פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"
בהספד האמביוולנטי והמרוכז-במספיד של עגנון על ברנר, "יוסף חיים ברנר בחייו ובמותו", הלין עגנון על ברנר שהלה "לא היה בעל דמיון", כלומר כתב רק מה שהכיר מחייו הממשיים, בניגוד לסופרים אחרים – וכאן עגנון מתכוון כמובן לעצמו – שדמיונם שופע והם לא תלויים בניסיונם הביוגרפי.
אנחנו חיים, מבחינה זו, בעידן ברנרי. גל גדול של ספרות מהשנים האחרונות – בארץ ובעולם – מבוסס בעליל על "סיפור אמיתי" או אף מוצג ככזה במוצהר. לכך שייך אוסף האוטוביוגרפיות של הספרות הישראלית בשני העשורים האחרונים, "היה היתה" של יעל נאמן, ספריו של קנאוסגורד, אדואר לואי ורבים אחרים. מה הסיבה לגל הביוגרפי הזה? סיבה אחת לפחות הינה הצורך לחזק את הכתיבה ולעודד את הקריאה בהצהרה שהדברים המסופרים אכן קרו ואינם "סתם המצאות". במסה המפורסמת, "צלקתו של אודיסיאוס", שעורכת השוואה בין התנ"ך לסיפורי הומירוס, טען חוקר הספרות אריך אוארבך שזהו אחד ההבדלים בין שתי המסורות הספרותיות הגדולות שמתוכן צמחה התרבות המערבית: הומירוס ממציא את סיפוריו ולא תובע מאיתנו להאמין בהם אלא ליהנות מהם ואילו התנ"ך מציג את עצמו כסיפור אמיתי ותובע את האמונה הזו מקוראיו. עוד יש לזכור שתהיינה אשר תהיינה סגולות הדמיון וההמצאה ביצירת ספרות, לעתים הפנייה אליהם היא כורח מציאות, מחשש לחשיפה עצמית לא נעימה או לחשיפת זולת שיכולה גם להביא לתביעת דיבה.
"אל מול הלילה" (שראה אור בצרפת ב-2011) הוא סיפורה האמיתי של אם הסופרת המסופר בידי בתה. דה ויגאן מודעת לכך שהיא לא הראשונה שכותבת ספר כזה ("ואז, בדומה לעשרות סופרים לפני, ניסיתי לכתוב את אמי"); ובכלל היא משתפת אותנו, באופן לא מעיק, בלבטי הכתיבה שלה במרוצת הטקסט. אמה של דה ויגן, לוסיל, אנחנו יודעים כבר מההתחלה, התאבדה. בתה מנסה לשפוך אור על חייה ועל מותה ("מה ביקשתי באמת, אם לא להתקרב לסבלה של אמי, לחקור את מתווהו, את קפליו הנסתרים, את הצל שהוא מטיל?"). לוסיל נולדה ב-1946 למשפחה מרובת ילדים, דבר מה חריג יחסית. אמה הייתה קתולית פעילה ואילו אביה היה איש תקשורת ופרסום, שבזמן הכיבוש הנאצי עבד בעיתון של משתפי פעולה (והיה צריך לתת הסברים עם תום המלחמה). המשפחה הייתה מקושרת למדי, אם כי לא תמיד אמידה, עד כדי כך שאפילו אני, בסוף מזרח, מכיר את הפסיכואנליטיקן שאליו פנתה לוסיל (כן, לאקאן!) ואת מנחה התוכנית שבה התארחה פעם בת משפחתה (ברנאר פיבו!). יופייה הלא מצוי של לוסיל הביא לכך שהיא דיגמנה כילדה על מנת לסייע בפרנסת המשפחה. בהמשך, דה ויגאן מתעכבת על שורה של אסונות שפקדה את משפחתה של לוסיל. כשהייתה בת שמונה נפל אחיה, אנטונן, לבאר ומת. כשהייתה בת 17 ספק התאבד ספק נחנק בעינוג עצמי שיצא משליטה אח אחר, מאומץ (משפחתה ברוכת הילדים של לוסיל אימצה ילד אחרי מות אנטונן). בבגרותה התאבד אח נוסף. להבדיל אלפי הבדלות: נולד למשפחה ב-1962 אח אחרון, מונגולואיד (שבדוגמה נוספת לגדלות הרוח של המשפחה הזו, ששוכנת בצד סימני שאלה תהומיים לגביה, מטפלת בילד באופן מופתי). דה ויגאן צמודה מצד אחד לעובדות אך מצד שני משערת השערות