פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"
הלוואי ובארץ יראה אור רומן כזה. זו דוגמה מובהקת לספרות מגויסת במובן הטוב של המילה, ויש מובן כזה, המובן הסארטריאני. כפי שהתווה סארטר ב"הספרות מהי?" הסופר המגויס לא משקר ולא מעוות את המציאות, הוא לא תועמלן, אלא הוא, פשוט, בוחר לייצג קטעי מציאות שחושפים אמת קשה, וכך גם מעוררים לפעולה. באותו אופן, ובאמצעים פשוטים ואמינים של סיפורת ריאליסטית, קיבץ אל-אסוואני לבית מידות בקהיר, "בית יעקוביאן", מיקרוקוסמוס של החברה המצרית, ושרטט תמונה מרתיחה ומעוררת לפעולה פוליטית.
בבית המידות עצמו גרים העשירים ועל הגג מצטופפים בדירות קטנות העניים. כך אנו פוגשים בזכי ביי אל-דסוקי, גבר מזדקן והולל אך מעורר אהדה, שירש את הונו ממשפחתו שהייתה שייכת לאליטה המצרית שלפני מהפכת הקצינים בשנות החמישים (ה"מהפיכה" חיה בעוצמה בתודעת הרומן וחלק מהדמויות). את חאג' מוחמד עזאם, עשיר מופלג ומושחת שעשה את הונו ממכירת סמים, אבל כעת רוצה להיכנס לפוליטיקה. את טאהא העני, בן השוער, תלמיד מצטיין שקידומו המקצועי נבלם בעקבות מוצאו הדל והוא נופל לזרועות איסלאמיסטים קיצוניים. את בות'יינה אהובתו, שבאה גם היא ממשפחה ענייה, ומנוצלת מינית על ידי המעסיק שלה ומפתחת תפיסת עולם צינית שמרחיקה אותה מטאהא. את חאתם רשיד, עורך עיתון בן 45, בעל עוצמה והומוסקסואל נשי, שמאוהב בחייל יפה תואר שהגיע לקהיר מהפרובינציה. באופן מוחלק גולש הרומן (שראה אור ב-2002) בין הדמויות שמייצגות דבר מה במצרים של שנות התשעים. אך אין ולו לרגע תחושה של מניפולציה בבחירת הדמויות (זו אולי המניפולציה הגדולה מכולן של הספרות הריאליסטית), ואין רגע מייגע או דידקטי (וכך מושגת המטרה הדידקטית של הרומן באופן הטוב ביותר). החלוקה לפרקונים קצרים תוך מעבר מדמות לדמות היא הכלי הצורני האלמנטרי שמסייע לקלילות הולכת הסיפור.
מצרים שמתוארת ברומן היא מדינה מייאשת ומושחתת. פערי המעמדות אדירים וכך גם ממדי העוני. לאחר תקופה של משטר סוציאליסטי חילוני עברה המדינה בשנות השבעים לקפיטליזם קיצוני שממנו נהנים מעטים בלבד. אין מוביליזציה חברתית. כולם מתרפסים בפני בעלי הכוח והכוח הגס מופעל ברחובות ובתאי המעצר. ואלה שמתייאשים מכל זה פונים לאיסלאם הקיצוני.
והיא גם מדינה שטופת זימה, מצרים של הרומן. הסקס נוכח ברומן בבוטות, בכפייתיות, ויש לשער שתרם לשערורייה שעורר הספר בעולם הערבי, להיותו רב מכר אדיר. אבל הסקס אינו מוסבר רק בשיקולים ממולחים כאלה או אחרים של הסופר, או באובססיה אישית. למרות שזו האחרונה קיימת בוודאי. הרגע היחיד ברומן בו המספר האנונימי "הכל-יודע" מודע למעשה הכתיבה בא אחרי מקטע של דף לבן ריק שאחריו כותב המספר כך: "השארתי את המקום הזה ריק, כי לא ידעתי מה לכתוב בו…שהרי המילים יפות לתיאור רגעי עצב או שמחה רגילים, אולם את רגעי האושר הגדולים כמו אלה שעברו על זכי אל-דסוקי עם אהובתו רבּאבֹ קשה לתאר במילים". "אהובתו", אגב, שעינגה אותו כל כך, היא זונת צמרת. אבל כפי שאמרתי, הסקס לא מוסבר רק בשיקולים מסחריים או בשריטה אישית של המחבר. הוא קשור באופן אינטגרלי במסר המרכזי של הרומן. כמעט כל הקשרים המיניים שמתוארים ברומן הם בין גברים עשירים לנשים עניות או לגברים עניים. בקומדיות, הזוג הצעיר והיפה מתאחד לבסוף. אבל כאן בות'יינה וטאהא נפרדים. היא לזרועות גברים מבוגרים ועשירים והוא לזרועות אללה. זו לא קומדיה, אם כך, אלא טרגדיה. אפשר אף להפליג מעט ולומר שבלא-מודע של הרומן יחסים מונוגמיים ושוויוניים של גבר אחד עם אישה אחת הם מאפיינים של דמוקרטיות ("איש אחד קול אחד אישה אחת"). במדינה לא דמוקרטית למעשה כמו מצרים, יש זכרים מעטים שהם בעלי הרמון וכאלה שאהובותיהן נמנעות מהם.
