פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"
"זה היה בימים ששוטטתי ורעבתי בכריסטיאנה, העיר המוזרה הזאת, שאיש אינו עוזב אותה בלי שהיא משאירה בו סימנים". כך נפתח הרומן המפורסם הזה מ-1890, של מי שלימים היה לחתן פרס הנובל (1920), הסופר הנורווגי קנוט המסון (1859-1952), הרומן שפרץ את דרכו להכרה רחבה אחרי שנות עוני, נדודים וייסורים.
"מוזרה" מכנה המסון את העיר, שהיא זו שהיום נקראת אוסלו. וזה מוזר, כי מי שמוזר כאן הוא הגיבור ואף הסופר. ומוזר, בשביל סופר לכל הפחות, אינו שם תואר שלילי. היצירה הקאנונית הזו כמו ממחישה את טענתו של מבקר הספרות בן זמננו, היהודי-אמריקאי הרולד בלום, על כך שהיצירות ה"קאנוניות" אינן מבטאות את העמדה הרווחת במעמדות השולטים ואת האינטרסים שלהם לאורך ההיסטוריה (כפי שנטען תדיר בידי מבקרי ה"קאנון"), כי אם מבטאות עמדות אקסצנטריות שבכוחן הספרותי הרב כמו הכריחו את המסורת התרבותית לפנות להן מקום.
המספר חסר השם הוא צעיר שחי באוסלו בעוני נורא. הוא ניסה את מזלו בהשגת משרות שונות (מנהל חשבונות, כבאי, למשל), אבל לא הצליח בכך. "תמיד היה מכשול כזה או אחר". ומהם המכשולים? לעבודה כמנהל חשבונות "הגעתי מאוחר מדי; וחוץ מזה לא יכולתי להביא ערבות של חמישים כתרים". לעבודה ככבאי הוא נפסל בגלל משקפיו. לכתב הבקשה לעבודה בבית מסחר הוא שלח בטעות מכתב בקשה ובו שרבט את המספר 1848 כמה וכמה פעמים. אבל חלומו הוא להיות הוגה וסופר. הוא מחזר אחר מערכות העיתונים ומדי פעם מצליח להרוויח כמה כתרים למחייתו. ולרוב – לא.
הספר הזה מוזר באופן עמוק קודם כל מפני שעל אף שהעוני של המספר נורא ואיום, הרעב אכן רעב, לא לגמרי ברור האם אין למספר חלק ביצירתה של מנת גורלו. כלומר, לסופר עצמו לא אכפת שאולי נהרהר בכך, שיש כאן שילוב של מצוקה אובייקטיבית וגורמים סובייקטיביים (יהירות של הגיבור; מזוכיזם שלו; העמדה עצמית במבחן; ואולי מערכת יחסים מוזרה ביותר עם אלוהים שהמספר אינו מאמין בו: "האם אצבע אלוהים הצביעה עלי? אבל למה דווקא עלי? למה לא על מישהו באמריקה הדרומית, למשל?"). כך יוצא שהרומן הזה, שנכתב בשעת השיא של עליית הסוציאליזם האירופאי שנולד על מנת לפטור את המצוקה הנוראה של הפרולטריון ביבשת, אינו מסגיר שום מסר פוליטי. אין כאן מחאה חברתית כלל וכלל. הא-פוליטיות של הטקסט הזה נובעת גם מהמופשטות המסוימת של אופיו. נכון, הוא מתרחש בנורווגיה, ובמאה ה-19 וכו', אבל לגיבור אין רקע משפחתי וחברתי, הוא "אדם" (בהחלט לא "כל אדם", כפי שיתברר מיד), נפש יחידה, הנזרק למציאות מסוימת ונאלץ להתמודד אתה. זאת ועוד, הגיבור מוזר בכך שהוא קפריזי ביחסו לבריות: משקר ללא צורך, מפלרטט-מפחיד נערה ללא סיבה ברורה ועוד. יש בהתנהלותו דבר מה אנטי-סוציאלי, לא רק החברה מקיאה אותו מקרבה, הוא גם הודף אותה. אבל למרות הביטויים שהשתמשתי בהם ("נפש יחידה", "נזרק למציאות") זה גם לא בדיוק טקסט אקזיסטנציאליסטי. כי למוזרות נוסף עוד מאפיין: האופי הכמו-משחקי של חלקי הטקסט. הקורא חש שהחלקים בנויים כפרקים במעין משחק בו מוטל הגיבור לזירה קשה ומנסה למצוא מקור פרנסה, להשיג מזון. המתח שנוצר בחלקי הספר הוא מתח משחקי כזה: כיצד ייחלץ הפעם הגיבור מהרעב המצמית? פעם מתקבל מאמר שלו, פעם הוא מוצא מקום לינה בבית הכלא וכו'. האופי הכמו-משחקי הזה, כמובן של "משחק" רציני ומעוות (שוב, לא שם תואר שלילי בהקשר של הרומן), מונע מהרומן להיות יצירה אקזיסטנציאליסטית חמורת סבר רגילה.