על רגשותיה ומחשבותיה של אמה, באותם חללים ריקים גדולים בחיי האם שאין לה עליהם מידע. האם שורת האסונות הזו היא מקור סבלה של לוסיל? ואולי מקורו בהתנהגות התמוהה של הוריה, למשל כשנסעו לסוף שבוע ללונדון, אחרי מות אנטונן (!), והשאירו את ילדיהם בהשגחת הבכורים, שהיו בראשית שנות העשרה שלהם (!). או הנודיזם שהם הנהיגו בביתם? ואולי שורשו של הסבל נמצא במקום אחר: בבגרותה האשימה לוסיל את אביה באונס שלה כשהייתה בת שש עשרה. היא יידעה את כל בני המשפחה בכך, אך למרבה הפלא, לאחר סערה קצרה שהתחוללה, חזרה לוסיל לקיים קשרי קרבה משפחתיים עם אביה ואמה והמשפחה להתנהל כרגיל. דה ויגאן אינה מכריעה בשאלה אם אונס כזה אכן אירע, אם כי ודאי שהסבא היה רודף שמלות אובססיבי. אך האם ניתן בכלל לאתר את מקור הסבל? "אבל אני יודעת שבאמצעות הכתיבה אני מחפשת את המקור לסבלה, כאילו היה רגע מסוים שבו גרעין האישיות שלה התבקע באופן מוחלט וחסר תקנה, וברור לי עד כמה החקירה הזאת אינה רק קשה, אלא גם חסרת תוחלת". דבר אחד ודאי: סבל וחיים מוחמצים היו גם היו. היו נישואים לא טובים וגירושים ואשפוזים בגין התקפי מאניה. דווקא בתקופה שלפני ההתאבדות, הייתה תקופה ארוכה למדי וטובה.
קראתי את הספר בעניין ובמעורבות רגשית. הבת שלא הייתה קרובה לאמה בחייה, שמתארת את חייה הסיוטיים בצלה של אם לא מתפקדת, מנסה להבין אותה במבט לאחור. ולמרות שרשרת הטרגדיות שהיא מגוללת, היא אינה גולשת לרגשנות. הנה עוד יתרון של הכתיבה הדוקומנטרית: בספר בדוי הייתי מתרעם על צירוף אסונות מלודרמטי כל כך, שיוּצר במכוון על ידי הסופר כדי לסחוט את חמלתנו. בחיים עצמם, למרבה הצער, דברים כאלה אכן קורים לעתים.
מלבד ה"פריצות לשידור" הלא מייגעות של דה ויגאן במרוצת הטקסט, המשתפות אותנו בלבטיה על הכתיבה (האם הכתיבה תיטיב עמה, או שתכניס אותה לטלטלה רגשית, כפי שחושש בן זוגה? האם, כאמור, תוביל הכתיבה להבנה טובה יותר של האם, או שאין זה אפשרי? והאם הכתיבה היא גם מימוש של שאיפותיה המוחמצות של לוסיל, שמסתבר לבתה שניסתה להיות סופרת?), ומלבד ההימנעות מרגשנות, שאינה נעשית בצורה מכאנית על ידי כתיבה "יבשה" ו"לאקונית", נדמה לי שהייחוד של "אל מול הלילה" הוא בעמימות הלא מפוענחת האופפת את משפחתה של לוסיל. זו, קודם כל וכמוזכר, משפחה מרובת ילדים עד מאד (תשעה!). דבר מה נדיר בחברה הצרפתית. שנית, וקשור לכך, אמה של לוסיל, סבתה של המחברת, הייתה קתולית אדוקה (ורק הבן המאומץ, שכאמור מת כנראה מעינוג עמי שיצא משליטה, פסע בעקבותיה באדיקות הזו!), ואילו אביה של לוסיל היה כנראה נהנתן חסר עכבות. זו משפחה שגילתה גדלות רוח מרובה, הן באימוץ של ילד ממשפחה הרוסה והן בגידול בכוחות עצמה עד מעבר לבגרות של ילד מונגולואיד, ומצד שני, התנהגותם של ההורים בכלל והאב בפרט מעוררת ספקות תהומיים. ובכלל מעוררת עניין השאלה מה פשר שורת האסונות שפקדו את המשפחה? האם אלה, בחלקם, בפשטות "גנים" של אומללות? או שמשהו באמביוולנטיות של ההורים סייע לכך? או שכמו שאין דבר מצליח יותר מאשר ההצלחה (הראשונית) כך אין דבר שמעודד אסונות יותר מאשר האסון (הראשוני)?
מבקר חופשי 