האפקטיביות של הביקורת החברתית של הרומן הזה עצומה. איני זוכר דוגמה מהשנים האחרונות לרומן מהסוג הזה. לבטח לא בספרות העברית. הלוואי, לכן, שייכתבו כאלה אצלנו, אם כי המצב אצלנו עוד לא כל כך גרוע, למרבה המזל. אבל הלוואי שייכתבו רומנים כאלה אצלנו על מנת לסייע בבלימה, על מנת שלא נגיע לריקבון כזה.
מבקר חופשי 
תגובות
בלי קשר לצד הספרותי, רק לביקורת החברתית (שלא ממש מעניינת כנראה את רוב הקוראים אז זו לא פגיעה אם מטילים בה ספק). שוב ההסבר שהטרוריסט זה ילד כישרוני מקופח עני ומדוכא ולכן נדחק לאיסלם הטרוריסטי. אמנם על ספרות להיות מושכת כסרט קולנוע כדי שתתקבל, אבל האמת לא כאן, אלא עמוק באופי הדתי והתרבותי של האיסלם, לא רק הדת, זו תרבות שלא מצליחה לבנות חברה מתפקדת. נראה שהסופר נשאר באזור נוחות מוסכם.
השאלה היא איך אתה יודע שמדובר במיקרוקוסמוס אמיתי של מצרים? אני מניח שאתה לא מכיר את החברה המצרית ואין לך כלים לקבוע זאת כשם שאין לך כלים לעמוד על האותנטיות של ההתרחשויות ושל הדמויות. זה חלק מהקסם של ספרות, שהיא מקלה עלינו לקבל את האשליה, מעצם אי ההכרות שלנו עם המציאות. לעומת זאת, לו היה נכתב כזה ספר בארץ, אז מיד היית עומד על כל פספוס של ניואנסים והניסיון למיקרוקוסמוס (חרדים, רוסים, ערבים, מזרחיים ואשכנזיים באותו בניין) היה מיד מתויג כקלישאה
חייבת לומר שגם זו הערה נכונה.
ההערות שלכן (ם?) מעניינות ותובעות מחשבה, או עוד מחשבה. שאלת מהימנות הסופר ביחס למציאות היא שאלה ותיקה לפחות מימי אפלטון שב"מדינה" כותב על כך שהומירוס לא מבין באמת בענייני צבא ומדינה אלא רק מתראה כמבין (וכמדומני עגנון ב"תמול שלשום" חוזר על הטענה האפלטונית הזו, כלומר אחת מהדמויות חוזרת, באומרה שהסופרים אינם מבינים במה שהם מדברים עליו אלא מיומנותם מתמצית ביצירת תחושת המהימנות). אומר רק שחלק מהריאליזם המורגש של הרומן נובע ממתיחה של חלקים בהם יש למבקר ניסיון והיכרות לעבר חלקים שאכן אין לו בהם. כלומר, כאשר אני רואה שהסופר מתאר במהימנות מערכות יחסים של בני אדם, או מתאר באיזון בני אדם על אופיים – דבר שאני מכיר מניסיוני, כמו כל אדם – הרי שאני מושך את האמינות הזו לעבר החלקים שאיני מכיר, בבחינת "חזקה על סופר שתיאר מהימנה יחסים ואנשים שיתאר מהימנה גם את שאר כוונותיו ברומן, כלומר את החברה המצרית". ולגבי הטענה על האיסלם: כמו הרבה טענות שנהיו פופולריות בזמן האחרון היא חוטאת באקסקלוסיביות. יש בעיה עם האיסלם. אבל יש גם מקום לעוני ולתחושת חוסר המוצא החברתי בהפיכת אדם לקנאי פנטי. התיאור של הידרדרותו של טהא לאיסלם הקיצוני מדורג ומתון ולכן גם משכנע.
אני מסכימה שהתיאור של טהא משכנע מבחינה ספרותית. וגם שמוסלמים חושבים כנראה, שעוני וחוסר מוצא גורמים לטרור. אבל מחשבה כזו מעידה שמשהו יסודי מקולקל בתרבות שלהם. זו תפיסה קלילה שמייתרת את הצורך לבדוק את הסיבה, במיוחד שהמערב כיום רגיש מאוד למקופחים, עניים ולנפגעיי הקולוניליזם. אבל למשל א סיסי יצא בקריאה שאין לה תגובה כנראה, שצריך רוויזיה באיסלם כי הוא גורם לטרור. יתכן שהסופר לא יכול לטפל בזה כי חייו יהיו בסיכון, אבל הוא לא טיפל. חזר על המוכר הרומנטי והמטעה..
הביקורת המקצועית והמדויקת ביותר שנתקלתי בה עד כה בעברית על היצירה החשובה הזו. תודה לך.
תודה רבה, חן.
חייבת לציין שכקוראת אישה מדכא ביותר לקרוא שהדרך היחידה לשיפור מצבן הכלכלי, לניעות חברתית או אפילו להשרדותן של נשים, כפי שהיא מוצגת בספר, היא תחת הפטרונות של גבר עשיר, בעסקה של מין תמורת כסף קטן או אתנן אחר. איני יודעת זו רק נקודת הראות שבחר המספר, אני מניחה שהיא ראיליסטית . לא מצאתי קריאה או ביקורת פמיניסטית מוסלמית (אוקסימורון?) של הספר. אשמח לדעת על כזו.