מבקר חופשי

פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

איריס לעאל היא אחת מקבוצה מצומצמת של סופרים ישראליים שאני מצפה בסקרנות לקריאת רומן חדש שלהם. זאת משום שהכתיבה שלה מתאפיינת במה שאני מכנה "ארציוּת". באקלים ספרותי אידיאולוגי ו/או סנטימנטלי ו/או אינטלקטואלי-מתחכם, שבו נכתב חלק נכבד מהספרות הישראלית, לעאל יוצרת ספרות יצרית וגשמית ואינדוקטיבית, כלומר כזו העולה מהפרטים אל ההפשטות ולא ההיפך. כך היה ברומן המצוין הקודם שלה "אש בבית".
הרומן כז'אנר העלה על נס את ה"ארציות" מראשיתו. הרומן הגדול הראשון, "דון קיחוטה", הוא סאטירה גאונית על זניחת הקונקרטי והקיים לטובת שגיונות ודמיונות – הזיותיו של האביר בעל דמות היגון. וצריך להבחין בחדות בין "ארציות" לבין שכפול צייתני וחסר מעוף של המציאות. "ארציות" יכולה להיות היפוכה הגמור של כניעות כזו. היא יכולה להיות מונעת משנאה עזה כלפי המציאות, מרצון לאיין אותה על ידי תיאורה המדויק במילים. כפי שהיטיב סארטר לאפיין את הריאליזם של פלובר כמי שהמשפטים שלו מנסים ללכוד את המציאות על כל הניואנסים שלה, כמו חיית טרף המזנקת על קרבנה מהמארב ואז צונחת אתו יחדיו אל התהום.
יש, במילים אחרות, משהו אנגלי בכתיבה של לעאל. יסוד מפוכח, חריף-חמוץ, ארצי-ארסי, ולכן אך זה הולם שחלק גדול מעלילת "חובות אבודים" מתרחש באנגליה.
המספרת של הרומן היא מרסל, ישראלית סוערת בת למשפחה הרוסה הנשואה לרֵע, היציב על גבול המשעמם. השניים עקרו ללונדון שם מנהל רע עסקי נדל"ן משגשגים והולכים, קונה בזול, משפץ ומוכר ביוקר, במפנה המילניום. מרסל, בפתח הרומן, היא אשת ספרות שאינה עושה דבר בחייה מלבד התאהבות בבריטי מסובב על כל הראש בשם אנדי. רע, הבטוח בעצמו, מקבל בסטואיות את התאהבותה של אשתו ומצפה שתדעך עד מהרה. בחלק השני של הרומן מתהפכות היוצרות. מרסל זיהתה בכתב יד של ידיד יהודי-אנגלי שפגשה בלונדון פוטנציאל גדול וערכה לו את הרומן כך ש"האם אתם חוגגים את כריסטמס?", רומן הביכורים של צ'אז וולף, הפך להיות סנסציה בינלאומית. נישאת על גלי ההצלחה, כמו שאומרים בקלישאִית, חזרה מרסל ארצה על מנת להקים בית ספר לכתיבה בארץ. בינתיים מתערערים עסקיו של רע, בעקבות המשבר הכלכלי הגדול שפרץ ב-2008 והוא בורח ארצה פושט רגל. הולכת הבטל לשעבר הפכה לאישה עסוקה ונמרצת ואילו איש העסקים הסמכותי לשעבר הפך לסמרטוט. לא רק עסקיו של רע הולכים ומתערערים, אלא גם בריאותו הנפשית, בעוד בעולמה של מרסל מפציע דורי, צעיר מוכשר ומצודד, בן למשפחת אצולה ישראלית שלומד אצלה כתיבה ומחזר אחריה.
בהערכת "חובות אבודים" יש, לטעמי, להבחין בין רמת המכלול לרמת הפרטים, בין המאקרו למיקרו. ברמת המכלול הרומן בעייתי. ראשית, המבנה שלו לא מהוקצע. כלומר, המבנה שכיוונה אליו ככל הנראה הסופרת, אותו שינוי מוזכר והדרגתי ביחסי הכוחות בתוך זוג, חשוף מדי מצד אחד, ומצד שני הסופרת חורגת לסיפורי משנה שפוגמים במיקוד של המבנה הזה עצמו. גם מאבק על הבכורה התמטית נטוש כאן ללא הכרעה: האם התמה המרכזית היא הכסף ומה שהוא מעולל לבני האדם או הזוגיות ומה שהיא מעוללת להם מצדה? וגם לב המבנה המוזכר, הקשר בין מרסל לרע, אינו מנומק מספיק ולא ברור לקורא עד הסוף מה השניים האלה עושים בעצם ביחד. גם הרמה המופשטת והאינטלקטואלית של הטקסט חשופה מדי ולא מספיק מחדש הדיון של לעאל בסוגיות הכלכליות שקיבלו דחיפות גדולה בשנים האחרונות. עלייתו ונפילתו של רע הן סימפטומטיות לעידן שלנו אבל הן לא מקבלות כאן הארה חדשה.
אבל מה שמציל את הרומן והופך אותו לרומן טוב ואולי אפילו ליותר מכך למרות כל זאת היא רמת המיקרו. ברמת המשפט הבודד ואחריו המשפט הבא ואחריו המשפט שבא אחריו וכו' – לעאל יוצרת מרקם טקסטואלי נושם ולפרקים אף עוצר נשימה. הקורא דרוך לשלל ההמצאות והניסוחים השנונים והתיאורים המדויקים, חלקם נוטפי ארס כאמור, שנחבאים בכל משפט ומשפט כמעט. הקורא דבוק לטקסט כי הוא יודע שאין בו עור מת של פיל. הכל דוקר כמו כסות קיפוד או שהמילים בטקסט רוטטות כמו יצורי גווה של אנטילופה מתנשמת מבעד לעורה הדק. הארציות שעליה דיברתי לעיל מוצאת מקבילה הולמת לעושר שטח הפנים של המציאות בעושר הלשוני שמבקש לכסות את אותה מציאות. כמו מפה שגודלה שקול לגודל הטריטוריה הממוּפָּה במשל הידוע של בורחס.
הנה דוגמה אחת ממאות לחמיצות-חריפות המעוררת של הטקסט: "הייתה בינינו הבנה שבערבי שבת אנחנו ממשים את ההוויה היהודית שלנו, הבנה שנולדה מאי-הבנה: רֵע הניח שמי שבאה ממשפחה מסורתית תרצה למחוק את השנים חסרות הבית ולינוק ישר מהשורשים, ואילו אני הנחתי שמי שבאה ממשפחה שעבדה רק את אלוהי הממון והבידור הקל ייהנה מהפולקלור. צדקתי: הוא נאחז בקבלות השבת הקטנות שלנו כאילו הן שוט להצליף בו בהוריו".