מבקר חופשי

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

כדאי לקרוא את הספר הזה בשתי רמות במקביל. ברמה הראשונה, לקוראו מבלי להתחשב בכך שכותבו הוא אחד הסופרים המפורסמים של המאה, חתן פרס נובל לספרות מ-1957, אותה שנה בה ראה גם הספר הזה אור. בקריאה כזו, זהו קובץ סיפורים מעניין ומגוון, לעתים משובח, ספר דחוס, ולעתים דחוס מדי.

שני הסיפורים הטובים מששת סיפורי הקובץ הם "האילמים" ו"ז'ונאס, או האמן בעבודתו". "האילמים", כמוהו כשלושה סיפורים נוספים (וסך הכל שני שלישים מהספר), מתרחש באלז'יר שתחת הכיבוש הצרפתי וגיבוריו הם "מתנחלים" צרפתיים. זו פרוזה ריאליסטית, ישירה יחסית לקובץ הסמיך והדחוס כאמור, המספרת על פועלים במפעל קטן לייצור חביות שהתארגנו לשביתה על מנת לתבוע העלאת שכר. בסיפור המעולה הזה פורש קאמי באופן לא מייגע, ותך שמירה על קצב ותכליתיות של הסיפור, את הרקע הכלכלי והחברתי לשביתה. ענף חביות העץ נמצא במשבר בגלל התחרות עם דרכי הובלה חדשות. זו הסיבה להקפאת השכר מצד המעסיקים. אך זו גם הסיבה שאיגוד הפועלים תמך רק בחצי-פה בחמישה עשר העובדים של המפעל הקטן. העובדים מצדם יודעים שהם אולי צריכים להחליף מקצוע, אבל מקצוע החבתנות דורש מיומנות מיוחדת שעובדיו גאים בה: "לא בעיה להחליף מקצוע, אבל לא קל לזנוח את מה שאתה יודע לעשות, את המומחיות שלך". כך נוצרת טרגדיה, ניגודי אינטרסים מובהקים ללא צדיקים ונבלים מוחלטים. וקאמי מחריף את המצב הטראגי: השביתה נכשלת כישלון חרוץ, העובדים חוזרים חפויי ראש לעבודה ובאותם תנאים, אך המעביד מצדו מנסה לפייס את עובדיו בהסברת פנים כלפיהם. גישתו מאירת הפנים נכשלת. לפחות בפרצוף כועס יכולים עובדיו לנקום בו. אלא שאז מתרחש אסון בבית המעביד.

ב"ז'ונאס" משתנה לא רק המיקום של ההתרחשות, מאלג'יר לפריס, ומעמדם של הגיבורים: מפועלים קשי יום לצייר שבאופנה. אלא כל הטון הסיפורי משתנה: מריאליזם נוקב וגלוי עיניים לסאטירה מתרוננת ובעלת תנופה, מצחיקה ממש לעתים. ז'ונאס הוא צייר בעל כישרון לציור ואי כישרון לחיים, אי כישרון שנובע מסוג של תמימות וטוב לב. סוחר האמנות שלו עושק אותו וביתו הקטן מפוצץ ממטרידים למיניהם: נשות חברה שבאות לראות את הצייר המפורסם בעבודתו, "תלמידים" לא קרואים שכל עניינם הוא שהצייר יחווה דעה על עבודתם-שלהם ועוד. ז'ונאס רק רוצה לצייר, אבל הסיכויים לכך קטנים והולכים. כמו יונה הנביא, שקאמי רומז לו בשם הצייר ובאופן מפורש יותר בציטוט המובא לפני פתיחת הסיפור, ז'ונאס לא רק בורח תרשישה מפני שהוא לא מעוניין להיות נביא (כלומר, בנמשל של הסיפור, רוצה לברוח מעטרת "הצייר החשוב"), אלא אף מציע לספנים להטילו לים – "כי בשלי הסער הגדול הזה", זה הציטוט שמובא בפתח הסיפור (כלומר, בנמשל, משתוקק להיבלע בשקט של הים, אולי בבטן לוויתן מזדמן, ולא להיות במוקד סערה ציבורית).

סיפורים יפים נוספים בקובץ הם "האשה הנואפת" ו"האבן הצומחת". בראשון מתוארת אישה המתלווה לבעלה למסע עסקים מעט הרפתקני בלב הפרובינציה באלג'יר (שניהם, הסוחר הזעיר ואשתו, צרפתים ולא ערבים). בלב הפרובינציה האישה חווה רגע של חירות גדולה בין היתר בראותה נוודים "שלא היה להם דבר אך לא שירתו איש, אדונים דלפונים ובני חורין של מלכות מוזרה". האם החוויה הזו תקרב או תרחיק אותה מבעלה, שבו היא כבר בוגדת, בוגדת עם סטודנט צעיר ממנה בהרבה, וברגשות אמביוולנטיים (כלומר, גם ביחס למאהב). ב"האבן הצומחת" מתואר ביקור של מהנדס צרפתי מפוכח ורציונלי בעיירה פרובינציאלית בברזיל השטופה באמונות טפלות. המהנדס נשלח לבנות סכר שיציל את העיירה הענייה המרודה משיטפונות. אי הרציונליות של מנהגי התושבים דוחה את המהנדס, אבל הוא יודע גם שתמורתה כל מה שיש לו להציע זה הקור והפיכחון והציניות של בן המטרופולין. אלא שמשהו בלבו נבקע במהלך הביקור.

שני סיפורים, האחרונים מהשישה, שפחות התרשמתי מהם הם "המומר או נפש סתורה", המסופר במונולוג קדחתני שנישא מפי כומר שנשבה בידי פגאנים באלג'יר, עונה ושועבד ואולי איבד את שפיותו, והמיר את דתו לדת האכזריות והרשע של שוביו. ואילו ב"האורח" מסופר על מורה צרפתי באלג'יר שאינו מוכן להסגיר לשלטונות פושע ערבי שהופקד באחריותו.

לכאורה, הבדלי הרמה בין הסיפורים קשורים לאופן הקריאה השני שבו הם נקראים, כלומר כסיפוריו של אחד מהאינטלקטואלים הבולטים של המאה העשרים. לכאורה, שני הסיפורים האחרונים פחות מרשימים בעיניי כי הם קרובים באופן גלוי יותר לתפיסותיו האינטלקטואליות המפורסמות של מחברם: המורה הצרפתי שאינו מוכן ליטול חלק בשעבודם של בני אדם והמומר שסוגד לרשע כפי שסגדו לרשע הנאצי אינטלקטואלים במלחמת העולם השנייה. סיפורי הביניים, לפי הדירוג שהצעתי, עוסקים גם הם באופן ישיר יחסית בתמות קאמי-יות מובהקות: החירות שמגלה הגיבורה ב"האישה הנואפת" והאחווה האנושית שמגלה המהנדס בארץ האמזונס.

אבל הטענה הזו – שמדרגת את איכות הסיפורים ביחס הפוך לקרבתם לפעילות האינטלקטואלית של קאמי – מתגלה כשגויה כשחושבים שגם הסיפור על השביתה, בהציגו את הקונפליקט המעמדי בצורה אנושית ורב-צדדית, קשור לפעילותו האנטי קומוניסטית (אם כי, חשוב לזכור, מצד שמאל של המפה הפוליטית) של קאמי, שלא לדבר על הסאטירה המוזכרת על הצייר שהיא מסווה דק למצבו של קאמי הסופר עצמו.