מבקר חופשי

פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

לפני שנים קראתי ספר שהותיר עלי רושם חזק. הספר, שראה אור בעברית בהוצאת "עם עובד", ושמו "זה אני, אדי'צקה", הוא אוטוביוגרפיה חשופה של מהגר רוסי שחי בארה"ב בשנות השבעים ושונא את הקפיטליזם האמריקאי, מי ששוכב עם גברים ונשים כאחד תוך חיי נוודות ועוני במנהטן. זו הייתה הבלחה ספרותית מיוחדת במינה, מין המשך למסורת הפראית של "כתבים מן המרתף" של דוסטוייבסקי ו"מסע אל קצה הלילה" של סלין, שמשלבת בין חושפנות חסרת בושה, זעם חסר מצרים וביקורת חברתית רדיקלית ולא מנומסת, שקשה למקמה על הציר שבין "שמאל" ל"ימין". לימים שמעתי שאדוארד לימונוב, המחבר, חזר לרוסיה שאחרי התפרקות ברית המועצות, הנהיג שם תנועה מעין פשיסטית ואף ישב בכלא. פרא אדם באמת, אם כך, חשבתי, הלימונוב הזה; או כדברי ברטרנד ראסל: כאשר אתה שואל את עצמך מה צורת השלטון שהולמת דמויות פראיות כמו אלו שברומנים של דוסטוייבסקי, אתה מבין מדוע ברוסיה תמיד היה ויהיה משטר עריצות.
והנה, כעת, תרגמו ב"בבל" ביוגרפיה של לימונוב שכתב סופר צרפתי שהכיר אותו בשנים שלימונוב חי בפריז. כי מסתבר שהרומנים של לימונוב, אותם כתב כגולה בארה"ב, זכו לתהודה דווקא בצרפת בשנות השמונים.
זוהי ביוגרפיה מרתקת קודם כל כי החיים של לימונוב מרתקים. לימונוב הוא שילוב של "וולבק, לו ריד וכהן-בנדיט", כמו שמציין הביוגרף. הוא נולד ב-1943, בן של קצין אוקראיני זוטר במשטרה החשאית הסובייטית. בנעוריו היה פרחח ופושע זעיר כמו גם משורר אנרכיסטי בחוגי הבוהמה הרוסית בחרקוב ואחר כך במוסקבה. באותן שנים הסתובב לימונוב בחוגי הדיסידנטים הרוסיים, אך הוא, שרחש דווקא חיבה לסטלין, סלד מההומניזם שלהם ועיין את אנשי הספרות המעודנים והמטיפנים שניצבו בלב הסצנה הדיסידנטית, יוסף ברודסקי ואלכסנדר סולז'ניצין בהתאמה. אבל גם סוג של פנקיסט, כפי שהיה לימונוב, לא היה אהוד בברה"מ והוא ומולדתו נפרדו בהקלה הדדית בתחילת שנות השבעים. הוא היגר לארה"ב ובניו יורק חווה עוני והשפלה, עבד כמשרת בביתו של מיליארדר ניו יורקי, שאותו שנא ובו קינא. הוא ניסה לפרסם את ספריו ללא הצלחה ואהובתו הרוסייה היפיפייה נטשה אותו. כאמור, ההצלחה המסוימת באה לבסוף מכיוון צרפת ולימונוב עקר לשם כשהוא ממשיך לפרסם רומנים וידויים שערורייתיים (ביניהם ספר בעל שם נהדר "יומנו של מפסידן"). אך הוא לא שקט על שמריו ועל ספריו. בשנות התשעים הוא צידד בסרבים, השנואים כמעט על כולם, במלחמת יוגוסלביה ואף השתתף בקרבות ובמצור על קוסובו, כי כל גבר חייב להתנסות לפחות במלחמה אחת בחייו. הוא תיעב את גורבאצ'וב ואחריו את ילצין והקים ברוסיה בשנות התשעים תנועה "נציונל-בולשביקית" שעיינה את הסדר ההיפר-קפיטליסטי החדש ברוסיה. הוא תוקף כך לימים את פוטין מימין ומשמאל בו זמנית ואף יושב בכלא באשמת "טרוריזם". במרוצת שנות האלפיים הופך לימונוב במפתיע, ובמין פיתול של ההיסטוריה הרוסית, למצדד בערכים דמוקרטיים של חופש הביטוי כנגד משטרו של פוטין.
אבל הספר הזה מרתק לא רק מכיוון שגיבורו מרתק. יש בספר דמות משנה מעניינת נוספת וזוהי דמותו של כותב הביוגרפיה עצמו, עמנואל קארר. קארר הוא נכד לרוסים "לבנים" שהיגרו לצרפת אחרי פרוץ המהפכה. אמו היא היסטוריונית נודעת של ברית המועצות. קארר מספר לנו הרבה על עצמו, ובמקום אחד בספר אף מוחה על כך שלימונוב, אותו ראיין רבות, מעולם לא שאל אותו שאלה על חייו הוא. אבל ההערה הזו לא נחווית כבכיינית, וליתר דיוק היא קצת נחווית ככזו אבל משתלבת בהצגת דמות המשנה של הביוגרף שמוסיפה עניין רב לספר. קארר, למשל, מספר לנו שלימונוב הציב בפניו את האתגר להתמודד עם הלימונוב שקיים בתוכו. "פשיזם" הנו "האופן שבו כל אחד מאיתנו מסתגל לעובדה הנחרצת שהחיים אינם צודקים ושבני האדם אינם שווים […] ניטשה, לימונוב והמהות הזאת שבנו, שאני מכנה פשיסטית, אומרים בקול אחד: 'זאת המציאות, כזה העולם'". כנגד הפשיזם הזה, הלימונובי החמוץ, מציע קארר תפיסה בודיהיסטית ולפיה, כפי שהדבר מנוסח בסוטרה בודיהיסטית, "האיש התופס את עצמו כנעלה, נחות או אפילו שווה ביחס לאיש אחר אינו מבין את המציאות". וזהו רווח נוסף מהספר של קארר, הוא מלמד אותנו לא רק על הביוגרף אלא מלמד הרבה על הזירה האינטלקטואלית בצרפת. הוא מלמד אותנו, למשל, על התפשטות רעיונות בודהיסטיים, לעתים סנטימנטליים, אצל האינטלקטואלים הצרפתיים. הוא מלמד אותנו, למשל, על המקום הנרחב שתופסת התרבות האנגלוסקסית, גבוהה ונמוכה אחת, בעולם האסוציאציות של קארר, שימוש תרבותי שנראה לי שהנו סוג של התרסה של אינטלקטואלים צרפתיים שאינם חלק מהשמאל הצרפתי, כדוגמת קארר.
"לימונוב" מומלץ לקריאה משום שהתהפוכות שעברו על גיבורו – נדודים בין שתי האופציות הפוליטית-כלכליות הגדולות של המחצית השנייה של המאה העשרים – הופכות את סיפורו ל"סיפור של כולנו מאז תום מלחמת העולם השנייה". ומשום שדמותו של קארר מעשירה את הסיפור הזה.