מבקר חופשי

1. "צל עולם" של ניר ברעם הוא, בעיניי, רומן מרשים ומעניין. זהו רומן שמוּנע משאפתנות גדולה, רצון עז לומר דבר מה גדול על התקופה שלנו. השאפתנות הזו, כבר כשלעצמה, היא מעלה. היא מעלה כיוון שהיא מתייחסת בכובד ראש לאמנות הרומן, מעוניינת שהרומן (כז'אנר) יהיה יותר מאירוע הסחת דעת חולף בחיינו – אלא ייטול בהם חלק ישיר, ולו בציירו פרשנות משמעותית ומפורטת לעידן שאנו חיים בו. בעידנים של נפיחות ורצינות וחומרה כבדות, הרי שהסטיריקן והנונסנסיקן, הוא-הוא החתרן (ה"דאדא", למשל, על רקע הרטוריקה והאידאולוגיה היהירות והנפוחות של "הנאורות", שפשיטת הרגל שלהן התגלתה באופן מרהיב כל כך במלחמת העולם הראשונה). אולם בעידן שהוא לא רציני באופן בסיסי, שהעלה את האי-רצינות לדרגת "הסגולה הטובה", כמו העידן שלנו (או כמו שהיה העידן שלנו אך לפני רגע) – הרי שהרציני הוא-הוא המורד, ומי ש"לוקח את עצמו ברצינות", הוא-הוא המהפכן. איך כתב פעם בביקורת המבקר הבריטי טרי איגלטון? כל מי שרוצה היום לכתוב רומן אוונגרדי על יחסים בין גברים לנשים כדאי לו שיכתוב רומן על אהבת אמת ארוכת ימים ובלתי אנוכית. כי הרי מערכות יחסים רקובות, חוסר היכולת לאהוב – הפכו זה מכבר לקלישאות של זמננו. ברעם רצה לכתוב רומן רציני ומשמעותי – וכבר בכך הוא ראוי להערכה.
2. אבל גם הביצוע, כמובן, חשוב. והביצוע כאן מרשים. התכונה הבולטת ביותר לטובה ברומן הזה היא מה שאני מכנה "הכרת מציאות". התחושה שניטעת בקורא היא של סופר שמבין את המציאות הגלובלית עליה הוא כותב. אין זה דבר של מה בכך. למעשה, איני מעלה בדעתי אף סופר ישראלי בן דורו של ברעם (או צעיר ממנו) שמסוגל לטעת בקוראו תחושה כזו של "הכרת מציאות" בנושאים גדולים כאלה, כְאלה שהרומן עוסק בהם. אמנם לפחות מימי הסופיסטים היווניים נטושה השאלה האם מספיק להיראות כמי שמכיר את המציאות כדי להיחשב כ"חכם" (כדעת הסופיסטים), או יש להיות מי שמכיר אותה בפועל (כדעת אפלטון) – אמנם אחת הדמויות של עגנון טוענת ב"תמול שלשום" שסגולתם של כותבי הרומנים אינה מומחיות בנושא עליו הם כותבים, אלא כישרונם מתמצה בזה שהם מתראים בהצלחה כמבינים בו – אמנם כל זה נכון. אבל, לטעמי, יש ביכולת לטעת בקורא את אותה תחושה של "הכרת מציאות", יכולת שמצויה ברומן של ברעם, ערך בפני עצמו, ערך אסתטי – עוד לפני שחוקרים את נכונות התזה המובעת ברומן. התחושה היא של הינשאות בידיים בטוחות. ולא דבר של מה בכך הוא לסופר לדעת לטעת בקוראו את התחושה שהוא יודע על מה הוא מדבר, בנושא גדול כל כך כמו המציאות הכלכלית-גלובלית שלנו.
3. לגבי הטענה המרכזית עצמה של ברעם אין לי כלים לשפוט אם היא נכונה, אבל היא בהחלט מעניינת. ברעם תולה את נצחונו המוחץ של הקפיטליזם בעשורים האחרונים לאו דווקא בתבוסתו של השמאל, אלא בשיתוף הפעולה הנלהב של חלקים בשמאל עם הניאו-ליברליזם, תוך שימור של מראית עין "נאורה". כלומר, לשם הדוגמה, שיתוף פעולה של הדמוקרטים האמריקאים – כאן, מחברת הייעוץ MSV – עם הניאו ליברליזם תוך שימור חזות של "פרוגרסיביות". האויב של השוויון והרוח הדמוקרטית האמיתית, לפי התזה המעניינת של ברעם, הם השמאלנים-לשעבר שהפכו את עורם והפכו להיות ביזנסמנים, תוך הולכת שולל של אחרים בדבר כוונותיהם ומניעיהם ולעתים גם הולכת שולל של עצמם. זו הסיבה, למשל, שחבורת המהפכנים הצעירים הבריטים שמתכננים שביתה כללית עולמית, המתוארת ברומן, מתחילה את פעולתה דווקא בהתקפה של מוסדות האמנות. האמנות הממסדית, "השמאלית", "הנאורה", נתפסת על ידם של "האנרכיסטים" הבריטיים כמשת"פית של הסדר הקיים.
