פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"
מאז המאה ה-18 החלה במערב ההפרדה הגדולה בין האמנות לידע. על הידע מופקד המדע; ואילו האמנויות עניינן הוא בתחום האסתטי האוטונומי. היום, כשחוקרי ספרות בעלי פרספקטיבה אבולוציונית מסבירים את שכיחות הסיפורים בכל החברות האנושיות בכך שסיפור הוא דרך יעילה לארגן ידע ולשמר אותו בזיכרון, אולי הגיע הזמן לרוויזיה. אני מקדים את כל זה, משום שהרומן הזה מעניק בפשטות ידע רב על ישראל בשנות החמישים ובזה טמון חלק מערכו.
עמיר התכוון לכתוב אפוס הסובב סביב אדם יחיד, תוך השפעה ברורה של "תמול שלשום" ו"סיפור על אהבה וחושך" (וגם, נדמה לי, של "התגנבות יחידים" ו"עת הזמיר"). ואם עגנון ביקש לתאר את אנשי "העלייה השנייה" ו"היישוב הישן" והמתח ביניהם; ועמוס עוז את צדקת הפרויקט הציוני מתוך פרספקטיבה משפחתית – כשבשני הרומנים ירושלים ממלאת תפקיד מרכזי – הרי שעמיר מבקש, דרך סיפורו של נורי הגיבור, לכתוב את האפוס של העלייה הגדולה מארצות ערב בשנות החמישים וגם אצלו ירושלים היא גיבורה מרכזית. עמיר כתב כאן סיפור המשך לספרו הנודע "תרנגול כפרות" מ-1983 (שם הגיבור בשני הספרים זהה) ולספרו, המעט פחות נודע מהראשון אך המרשים מאד, "מפריח היונים" (1992). "מפריח היונים" עסק ביהודי עירק ערב עלייתם ארצה ו"תרנגול כפרות" עסק בשנות ההגעה הראשונות. "נער האופניים" ממשיך היכן שנפסק "תרנגול כפרות": אביו של נורי מגיע אל הקיבוץ, בו התאקלם כבר נורי בן השש עשרה, ומבקש ממנו להוות חיל חלוץ בחילוץ משפחתו הגדולה (יש לו שמונה אחים ואחיות והוא הבכור) מהכפר הנידח בו שוכנה ולהעבירם אל ירושלים. אחרי שהות קצרה בכפר הסמוך לגדרה, המכונה "כפר העיוורים" כי בו רוכזו בידי הרשויות הישראליות הצעירות עיוורים בני עדות המזרח (יש כאן תיאור מעניין של הסיטואציה הכמו-פֶלינית הזו), עובר נורי בגפו אל ירושלים ושם מתחיל לקיים את עצמו בקשיים, בחריצות ובשאפתנות גדולים. הוא עובד בחלוקת עיתונים בשכונת רחביה העשירה והאשכנזית ולאחר מכן עובד גם כנער שליחויות במשרד ראש הממשלה. נערה מרחביה, שאל ביתה הוא מגיע כל בוקר לחלוקת העיתונים, מתאהבת בו והוא בה ויחסיהם מתוארים בעדינות וללא דביקוּת. במקביל מנסה נורי להתקבל לבית ספר ערב על מנת לזכות בתעודת בגרות וכמובן מנסה לשכנע את האחראים להקצאת שיכונים לעולים להעביר את משפחתו לירושלים.
עד מהרה הפרוזה של עמיר מביאה את הקורא לאותו מצב נכסף וכמעט מדיטטיבי של היספגות ושיוט שרק רומנים עבי כרס טובים יכולים להביאנו אליו. אחרי שלמדנו מי הדמויות הראשיות, ואחרי שהתרגלנו לסגנונו של המחבר, וכמובן כששפתו נבחרה בקפידה, וכשרגש אמיתי מפכה ברומן, וכשיכולותיו הקוגניטיביות (כאן אולי הזיכרון הוא הבולט שבהן) של הסופר בספרו מרשימות, אחרי כל זה ובלוויית כל זה, כשהרומן גם עב כרס הרי שאתה כקורא יודע ששיחקת אותה: לפניי עוד ארבע מאות עמודים של התערסלות מהנה ומעניינת בעולם מקביל. יש אמנם כמה קטעים מתים לאורך 623 העמודים, אבל הם לא ארוכים והרומן מתחייה תדיר כעוף החול.
