פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"
פילוסופים ומיסטיקנים בתרבויות שונות הרהרו באפשרות לתפוס את החיים כמו חלום. כמו חלום, החיים אכן נראים מציאותיים מאד, אך שמא כמו חלום, ניתן להתעורר מהם אל המציאות האמיתית. כך גם סבר הפילוסוף הצרפתי הגדול בן המאה ה-17 בלז פסקל. "אילו חלמנו לילה לילה אותו החלום, היה פועל עלינו לא פחות מן המושאים שאנו רואים יום יום. ואילו היה איזה בעל-מלאכה בטוח שלילה לילה, במשך שתים עשרה שעות רצופות, יחלום שהוא מלך, סבורני שהיה מאושר כמעט לא פחות מאיזה מלך שהיה לילה לילה, במשך שתים עשרה שעות רצופות, חולם שהוא בעל מלאכה". אבל כפי שנרמז כבר בציטוט הזה, פסקל החריף הוסיף הסתייגות אחת, הבדל אחד מכריע בין החלומות למציאות, סיבה אחת לכך שהחלומות, בסופו של דבר, פחות מציאותיים מהמציאות עצמה: "אבל לפי שהחלומות שונים כולם זה מזה, ואף אותו החלום עצמו לובש צורות שונות, לפיכך מה שאנו רואים בהם פועל עלינו הרבה פחות ממה שאנו רואים בהקיץ, בשל הרציפות".
ובשל היעדר הרציפות, בשל דמיונו לחלומות המשתנים ללא הרף, "פועל עלינו הרבה פחות" גם הרומן של מרסה רוּדוּרֵדָה (1908-1983), מי שנחשבת לגדולת הסופרים הקטלאנים במאה ה-20. הרומן הוא הרומן האחרון שכתב רודורדה והוא ראה אור ב-1980. מספרו וגיבורו הוא נער מברצלונה בשם אדרִיה גינארט. אותו אדריה, שהתייתם מאביו, בורח מתוך שיעמום ויצר הרפתקנות מבית אמו ומצטרף למלחמה. המלחמה היא, ככל הנראה, מלחמת האזרחים האיומה בספרד בשנות השלושים. אבל אנחנו לא מתוודעים למלחמה עצמה כי מהר מאד אדריה בורח גם מהמלחמה, משוטט לו בקטלוניה ופוגש שלל דמויות שונות ומשונות. כמעט בכל פרק מתחלפת דמות. הוא פוגש בנערה שאהובה סירב להתחתן איתה כי חזר גידם מהמלחמה. הוא פוגש בנערה אחרת שאינה אוהבת שמאוהבים בה ומֵצרים מקנאה לה את צעדיה. הוא פוגש נזיר והוא פוגש גבר מתבודד בביתו והוא פוגש זוג שבו האישה טוענת שבעלה מכה אותה והבעל טוען שהיא הוזה חזיונות והוא פוגש נער שמן באופן חריג ביותר והוא פוגש והוא פוגש. יש ז'אנר ספרותי כזה, נכון, ז'נאר שאף צמח בחצי האי האיברי, והז'אנר הוא הפיקרסקה, הסיפור על הנווד בן בלי בית ושם שפוגש בדרכו טיפוסים מעניינים. אבל התחושה העולה בקריאה כאן היא שהז'אנר הוא התירוץ של רודורדה. לפרקים אתה חש בקריאה כיצד ישבה הסופרת אל שולחן עבודתה וחשבה: ובכן, מה הלאה? מה תהיה ההרפתקה הבאה? מה יהיה חומר המילוי הבא לרומן שלי? וכשאתה חש כך, הרומן בצרות. הסיפורים והאנשים שהגיבור פוגש אינם מספיק מפותחים ומעניינים; הסיפורים השונים אינם מצטברים וגם דמות הגיבור לא מובהרת והולכת (ובינינו, ולהבדיל אלף הבדלות בכל זאת, אפילו על חלק מההרפתקאות והמפגשים של דון קיחוטה הפיקרסקי בכבודו ובעצמו הייתי מוותר). חלק מהסיפורים של רודורדה קשורים למלחמה. הגיבור שלה נתקל בקברי אחים, נתקל בכפרים הרוסים, מותקף בידי מטוסים וכולי. אבל הכל כללי כל כך וכל כך לא ספציפי. זה שמלחמה היא דבר רע אני יודע. אבל מדוע פרצה המלחמה בספרד? האם ניתן היה למנוע אותה? מה חשו הלוחמים בקרב? את כל זה לא תמצא כאן. נורת אזהרה נדלקה אצלי כבר בהקדמה (שהדליקה נורות אזהרה רבות; קודם כל על עצם העובדה שהסופרת חשה צורך להסביר את הספר שלה עצמה באמצעות הקדמה כזו) כשרודורדה ציטטה בה את קרל גוסטב יונג. יש בארכיטיפים היונגיאנים של "הלא מודע הקולקטיבי" דבר מה אנטי ספרותי, במובן זה שספרות (אני מדבר על הז'אנר של הרומן) היא במיטבה כשהיא ספציפית, אפילו אידיוסינקרטית במובן מסוים. לא "קולקטיבית" כי אם "אינדיבידואלית".
Tell a dream – Lose a reader, האמרה הזו של הנרי ג'יימס נכונה שבעתיים במקרה הזה. לא רק שהרומן עצמו נחווה כשורת חלומות עמוסה שחלקיה לא מתחברים זה לזה (פסקל שהזכרתי מציין בעצמו שבשעה שאנו עורכים מסעות, בגלל תחלופת התפאורה התדירה, אנחנו אומרים לעתים לעצמנו "נדמה לי שאני חולם"), מוסיפה רודורדה גם כמה חלומות, חלומות ממש, לתוך הטקסט שלה, חלומות שחולמים כמה מדמויותיה, למרבה הבלבול והעומס.
כמה מיצירותיה של רודורדה תורגמו לעברית. מהן קראתי עד כה רק את "כיכר היהלום" שזכור לי כרומן מרשים, אמנם מעט נטליה גינצבורגאי באופיו. גם כאן ראוי לציין את רהיטות הטקסט ונוכחותם של כמה קטעי תיאור יפים מאד. אבל חוויית המכלול אינה משמעותית. באותה הקדמה לספרה כותבת הסופרת כי "מה שדוחק באדריה שלי לעזוב את הבית הוא שאיפתו לחירות". ואכן גם הרומן עצמו כתוב מתוך "חירות", ללא מחויבות למציאות ספציפית וללא אחראיות כלפי התפתחות עלילתית.
מבקר חופשי 