כאדם מעט חרדתי (ו"מעט" בלשון המעטה), חומרי הקריאה שלי בחודשיים האחרונים אינם מתכון לשלוות נפש (קריאות חוזרות ב"זכרון דברים", "1984" ו"עולם חדש מופלא", כלומר אחדות מהיצירות המבדרות והמנחמות ביותר בתולדות הספרות; בכלל, חסרות לי בחיי, באופן קיומי אפילו הייתי אומר, יצירות קומיות, ספרותיות ואחרות; מה עם "ארץ נהדרת"?!).קובץ המסות, "הקץ של קץ העולם", של ג'ונתן פראנזן מצטרף למזון הלא בריא נפשית שהזנתי בו את עצמי לאחרונה. עם הפסימיזם שלו באשר לסוגיית האקלים.
למרבה המזל, הספר הזה די ביזיוני בסך הכל, כך שהוא לא ממש מפחיד או, ליתר דיוק, העירנות למוגבלותו מקהה את הפסימיזם שמשוקע בו.
קודם כל, למי שצפרות בשבילו זה פחות אין הרבה מה לקרוא. וגם המסות שאינן עוסקות בציפורים – לא עפות. אני חושב גם שיש בעיית תרגום לא זניחה בטקסט הזה.
יש לפראנזן כאן טענה מסוימת – שאינה מפותחת כאן מספיק – על כך שבגלל ההתמקדות בסוגיית האקלים, בעוד היא כבר אבודה לטעמו, אנחנו מזניחים סוגיות אחרות. למשל, את הציפורים (שנפגעות בעיקר מפרקטיקות אחרות של בני האדם, שאינן קשורות לבעיית האקלים).
הטענה הזו, בעיקרון, נכוחה. עלינו להיאבק בסכנות האקלים ובו זמנית לא לזנוח מאבקים אחרים ורפורמות אחרות (התוצאות הנוראות של השיטפון בתל אביב בקיץ האחרון "נפתרו" על ידי העירייה בהאשמת שינויי האקלים; זו דוגמה כיצד היתלות בבעייה גלובלית יכולה לרפות את הידיים לתיקונים מקומיים נצרכים, פשוטים יחסית).
הבעיה שלי עם הטענה כשהיא מושמעת מפי פראנזן היא ש: א. יש אצלו נימה פוסט-הומניסטית שמודאגת ממצב "הטבע" לא הרבה פחות ממצב האנושות. ב. התחושה שעולה אצלי כקורא שהטענה הזו מפי פראנזן נובעת מאיזה "ערך בידול" שהוא מחפש לעצמו: אני לא רק מודאג מבעיית האקלים, אני *שונה*: אני סבור שהיא אבודה וצריך לחשוב על מצוקות אחרות (ללא נתונים מספקים בקובץ הזה לטענה החמורה הזו על כך שהמאבק בסוגיית האקלים "אבוד").
אבל, בעיקר, הקובץ פשוט דל בשביל מיעוט הלא-צפרים שבינינו. במסת הפתיחה, מדבר פראנזן על הצורך של המסה לשאול מהסיפור את הרצף הנרטיבי. אך רק במסה האחרונה, תיאור מסע לאנטרטיקה, נשמתי לרגע לרווחה: סוף סוף סיפור.
"תראו ציפור!", קרא פראנזן – והגניב לידינו מבלי משים קובץ מסות שלם.
מבקר חופשי 
תגובות
גם אני קוראת כרגע את "קץ…" ( עדיין בשליש הראשון ) וגם אני לא כל כך הבנתי למה אי אפשר גם וגם. והרי אם נעשה שימוש מגונה בתוענה כזו או אחרת יש לחשוף אותה.
אולם אצל פראנזן ,מדי פעם צצה מחשבה מענינת ,אנקדוטה נחמדה או תובנה שהוא חולק עימך, כגון(עמ.14 למטה)על העומק האישי ,הנחווה מחוץ לגוף,ע"י הכותב והקורא כאחד,כאמיתי יותר כאשר הוא מופיע על הנייר."…איך ייתכן שאני מרגיש אמיתי יותר לעצמי בדבר שאני כותב משאני מרגיש בתוך גופי שלי?איך ייתכן שאני מרגיש קרוב יותר למישהי אחרת כשאני קורא מילים שלה, משאני מרגיש כשאני יושב לצידה?…"
זה אכן אחד הרגעים המעטים המעניינים שמצאתי בקובץ.