"נער האופניים" מצטרף ליצירות באמצעי מדיה שונים מהשנים האחרונות על קשיי הקליטה של יהודי ארצות ערב בישראל הצעירה. יש כאן תיאור ספרותי חי של כמה מהעוולות הידועות המדוברות: מדיניות פיזור האוכלוסייה הסלקטיבית של העולים, כשהעולים מארצות ערב הופלו בה ביחס לעולים אשכנזים; ההסללה של עולי ארצות ערב לעבר בתי הספר המקצועיים; הזלזול בתרבות העשירה שממנה הגיעו חלק מהעולים (העושר של התרבות היהודית-בגדדית מתואר כאן בקטעים רבים). חלק מהקטעים "המתים" שהזכרתי לעיל נגרמים באותם רגעים שבהם התֵמה המופשטת (שמנוסחת נגיד כך: "מצבם הקשה של עולי המזרח בישראל בראשית שנות החמישים") היא המכתיבה את הסיפור והיא אינה עולה כמאליה מהפרטים הקונקרטיים המצטברים. אבל הסיפור של עמיר מורכב יותר מאשר הנרטיב הידוע הזה: ראשית, נורי עצמו, כמו יצחק קומר של עגנון, מתלבט בין העמדות ויש לו גם הערכה וכבוד לפרויקט הציוני. הפרספקטיבה של נער שליחויות במשרדו של בן גוריון מאפשרת לו להציג פנורמה מאלפת של המדינה הצעירה גם מצדה השני, העליון. שנית, עמיר אינו כותב פמפלט אלא רומן ולכן, מלבד העובדה שהסוגייה המזרחית נידונה כאן רוב הזמן מתוך רגש וכאב אותנטיים, הוא עוסק רבות וכאוּבוּת בסוגיות פנים-משפחתיות שמשפיעות מאד על נורי ואינן קשורות לעוולות קליטת העלייה: כאביו על אי אהבתה של אמו כלפיו; קנאתם של אחיו בו, הצורבת בנפשו של נורי; בדידותו של הבן הבכור שעול גאולת המשפחה מונח על כתפיו הצנומות והצעירות.
אין חידוש עקרוני ברומן הזה. יש, לעניות דעתי, גם כמה בעיות עריכה בטקסט הזה (למשל, בעמ' 14 מבקש האב מבנו, השוהה עדיין בקיבוץ, שיסייע בהעברת המשפחה לירושלים; אבל רק הרחק בהמשך הרומן, אחרי שהות של כמה חודשים ב"כפר העיוורים", הרעיון מוצע שוב ומוצג כחדש). אבל זה רומן מושך לקריאה ומרגש, לעתים מאד, הכתוב בלשון מנוּפּה וערֵבה ובו תמונה מפורטת ומלמדת של ירושלים בשנות החמישים מפרספקטיבה ייחודית של אאוטסיידר-אינסיידר.
איני יודע אם ב"עם עובד" הגישו את אלי עמיר ל"פרס ספיר". גם יש להיזהר מלהקצות לפרסים חשיבות גדולה יותר משמגיעה להם. אבל לדעתי הרומן הזה היה ראוי, לכל הפחות, לעלות לחמישיית המועמדים הסופית לפרס.
מבקר חופשי 
תגובות
קראתי את קטע הפתיחה של 'מפריח היונים' ( מה שנקרא 'פרק ראשון'. מוצע לקריאה). הופתעתי מאוד: קראתי טקסט טוב וכתוב טוב. לא ציפיתי. כלל לא ידעתי שלסופר יש כישרון כתיבה. ובכן יש לו. עד אז כול דבר שקראתי משלו היה חלש. כך היה חלש גם הקטע שמוצע לקריאה מ'נער האופניים'. האמת, קשה להבין מהמבקרים אם זה ספר טוב או שהם עושים לו 'הנחה'.
אני לא עושה הנחות לספרים. ובעבר לא עשיתי הנחה גם לסופר הזה. ניסיתי לתאר את חוזקותיו וחולשותיו של הספר שבמקרה הזה החוזקות עוברות בהרבה את החולשות. זה ספר מעניין מאד, לפי מיטב שיפוטי האובייקטיבי והסובייקטיבי (כי אני מאמין שביקורת מכילה חלקים אובייקטיביים בצד חלקים שנובעים ממזגו של המבקר).
אהבתי את מפריח היונים!! אקרא גם את נער האופניים. תודה על ניתוח מרתק
קראתי ונהנתי, הן מהספר והן מהביקורת. 'נער האופניים' יחד עם 'סיפור על אהבה וחושך' משלים לדעתי את סיפורה של המדינה בראשית דרכה. שתי נקודות מבט שונות ומשלימות. האם ניתן לזהות אצל עמיר מאפיינים של 'כתיבה ישראלית-מזרחית', אם ישנה כזאת?
"אותו מצב נכסף וכמעט מדיטטיבי של היספגות ושיוט שרק רומנים עבי כרס טובים יכולים להביאנו אליו… התערסלות מהנה ומעניינת בעולם מקביל."
מאוויי ותענוגותיי וחלומותיי מסוכמים במילים מדויקות אלה.
מפריח היונים הוא ספר נפלא ממש.
הוספתי את נער האופניים לרשימת הקריאה.