אני מודה שמעט התאכזבתי מהקריאה ב"רעב", שנמצא כבר שנים ארוכות מדי ברשימה (הסודית!) של ספרים שטרם קראתי ושבושה וחרפה למי שמשלח ידו הוא ביקורת שטרם קראם. אבל אולי בציפייה שנבנתה כך במשך שנים קשה לעמוד. אבל זה בהחלט רומן מרשים. יש כאן, מלבד המוזרות העקבית והמעניינת כשלעצמה, לא שיר הלל בדיוק, אלא חדווה עקומה וקודרת של נפש היחיד האידיוסינקרטית, המוגפת בפני הזולת, המואפלת אף מפני עצמה.
ויש כאן אינטנסיביות בלתי רגילה. הנה דוגמה לה. הגיבור הרעב מבקש באחד משיטוטיו הנואשים עצם מקצָב, כביכול בשביל כלבו. ואז מתנחם בה: "התחלתי לכרסם את העצם. לא היה לה שום טעם; ריח חריף של דם עלה ממנה. והייתי מוכרח להקיא ממש מיד. ניסיתי שוב; אם רק אצליח להשאיר אותה בבטן, ודאי תשפיע לטובה; היה עלי להשתדל שהבשר יישאר שם למטה. אבל הקאתי שוב […] וכאשר עולים בתוהו כל מאמצי, אני משליך את העצם אל השער, מלא שנאה עזה, שטוף חימה, צועק ומאיים נוראות כלפי השמים, צווח בפראות את שמו של אלוהים בקול צרוד ומעקם את אצבעותיי כטופרי חיה…אני אומר לך, אתה, אל הבעל הקדוש שבשמים, אתה אינך קיים, אבל אילו היית קיים, הייתי מקלל אותך שהשמים שלך ירעדו מאש הגיהינום".
האדם מנסה להיות חיה, כלב, לכשנכשל בכך, הוא פונה – וב"טופרי חיה" דווקא! – במקום למטה – למעלה, לאלוהים – שבו הוא אינו מאמין! – ורק על מנת להיחלץ ממצבו הבלתי אפשרי של האדם, פונה ומקלל.
מבקר חופשי 
תגובות
את "פריה של שבעת האיים" של גוזף קונרד כבר רכשתי, והלילה בוודאי אשקע בו. אבל את "רעב" של קנוט המסון לא אשוב לקרוא. קראתי בנעורי ובפירוש אין לי מצב רוח, או אין לי חשק, או כמו שאומרים הצעירים אין לי כוח לקרוא אותו שוב. למה? לא ברור לי. אולי אין בי רעב לספרים כאלה, כפי שהיה לי בנעורי. אולי נעשיתי מפונקת, ואולי — לא נעים לי להודות שאני מעדיפה עליו שוודי או נורווגי של מתח… ויש כאלה, לא רעים בכלל בסוגה הזאת.
ובסופו של דבר "ברכת האדמה" (ספר הפוך מבחינות רבות) נחרת יותר.
אז ממה התאכזבת מעט? כתבת שהתאכזבת מעט מהספר. תודה.
תודה רבה על הערותיכם. ליוהן – שאלה טובה. זו הייתה התחושה שלי. אולי מקורה בכך שרציתי שהמספר יפרוש במודעות עצמית את הסיבות להתנהגותו (אותן ניסיתי למנות בביקורת בשרטוט גס). אמנם זו לא הפואטיקה שלו, הוא לא פרוסט, ובכל זאת היעדר ההנמקה הדקה הפילוסופית-פסיכולוגית מעט צינן אותי. ואולי, כפי שכתבתי בביקורת, קשה לעמוד בציפייה שהתארכה כל כך לפגוש ב"יצירת מופת".
נושא מעניין.. תודה.
ישנו משהו גורדווילי בדמות