4. אגב, הבחירה בחברת הייעוץ MSV לגלם את הפגום במציאות העכשווית נוגעת, כמובן, גם בכוחן של התדמיות בתרבות זמננו בניגוד למהות (ע"ע הסופיסטים מול אפלטון, המוזכרים לעיל). התמחותה של החברה ביצירת תדמית נכונה למועמדים לתפקידי מפתח הרוכשים את שירותיה, או הירתמותה לקמפיינים אידאולוגיים ("אידאולוגיים" גם במובן המרקסיסטי) למיניהם באמצעות יצירת "רושם" מבוקש, אנלוגית לתדמית "הנאורה" שהחברה מבקשת ליצור לעצמה-היא, כחברה "נאורה" שנרתמת כביכול רק לטובתם של פרויקטים ראויים.
5. מעלה נוספת בולטת של הרומן היא היכולת לדמיין ואז להמחיש קבוצה של צעירים "אנרכיסטיים" שסוחפים את העולם לשביתה גלובלית של מיליארד איש. ברעם, ראשית, מאתר ומאפיין ומנכיח מעמד שלם של צעירים פיקחים שבזים לסוג העבודה והמוביליזציה שמציעה להם החברה העכשווית, או שפשוט הופכים למיותרים בסדר הכלכלי החדש, ומפנים, לפיכך, את מרצם הלא מבוטל להריסתו (כדאי לחשוב בהקשר זה, ובהקשר הישראלי, על הסרט היפה "השוטר" של נדב לפיד). מכיוון שזה אינו פמפלט פוליטי, אלא רומן, המבחן הוא באמון שרוחש הקורא בהיתכנותה של תנועה כזו ובהיתכנות השפעותיה, כלומר המבחן הוא תוקף וכוח פעולת הדמיון של המחבר. וכאן הקורא רוחש אמון כזה. המחשת הקריאה וההכנות לשביתה העולמית היא הברקה פשוטה, כטבען של ההברקות היפות – היא נמצאה על סף התודעה של רבים (הרי רעיון השביתה העולמית היה פופולרי לפני כמאה שנה) – וברעם נטלה משם, מסף-התודעה הקולקטיבית, והמחיש אותה.
6. מעלה נוספת של הרומן הזה היא מיקוד המבט באחד הנושאים הקריטיים ביותר, להבנתי, לישראליות בכלל, ולתרבות הישראלית ולספרות הישראלית בפרט. נושא זה הנו היחס שלנו לארצות הברית בכלל וליהדות ארצות הברית בפרט, אותו מיעוט שהמוביליזציה שלו במסגרת הפרויקט האמריקאי היא המדהימה ביותר בהשוואה לכלל המיעוטים (ומעניין מאד לחקור מדוע). ככל שההערצה לאורח החיים האמריקאי גוברת כאן אצלנו כך גם גוברת התהייה האם הבחירה שעשו אחינו מעבר לים אינה טובה יותר משלנו. ברעם מקדיש חלק אחד של הרומן לעלייתו של איש עסקים ישראלי שחובר לאיש עסקים יהודי-אמריקאי, שניהם נציגים "נאורים" של ההון, ותורם בחיבור הזה תרומה משמעותית לדיון המוזכר. הנושא הזה עלה גם בספרה של נציגה חשובה אחרת של דורו של ברעם בספרות, מאיה ערד, הן ב"שבע מידות רעות" המצוין שלה והן ב"חשד לשיטיון" היפה.
7. ברעם אמנם לקח את ספרו צעד נוסף קדימה וכתב ספר גלובלי המתרחש ברחבי הגלובוס כולו (אגב, זו מגמה מעניינת בספרות העכשווית: אזכיר כדוגמה מעניינת, אם כי שונה לחלוטין מ"צל עולם", את ספרו היפה של חברי, ניר רצ'קובסקי, "בת, אהובה", ספר שנכתב בעברית על נושא שאין צרפתי ממנו). אבל למרות שנשמעות דעות נגד כתיבה גלובלית כזו הרי שכאן הנושא מצדיק אותה לחלוטין: הבעיה עם הכלכלה העכשווית הינה הפיגור של המסגרות המדיניות, שנתונות עדיין בחלקן תחת השפעת הפרדיגמה של "מדינות הלאום", אחר התזזיתיות והקוסמופוליטיות של הכסף. עוד לא הוקמו מסגרות מספקות לפיקוח, ל"רגולציה", על ההון הבינלאומי, וזו למשל הסיבה שנשמעות טענות כגון: אם נעלה מסי חברות הן תברחנה למקומות אחרים. בקיצור, הכלכלה היום היא גלובלית ואך טבעי הוא שרומנים שעוסקים בה יהיו גם הם גלובליים.
וצריך לשים לב שאופיו "הגלובלי" והלא-"פרטיקולרי" של הרומן חודר גם לרקמות עדינות יותר מאשר אלו הנוגעות לבחירת אתרי ההתרחשות וזהותם הלאומית של הגיבורים. זהו רומן שהגיבורים שלו הן מערכות ולא פרטים. זו בחירה מעניינת מאד, ולכותב רומנים בפרט, אם כי ברעם משלם מחיר במוחשיות והדקות הפסיכולוגית של הפרטים ברומן שלו. אבל ההתייחסות כאן לקבוצות של בני אדם כאל אורגניזמים – הן אם אלה האנרכיסטיים, שסיפורם מסופר בפשטות בגוף ראשון רבים, והן אם זו חברת הייעוץ, שסיפורה מסופר באמצעות תחלופת מיילים בין אנשיה, תחלופת מיילים שיוצרת תחושה של אורגניזם אחד שחלקיו משוחחים אלה עם אלה – היא אמצעי צורני מעניין שתומך בתמה הגדולה של הרומן שהינה הגלובליזציה של הכלכלה, הפיכת העולם שלנו, מבחינה כלכלית, לאורגניזם אחד גדול.