על "מכונות כמוני", של איאן מקיואן, בהוצאת "עם עובד" (מאנגלית: מיכל אלפון, 303 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

 

למרות שאצל איאן מקיואן אתה לא שוכח בזמן הקריאה שמדובר בספר, קרי בדמויות ועלילה מומצאות, מחושבות ומעוצבות היטב, זאת בניגוד לכותבים בולטים אחרים בזמננו שמצליחים ליצור אצלך את התחושה שאתה מתוודע לַמציאות הרוטטת והמפרכסת והמחוספסת עצמה, הרי שמקיואן הוא אחד הסופרים המרכזיים בדורנו והספר הזה מאשש את המחשבה הזו. מדובר, במילים אחרות, באחד הספרים המשמעותיים שלו ולא באחד מאלה שהרכיב הבידורי חזק בהם יותר (מקיואן הפורה כותב כאלה וגם כאלה). ואין בכוונת הדברים האלה לומר שהקריאה ברומן הזה אינה מהנה. היא מהנה מאד.

בהיסטוריה האלטרנטיבית שמסופרת ברומן, צ'רלי, הגיבור והמספר הרווק בן השלושים ושתיים, רוכש ב-1982 רובוט מתוחכם דמוי אדם. מדובר במוצר חדשני שיצא לשוק במהדורה מוגבלת: שניים עשר "אדמים" ושלוש עשרה "חווֹת". צ'רלי, שאינו אדם עשיר, הוא פריק של טכנולוגיה מנעוריו ולכן השקיע את כל כספי הירושה שלו ברכישה. מעל דירתו בדרום לונדון גרה מירנדה, צעירה שצ'רלי מתאהב בה (יש, אגב, לעתים, מתקתקות בתיאורי ההתאהבות של הגברים של מקיואן וסנטימנטליות בְיחס לנשים), והוא מציע לה לבחור יחד איתו את תווי האישיות של היצור האינטליגנטי (המדריך המצורף להתקנת הרובוט האנושי מלמד כיצד לעשות זאת), משל הם הוריו. הבעלות המשותפת על "אדם" תקרב ביניהם, מקווה צ'רלי.

הרומאן ממשיך בכמה צעדים צפויים בז'אנר הזה. "אדם" מגלה עצמאות מפתיעה ואחר כך מפחידה. הוא מונע מצ'רלי באלימות לנתק אותו כשצ'רלי חפץ בכך. הוא מכריז שהוא מאוהב בעצמו במירנדה ואף שוכב איתה פעם אחת, בהסכמתה, כך שלצ'רלי קם יריב מבית. הוא עולה על צ'רלי גם מבחינה שכלית, לא רק מינית, כך שצ'רלי מפקיד בידיו את כלכלת הבית, שמורכבת ממסחר אלקטרוני במניות ובשערי המטבעות המשתנים.

אבל כל זה אינו עיקרו של הרומאן בעיניי. השאלה אם יום אחד ניצור מלאכותית יצורים הדומים לנו ואולי אף נוחלף בידי יצורים שיצרנו במו ידינו והינם טובים מאיתנו נראית לי או מופרכת (מבחינה טכנולוגית) או טריוויאלית (הרי כבר אנו היינו נראים יצורי פלא בעיני מי שחיו אך לפני כמה מאות שנים; ועלילת משנה ברומאן, ניסיונם של צ'רלי ומירנדה לאמץ ילד, מדגימה באופן מבריק שאין שום דבר יוצא דופן במחשבה שנהיה הורים לא ביולוגיים של מישהו שאולי יעלה עלינו). הסוגייה הכלכלית הנפרדת, התייתרותם של מקומות עבודה רבים בגלל שהם יעברו לידי רובוטים או "בינות מלאכותיות", היא אכן סוגייה חשובה אבל היא מצויה בשולי הרומאן הזה, והיא גם לא סוגייה מטפיזית-פילוסופית כי אם חברתית. ובטח ובטח שההיסטוריה האלטרנטיבית שמוצגת פה בשלל פרטים (אנגליה מפסידה במלחמת פוקלנד; אלן טיורינג, מאבות מדעי המחשב, שבמציאות התאבד ב-1954, חי ופעיל ב-1982 והגיבור נפגש איתו וכיו"ב) אינה יותר מתוספת בידורית מהנה לרומאן. חוזקו של הרומאן גם אינו נובע מהעלילה, למרות שזו הדוקה וסוחפת ובלעדיה הקריאה לא הייתה מהנה. הכוח של הרומאן מצוי במקום אחר.

