1. יש אנשים שמשתמטים מעין הציבור האוהדת לא בגלל ענווה, אלא בגלל גאווה – הם לא מוכנים להיות תלויים בהערכתם העצמית באותו ציבור.
2. יש אנשים שמשתמטים מעין הציבור האוהדת לא משום ענווה – הרגשתם כי אינם ראויים לאהדתו, אי נוחות מתשומת לבו של הציבור – ולא משום גאווה – בוז להמון – אלא בגלל שילוב של השתיים:
הם מפחדים שקרבה גדולה מדי לבני אדם תחשוף לעיני כל את העובדה שהם עצמם ככל האדם.
מבקר חופשי 
תגובות
מהי ענווה, אם כן?
כתב אברהם בן-יצחק, מומחה ידוע לגאווה ולענווה:
אַשְׁרֵי הַגֵּאִים אֲשֶׁר גֵּאוּתָם עָבְרָה גְבוּלֵי נַפְשָׁם
וַתְּהִי כְעַנְוַת הַלֹּבֶן
אַחֲרֵי הֵעָלוֹת הַקֶּשֶׁת בֶּעָנָן.
הסוג הגרוע ביותר הוא ה"אמן" המפטפט שלא עשה את הדרך הארוכה והשלמה כדי להשיל את השפעותיו ולחשוף את מערומיו שלו. לעומת זאת, היוצר האמיתי שכן עבד קשה במשך שנים והגיע לדרגת אמן – בכתיבה או בכל תחום אחר – רשאי להשמיע את קולו בדרכו כדי להתמודד עם ממסד שהוא כבד-שמיעה וקצר-רואי. זאת המציאות.
האמן האמיתי מתנחם בכך שמבחן הזמן הוא הקובע. אמן מסוג זה יודע כי מבחן הזמן אינו תלוי באף מבקר.