על "קרנפורד", של אליזבת גאסקל, בהוצאת "הכורסא" ו"תשע נשמות" (מאנגלית: תומר בן אהרון, 260 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

 

"קרנפורד" ראה אור לראשונה בין 1851 ל-1853, בכתב העת שערך צ'רלס דיקנס, ומיד אחר כך יצא גם כספר. זו אולי אחת הסיבות לאופיו, המורכב מסיפורים-סיפורים (המתאימים לפרסום סדרתי בכתב עת) ולא מקו עלילתי אחד המתמשך לכל אורכו. ואולי הסיבה לכך היא השפעתו של "רשומות מועדון הפיקוויקים" של דיקנס, הפטרון של גאסקל, ספר הכתוב באופן דומה (וגם הוא ראה אור לראשונה בכתב עת), ספר שאף מוזכר כאן כסיבה למוות של אחת הדמויות, שהייתה שקועה כל כך בקריאתו עד שלא שמה לבה לרכבת מתקרבת.

גאסקל כותבת בטון סאטירי לא קיצוני (האנקדוטה הקורעת הנ"ל על הרכבת הדורסת היא יוצאת דופן), טון סאטירי לא ארסי, סאטירי חם, על עיירה אנגלית פרובינציאלית ובדויה בשם קרנפורד, המבוססת על העיירה בה גדלה גאסקל עצמה בצ'שייר. הנמענים של הטקסט הם, לפחות באופן רשמי, בני המטרופולין, כך שתדירה בו הפנייה לקוראים הלא-פרובינציאליים בנוסח הבא: "האם יש לכם בלונדון מטריות משי אדומות?". המספרת, צעירה בשם מרי, מספרת-עדה בעיקרו של דבר ולא אחת הגיבורות, מקורבת לשתי אחיות זקנות רווקות והיא עורכת מדי פעם ביקורים בעיירה הקטנה ומספרת לנו אנקדוטות וסיפורים מחיי העיירה, סיפור בכל פרק כאמור. בין הסיפורים: סיפור על קפטן שפרש לגימלאות ולמרבה הזוועה של נשות קרנפורד לא מסתיר את זה שהוא עני למדי ("לא בלחישה לחבר קרוב, מאחורי דלתיים סגורות וחלונות שננעלו מבעוד מועד, אלא ברחוב, לאוזני כול! בקול צבאי חזק!"); סיפור אהבת נעוריה המוחמצת של מטי, אחת מצמד האחיות הרווקות הזקנות שמרי מתארחת אצלן; סיפור בריחתו מהבית של אחיה של מטי, פיטר, בריחתו בנעוריהם אל המזרח, שם אבדו עקבותיו; סיפור על מופע קסמים מסעיר שנערך בעיירה המנומנמת וסיפורו של הקוסם הצבעוני.

הקריאה בסיפורים מהנה ומשעשעת רוב הזמן, אך לעתים התחושה מעט סטטית (בגלל היעדר קו העלילה האחד) ולעתים אף מנומנמת. ל"קרנפורד" אין גם את אותה רלוונטיות (לזמננו) ודחיפות (לזמן היכתבו) של הרומן הבא של גאסקל, "צפון ודרום" (שתורגם לפני שלוש שנים לעברית), רומן חזק שדן בהשלכות המהפכה התעשייתית. הגיבורות של "קרנפורד" – לעומת "צפון ודרום" שעסק בתעשיינים, מעמד הפועלים והשכבה האינטלקטואלית שנקלעה לביניהם – הן אריסטוקרטיות זעירות, זעירות ברכוש וזעירות בייחוס.

אחד ממושאי הסאטירה המרכזיים כאן, נושא אנגלי כל כך, הוא הסנוביזם. נשות קרנפורד חוששות ללא הרף מלהתחבר לאנשים שחשודים בהיותם פשוטי עם. וגם בתוך החבורה הפנימית של הנשים ישנה היררכיה ברורה בין מי שהיא קרובה של אריסטוקרט מפורסם למי שאיננה.

מושא סאטירי נוסף, גם הוא כמדומה אנגלי מאד, הוא הפחד של שני המינים אלה מאלה. בעיקר עוסק הרומן בפחד של נשים מגברים. החלקים האלה ברומן מבדרים ביותר. כאשר נודע לחבורת הרווקות והאלמנות, שמרכיבה את הדמויות הראשיות כאן, על נישואיה הקרבים של אחת מהן, הן נלפתות מאימה: "'להינשא' חזרה ואמרה מיס מטי. 'ובכן! לא הייתי מעלה בדעתי. שני אנשים שאנו מכירות היטב עומדים להינשא. זה הולך ומתקרב אלינו!'". בעולם של הרווקות הזקנות של קרנפורד: "אישה אשר אינה מסוגלת להימנע מנישואים היא פתיה ותמימה מטבעה". אמנם כשמתרוצצות שמועות על גנבים ושודדים הפועלים בקרנפורד, מייחלות הרווקות לאיזה גבר יעיל וחסון שישמור עליהן, אבל ככלל, גברים הם מין חשוד ביותר, מפוקפק ביותר. והן אף מאחדות במחשבתן את שני הנושאים שמעסיקים אותן ברומן יותר מכל, עליונות מעמדית ורתיעה מגברים: "לנוכח אהבתנו לנימוסים וסלידתנו מהמין הגברי, כמעט הצלחנו לשכנע את עצמנו שלהיות גבר פירושו להיות 'המוני'". יש סנוביזם מעמדי ויש גם סנוביזם מיני, אם כן. גאסקל רומזת, כמובן, לכך שחלק מהסלידה המשעשעת הזו נובע מהימשכות מינית ומתסכול מיני.

בעידן שלנו רגשות של עוינות בין המינים זוכים לשני סוגי התייחסות הפוכים זה לזה וקיצוניים כל אחד בדרכו. מצד אחד, בשולי תנועת "מי-טו", נשמעות התבטאויות ארסיות על המין הגברי בכללותו (שגילום בולט שלהן בספרות זמננו מצוי בסדרת הרומנים של אלנה פרנטה), התבטאויות שהן תמונת מראה של המיזוגיניות הגברית  הוותיקה. אך מצד שני, נתפסים רגשות עוינות כאלה כלא נאורים וכלא הולמים את העידן השוויוני שלנו, רגשות שיש למחקם כליל (ביטוי של גישה כזו נמצא בספר השיחות היפה של שירה חדד ועמוס עוז, "ממה עשוי התפוח", בו מדבר עמוס עוז נגד הגישה הגברית הנפוצה של אהבת זיונים המלווה בשנאת נשים). אבל ייתכן, כפי שטען פעם מבקר התרבות כריסטופר לאש, שעוינות מסוימת, בעצימות נמוכה ולא ארסית, בין המינים, אינה דבר מה שלילי, אלא נחוץ ובלתי נמנע. עוינות כזו מאפשרת שחרור קיטור ביחסים בין שני מינים שונים כל כך ועם זאת תלויים כל כך זה בזה למלאכת החיים (תלות של אנשים זה בזה, גם ללא שוני, היא מקור לחיכוכים, וקל וחומר כשיש שוני). הגישה הסאטירית המשועשעת של גאסקל, הביקורתית אך הלא נחרדת, לעוינות המובנית הזו בין המינים, היא אולי דוגמה ליחס נכון לסוגיה.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: