מבקר חופשי

מחר ארצה ב"בית אריאלה" על הרומן מ-1854, "צפון ודרום", של אליזבת גאסקל (בתרגום עידית שורר ובהוצאת "הכורסא" ו"מודן"). זהו רומן בולט (חלקים נרחבים בו הם מופתיים) בשורה של רומנים בריטיים משנות ה-40 וה-50 של המאה ה-19, שמבקר התרבות החשוב, ריימונד ויליאמס, בספרו "Culture and Society", מ-1958, כינה "הרומנים התעשייתיים". אלה רומנים שעסקו בחיי הפועלים בבתי החרושת ובמתח המעמדי בינם לבין המעסיקים, מעמדה ביקורתית. בשורת הרומנים האלה כלולים גם "ימים קשים" של דיקנס (1854) ו"סיביל" של בנג'מין דישראלי (1845).

הרומן החזק הזה, מלפני 164 שנים, עוסק בשקיעת הדת, במתח הבין מעמדי, בעליית הקפיטליזם ובמקומה של התרבות בתוך כל זה. הביקורת על הקפיטליזם (שמתווספת ברומן להערכה כלפיו – עמדתה של גאסקל אמנם לא מרקסיסטית אבל מעט דיאלקטית) מתבטאת ברומן בתיאור סבל הפועלים, בתיאור צרות האופק של חיי המעסיקים, בעצם הכמיהה של המעסיק מר תורנטון לתרבות ואף בחתירתו לחיי אהבה.

אביה של הגיבורה, מרגרט, הוא כומר שנוטש את משרתו בגלל ספקות והופך להיות מורה בעיר התעשייה מילטון (שם בדוי שתחת בדיוניותו מתוארת מנצ'סטר), מורה לקלאסיקה (הומרוס, אפלטון וכו'), לאלה מהתעשיינים שחפצים ב"תרבות".

הרומן כך מבטא באופן תמציתי טענה מרכזית של ריימונד ויליאמס בספרו המוזכר. לפי ויליאמס, המושג והמונח "תרבות" צמח באנגליה כעמדה מנוגדת לעליית הקפיטליזם. "תרבות" הוא כל מה שמעבר לאינטרסים החומריים. "תרבות" היא רגש שלא ניתן לקנותו בכסף. "תרבות" היא יופי לא פרקטי. "תרבות" היא הרחבת הדעת מעבר למירוץ ההשרדותי וכו'.

כיוון שבמגזר האינטלקטואלי שלנו רווחת הבנה סוציולוגית של ה"תרבות" (בורדייה, זיגמונט באומן), לפיה המושג צמח כמכשיר אידאולוגי נכלולי וקונספירטיבי לשליטה מעמדית או להצדקת העליונות האירופאית בעידן הקולוניאליסטי, כדאי להזכיר את העמדה של ויליאמס (מהתיאוריטיקנים החשובים של מושג ה"תרבות", יש לזכור), לפיה "תרבות" הייתה תגובה אותנטית ומוראליסטית – לעתים "פרוגרסיבית" ולעתים "ריאקציונרית" – לעליית הקפיטליזם. "תרבות" כאנטי-חומרנות, "תרבות" כאנטי שכלתנות, "תרבות" כאנטי פרקטיות, "תרבות" כ"אנושיות".

לביקורת שפרסמתי על הרומן "צפון ודרום"