זה נכון שיש לי נטייה (פסיכולוגית לא פחות מאסתטית) לחפש סופרים "גדולים" (בהחלט גם סופרות "גדולות"); זה נכון שלעתים אני מכניס מעט מתקוותיי מהספרות בכלל לתוך הסופרים שאני מזהה כ"גדולים", לעתים תוך הרחבה ואף עיוות (קלים, עם זאת) של יצירתם הממשית; זה נכון שנדירים הפעמים שזיהיתי סופר לא-ישראלי כ"גדול" ללא שקדמה לכך התקבלות יוצאת דופן שלו בחו"ל (בהיותי ישראלי שחי פה, ששפותיו הזרות הן אנגלית ומעט צרפתית; בהיותי אדם עמוס, כמו רובנו, שעתותיו אינן לגמרי בידיו, עמוס בטרחות פרנסה וכיו"ב – האפשרות שלי לגלות סופרים גדולים שלא זכו לתשומת לב בחו"ל קטנה; ועם זאת, סופרים "גדולים"-כביכול רבים, ש"גדולתם" נצעקה בחו"ל, כשהם מגיעים אלי, לחופו של מזרח הים התיכון, אינם נראים לי כאלה כלל וכלל); זה נכון, שאחרי ההצלחה של הסופר אליו אני מתכוון כאן, ניכרת מודעות-עצמית לייחודו כסופר, שהופכת חלק מכוחו הגדול למעט חלש יותר, כמו במשל הנפלא של קלייסט על המריונטה, שריקודה יפה משל הרקדן האנושי כי אין לה מודעות עצמית –
הכל נכון.
ובכל זאת, אני קורא (באנגלית) את הראשון מסדרת העונות (הראשון מארבעה, כמובן) שפרסם קארל-אובה קנאוסגורד בין 2015 ל-2016 ומתפעל שוב ממנו!
לא פוליטיקה, לא יחסי גברים נשים, לא התחממות גלובלית ולא צפרות. אלא, פשוט, מה זה להיות אדם בעולם, אדם שחש – אפילו לפני ה"מרגיש" של הספרות הסנטימנטלית שאנחנו טובעים בה – את הקיום: את הריח, הצבע, הטעם, הקול, המרקם של הקיום.
מדובר בטקסטים קצרים, מסאיים בטיבם, בנוסח המסה האישית של מונטיין, הלקוחים מחייו (כן, "נרקיסיזם", כדעת השוטים). על – תחזיקו חזק – לעיסת מסטיקים, שקיות פלסטיק בתוך מים, צרעות, כתמי נפט על מים, השתנה ושאר אירועים אקטואליים בוערים.
כמבקר אני מנכס תרבותי חסר בושה. יש לי קומץ סופרים שהם "שלי". אני "מלאים" אותם, ובעצם, ההיפך, "מפריט", הופך אותם לפרטיים שלי.
הם אלה – בין היתר, יש עוד סיבות – ההופכים את מקצוע הביקורת למסעיר: להסביר את ייחודם, את משמעותם. קנאוסגורד הוא כזה.
מבקר חופשי 
תגובות
מקווה שכל יצירותיו של הסופר הגדול הזה יתורגמו לעברית!