בפוסט הקודם כתבתי על התחושה הלא-אנושית שעולה בקורא של "זכרון דברים", כאילו הנרטיב השופע והשוטף נכתב לא בידי אדם, אלא בידי כוח לא-אנושי. דבר מה שתורם לתחושת המורא והשגב שהטקסט הזה מפיל על קוראו.
לכך קשורה תכונה אחת של הרומן: ההרחבות הלא סדירות, והמפתיעות לעתים, שיש בו בנוגע לחיי דמויות מסוימות. חלק מההרחבות הללו מובנות, למשל על חיי הדוד לזאר, זאת משום שלזאר מבטא, במובן מסוים, את הפילוסופיה של הרומן עצמו. אך חלק מההרחבות נוגעות לדמויות משניות בחשיבותן.
אותן הרחבות לא סדירות מעלות על דעתו של הקורא מכונה, מכונת נרטיב, שתרה ללא מנוח אחר חומר הולם לייצור נרטיב שוטף ועז, וכשהיא נתקלת באחד כזה, היא "אוכלת" אותו, "טורפת" אותו ברעבתנות, על מנת להפיק ממנו נרטיב. למכונה הזו לא חשוב אופי החומר שנופל לידה, אלא רק היכולת להפיק ממנו את אותו שטף נרטיבי עז.
כך הופך ה"מספר" ב"זכרון דברים" למעין פקמן לא אנושי, שזז אנה ואנה, בתזזיתיות, על מנת לאתר לו את מזונו, וכשהוא מוצא לו טרף הולם, הוא טוחן אותו, מרסק אותו עד דק, עד גמירא, ואז פונה חסר מנוח לאיתור החומר הבא.
כך נוצרת אותה תחושה לא-אנושית שמעלה הרומן בקוראו, משל הוא מכונה עזה, מעין מסור שרשרת חד להבים שנע במהירות מסחררת לכל עבר, על מנת למצוא לו משהו לנסר, משהו "לאכול" ולפלוט אגב אורחא את הנרטיב בואכה ה"אכילה" הבאה.
מבקר חופשי 
תגובות
מעורר מחשבה. תודה