 

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • Esther Benchur  ביום נובמבר 11, 2020 בשעה 10:07 AM

    קראתי את "בדרך אל החתולים " לפני מספר חודשים, וזו היתה חוויה מרגשת.( אחרי "אחרי החגים" שהותיר אותי די אדישה)הביקורת שלך כל כך מגרה ומעוררת עיניין.נראה לי שרק בהסתמך עליה, אני כבר אוהבת את הספר.רצה להשיג אותו.

    תודה

  • מרית בן ישראל  ביום נובמבר 14, 2020 בשעה 6:07 PM

    מומנט מוסיקלי הוא ללא ספק הנפלא מכל כתבי קנז לטעמי (ולא מפתיע שאתה מעדיף את התגנבות, יש לך חולשה לרומנים חברתיים והחולשה שלי הפוכה). אני לגמרי מסכימה לגבי האני האישי, אבל גם אם יש רגע של התגלות זה בסופו של דבר תהליך שבו המספר-קנז מתחקה אחרי הגדרות והפרצות בין עולמם של אחרים לעולמו שלו ומנסה לתאם בין נקודות המבט, ניסיון שמסתכם לא פעם בעמימות, בסתירות, בקצוות פרומים. ובין אם הוא מנסה לפענח את סודו החמקמק של היופי (תהייה פילוסופית שעוברת כחוט השני בכל ארבעת הסיפורים) או את "הסוד שכל איש נושא כמו שד" אין שום יעד, בלתי ההתבוננות, חשיפת התנועה המתמדת, החיכוכים הבלתי פוסקים בין הרגשות, התחושות והמחשבות. ובמובן הזה מומנט מוסיקלי אוצר ומבשר את האדם והסופר שיגדל להיות. וכיוון שאני מאמינה גדולה שהילד הוא אבי המבוגר, זה ספר יקר לי במיוחד.

    • אריק גלסנר  ביום נובמבר 15, 2020 בשעה 8:41 AM

      תודה רבה על תגובתך, מרית.
      אני לא בטוח שאני מעדיף את "התגנבות יחידים" על שום היותו "רומן חברתי". אני מבכר אותו בגלל שהמתח בין עמדת האמן המתבונן המרוחק לעמדת המשתתף הפעיל נדמה לי חריף יותר מאשר ב"מומנט מוזיקלי" (הגם שגם שם הוא קיים). המתח הזה הוא המצודד בעיניי ביצירת קנז, אחד המצודדים. יש שם דין וחשבון פנימי על עמדת האמן-המתבונן, לא הסתפקות מעט מבושמת בה. בנוסף, ב"התגנבות יחידים" החלק העוסק בחופשת ראש השנה, ובפרט סיפורו של אבנר אך לא רק, נוסק לשיאי רגש ועומק שאיני מוצא בדומה להם ב"מומנט מוזיקלי".

      • מרית בן ישראל  ביום נובמבר 15, 2020 בשעה 9:30 AM

        אני מבינה את הסתייגות הבישום שלך, אבל בשבילי הקור שנושב ממומנט מוסיקלי (מהספר כולו וביתר שאת מהסיפור הזה) מנטרל אותה. את התגנבות יחידים קראתי לפני שנים רבות. הייתי צעירה מאד, והספר נקרא לי בין השאר כמו גרסה בוגרת של ספרי החבורות של הילדות, אוסף של טיפוסים שכל אחד מבטא קול מסוים ב"הרפתקה". הדבר השני שאני זוכרת במעומעם-ברור, הוא איזה רובד מיתולוגי שנרמז מעבר ליומיום, חיילת רצה שעל המדים שלה יש תג ינשוף שמחבר אותה (במרומז ובתודעתי) למינרווה אלת החוכמה. אני לא זוכרת שמות או סצנות אבל המתח בין המתבונן למשתתף נשמע שווה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: