פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"
שתי דמויות שעורכות חשבון נפש ניצבות במרכז ספרה החדש של ניקול קראוס. האחת היא סופרת יהודייה וניו יורקית ששמה ניקול והשני הוא עורך דין יהודי ניו יורקי ועשיר בשם ג'ולס אפשטיין. חשבון נפשה של הסופרת כבת הארבעים ניעור בגלל פירוק נישואיה הממשמש כנראה ובא. חשבון נפשו של אפשטיין בן הששים ושמונה ניעור בגלל הזקנה והקץ הממשמשים ובאים. משבר אמצע החיים ומשבר סופם, אם כן. וכל המשברים והגלים הללו מתדפקים ומתרפקים על חופי ישראל, אליה קשורות שתי הדמויות מאד. קראוס מספרת את סיפורם של השניים, סיפור מקביל אך לא מצטלב, לסירוגין.
אפשטיין, שתאוות החיים הגדולה שבו עד המשבר מתוארת בהתלהבות ובהרחבה (ובתחושה דקה של חיקוי של סופרים יהודים-אמריקאים בני דור קודם, בלו ורות, שתיארו דמויות כאלה), אחרי מות הוריו בזה אחר זה, מתגרש מאשתו, פורש ממשרד עורכי הדין שלו, מתחיל לחלק את רכושו וטס לבסוף לישראל מתוך תחושה לא ברורה ששם יימצא לו פתרון לחידת חייו. ואילו הסופרת שנקלעה למשבר כתיבה, כחלק ממשבר קיומי כללי, עוקרת להילטון בתל אביב, מלון בו בילתה רבות בעבר החל מילדותה ופוגשת שם פרופסור ישראלי לספרות שמשכנע אותה שקפקא ביים את מותו באירופה וחי בישראל עוד שנים ארוכות. על הסופרת לטפל בעיזבונו, גורס הפרופסור המסתורי, ולהמשיך את יצירתו כסופרת שכותבת ליהודים ועל הגורל היהודי.
כל עוד עוסקת קראוס בתיאור המשבר וחשבון הנפש ותוצאותיהם המידיות ספרהּ חזק ובעל משקל. ואילו כשהיא עוסקת בניסיון פתרון חידות חשבון הנפש של דמויותיה היא מפגינה אמנם יכולת דמיון מרשימה, אבל כזו שסותרת בהתרחקותה מהמציאות היומיומית את יסוד חשבון הנפש הרציני עמו נפתחו עלילות ניקול ואפשטיין, כזו שמסכלת את היכולת החמורה לעמוד זקוף מול החיים כפי שהם. החלקים ה"הזויים" בספר, על אף הקסם שיש בהם, מבליטים את היסוד החמקני שיש פעמים רבות בספרות הפנטזיה, או "הריאליזם הפנטסטי". אפשטיין, שמתלווה לרב קבליסט כריזמטי לצפת, ופוגש שם ערב רב של רוחניקים ומתחזקים למיניהם, וניקול, שנוסעת למדבר בעקבות קפקא וכתביו האבודים, מאפשרים אמנם לקראוס ליצור מתח, להוסיף צבע ולהעניק בשר לעלילת הספר, אבל פוגעים בחומרתו של הנושא הגדול שלה: חשבון נפש קיומי. חידת הקיום לא נפתרת, גם לא מתייחסים אליה בכבוד הראוי, בהעלאת גירה של רעיונות קבליים משומשים על "הצמצום" ו"החלל הפנוי", אף לא ברקימת פנטזיה על קפקא בארץ המובטחת. בכלל, קפקא "גיבור התרבות" (לא הסופר), קפקא הרזה והמעונה והפסיבי והחכם, קורץ לחובבי הקיטש בכלל והקיטש היהודי בפרט. וגם בקפקא הסופר עצמו – וכאן אני ודאי אכעיס שוחרי ספרות רבים – יש משהו חמקני ותאב-פרדוקסים ונעדר-מיניות-וקונקרטיות, דבר מה שמושך אליו אינטלקטואלים מזן מסוים, אשר מוצאים בעמימות ובדו משמעיות ובאניגמטיות-להכעיס וביחסי תלות-שנאה שלו עם היהדות והרליגיוזיות ובצינה החמה שלו סוג של רוחניות תחליפית לעידן פוסט דתי. רוחניות לא מספקת, לטעמי.
בלתי נמנע להשוות בין ספרה זה של קראוס לספרו האחרון של בן זוגה לשעבר, ג'ונתן ספרן-פויר, "הנני". הגירושין, על כל הסבל שוודאי כרוך בהם, עשו דבר מה טוב מבחינה ספרותית לבני-הזוג-לשעבר המוכשרים האלה (אני מרשה לעצמי להתייחס לנושא החוץ-ספרותי כי הוא נכנס לתוך הספרות, ב"הנני" של ספרן-פויר וכעת ב"יער אפל"). עד ספריהם אלה האחרונים נרתעתי מהילדותיות והקיטש שנלוו לברק הספרותי של השניים. אבל כעת נכנסה רצינות אמתית לתוך הספרות שלהם. ספרן-פויר קודח עמוק יותר ואמיץ יותר בתיאור המשבר הקיומי שהגירושין המתקרבים ממיטים על הגיבור שלו. הוא עוסק בסקס בישירות, למשל. מאידך גיסא, קראוס חסכונית ואלגנטית יותר ממנו ב"הנני" בספר הזה, הוא נעדר שומנים.
עוד דבר מה בולט משותף לשני ספרי הפוסט-גירושין האלה והוא העיסוק של שניהם ביחסם ליהדות ולישראל בד בבד עם עיסוקם במשבר האישי. זו נקודה מאלפת: מדוע לכאורה לכרוך את היחס ליהדות ולישראל בסיפור שהמוקד הפרטי שלו הוא התפרקותה הממשמשת ובאה של משפחה אחת? אני חושב שמעבר לסוגיות חיצוניות של מיתוג-עצמי כ"סופר/ת יהודי/יה" מבצבץ כאן משהו עמוק יותר. היהודיות כרוכה במשפחתיות ללא התר: הן בגלל שטקסי הדת היהודית מוכוונים בחלקם הגדול למסגרת משפחתית הן בגלל ש"הסיפור היהודי" מהווה הצדקה להמשכת השלשלת והמשכת הדורות, בעידן בו סוגיית המשכת המין האנושי נמצאת על המדוכה (עיינו תנועת האל-הורות), כמו שגם הוויתורים שההורות תובעת מההורים נתפסים כאיום. "נכספתי ליופייה ולחוסנה של התבנית, התבנית שכל הטבע (וכמה אלפי שנות יהודים) מעניקות לה את מרב השבחים: האמא והאבא והילד", כותבת ניקול. יהדות=משפחה, בקיצור, ופירוק משפחה מהווה אתגר לזהות היהודית גם כן. הרומנים של בני-הזוג-לשעבר מציגים את המשוואה העמוקה הזו כמעט מבלי דעת.
על אף שהוא כולל, כאמור, חלקים שלא מתעלים לחלקים החמורים והמרשימים שבו, חלקים שבוגדים למעשה בחמקנותם בחלקים החמורים המרשימים, קראוס כתבה ספר שנקרא בשטף ובהנאה רבה. לקורא הישראלי יהיה עניין מיוחד בספר הזה שמציג מבט בקיא על ישראל מעיניים של אחות קרובה אך עדיין כזו שבאה ממרחק.
כמה מאבות הציונות היותר מעניינים חזו שקיבוץ היהודים לארץ אחת ישחרר אותנו מהשאלה מה זו יהדות. מה שהיהודים יעשו בתרבותם יהפוך ממילא ליהדות, בלי קשר לכך אם זה מה שכיוון אליו דוד המלך או האר"י. באופן פרדוקסלי, אנחנו, כישראלים, לא צריכים להיות חרדים כל כך לשאלה האם אנחנו יוצרים תרבות יהודית. היהודיות ספוגה בנו באלפי נימים מובנים מאליהם, בראש ובראשונה בשפה, כך שאנחנו משוחררים הרבה יותר לעסוק במה שמעניין אותנו כבני אדם. ספרה של קראוס שמציג עיסוק אובססיבי במשמעות היהודיות מזכיר לנו הישראלים גם את יתרוננו זה.
מבקר חופשי 