יותר משהוא עוסק ברובוטים מתוחכמים וביכולתם להפוך לבני אדם עוסק הרומאן בשאלה מה הוא אדם? הוא שולח אותנו, בני האדם "הטבעיים", לשאול את עצמנו, למשל, האם איננו בעצם בעצמנו רובוטים? הרי גם לנו יש "תוכנה", אמנם ביולוגית, והאם אנחנו בעלי חירות כפי שאנחנו חושבים שאכן יש לנו? מקיואן, אגב, סבור שאנחנו, בני האדם, התעלינו במובנים רבים על ה"תוכנה" שמנהלת אותנו (העצמאות שמגלה "אדם" היא כאן משל לעצמאות שאנחנו, בני האדם, גילינו כשהפכנו למודעים לעצמנו). והנה עוד דוגמאות לשאלות שמעלה הרומאן דרך דמותו של "אדם", בסוגייה האנושית דווקא, לא זו הרובוטית: היחסים בין החלק הרציונלי באישיותנו לחלק הרגשי; צאצאינו הביולוגים כשכפולים שלנו אך כשונים מאיתנו; תודעת המוות ככזו שמעצבת את הקיום האנושי; המחשבה שקיום פסיכולוגי יציב מושתת על הכחשות והדחקות (חלק מהרובוטים ברומאן נכנסים לדיכאון כי הם פשוט יודעים יותר מדי); על הקשר בין ספרות למצוקות האנושיות ("אדם" המאוהב כותב שירי הייקו מיוסרים למירנדה) ועוד ועוד. כך שהרומאן הזה מעלה צביר נושאים ושאלות עשיר עד להתפקע (חלקם מפותח יותר וחלקם פחות; אך תחושת העושר העסיסי הפילוסופי מורגשת היטב) על מה פירושו של דבר להיות אדם, לא "אדם".

ומקיואן משלב באופן מבריק כמה מתתי-התמות וסיפורי-המשנה ברומאן בסוגייה הזו. הוויכוחים הפוליטיים בין צ'רלי למירנדה, למשל, מדגימים את מותר האדם בכך שהם לא ויכוחים על מידע (בהם "אדם" עולה על שניהם) אלא ויכוחים על ערכים. וסיפור משנה יותר מרכזי כאן, על מירנדה ומי שאנס אותה לטענתה (סיפור שמתגלה לצ'רלי בשלבים), הוא סיפור על חרטה, אשמה ויכולת לחזרה בתשובה, כלומר, שוב, תכונות אנושיות מובהקות.

חלק גדול מהרומאנים המרכזיים היום עוסקים, בגלוי או בסמוי, גם בעתידו של המדיום הספרותי עצמו. כאן הקשר בין הנושא של הרומאן למדיום בו הנושא נידון הדוק. הרומאן הוא אולי המכשיר המתוחכם ביותר שהמציאו בני האדם לתיאורה המלא של תודעה אנושית. כל מי שחושב על אפשרות ליצירת תודעה מלאכותית כזו צריך להבין את מלוא עושרה ומורכבותה; צריך, במילים אחרות, לקרוא רומאנים.

 

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • Esther Ben Chur  ביום אפריל 2, 2020 בשעה 12:04 AM

    פעם כתבת על מישהו שהוא middle brow המנסה להשמע כhigh brow.כך מרגיש לי בקריאת איאן מקיואן. זה כמעט נפלא, האנגלית הרהוטה..תענוג לקרוא..אבל בסוף אתה נשאר עם משהו בינוני

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: