פורסם בבמדור הספרותי ב-"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"
בעשור האחרון לחייו הקצרים פרסם הסופר הצ'יליאני הגולה בספרד, רוברטו בולניו, שורה של יצירות פרוזה שהפכה אותו, לדעת רבים, לסופר כותב הספרדית הבולט בדורו. רק לפני שנה וקצת תורגם "בלשי הפרא", יצירת המופת של בולניו שראתה אור במקור ב-1998 ולפניו ראו אור, גם כן ב"עם עובד", הרומנים המצוינים "כוכב רחוק" (1996) ו"נוקטורנו בצ'ילה" (2000). "שיחות טלפון" הוא קובץ של סיפורים קצרים של בולניו שראה אור במקור ב-1997.
"בלשי הפרא" כמו גם יצירות אחרות של בולניו כתובות בריאליזם מיוחד במינו, ריאליזם לכאורה: העולם ביצירות אלו הוא הספרות והספרות היא העולם. הדיקטטורה של פינושה, למשל, נדונה ב"כוכב רחוק" באמצעות דמותו של משורר פשיסטי ואילו ב"בלשי הפרא" מועלה עולם שלם, עתיר דמויות, אך הוא עולמה של קבוצת משוררים ומכריהם. בקובץ הנוכחי, בסיפור בשם "אנריקֶה מרטין", המספר על משורר בשם זה, מלמדת הפתיחה על רגל אחת את תורתו של בולניו ביצירתו בכללותה: "משורר יכול לשאת הכל. כלומר אדם יכול לשאת הכל. אלא שאין זו אמת: מעטים הם הדברים שאדם יכול לשאת, לשאת באמת; משורר, לעומת זאת, יכול לשאת הכל. זו התפיסה שגדלנו עליה. ההיגד הראשון הוא עובדה, אבל מוביל לחורבן, לטירוף, למוות". המשורר הוא האדם והאדם הוא המשורר. ואולי המשורר הוא האדם בה"א הידיעה? כמובן, זה היגד אירוני: בולניו מדוע לכך שהוא חוּנך על התפיסה הזו ומודע גם למחירה. אבל בולניו מצליח בפרוזה שלו להכיל את שתי המחשבות הסותרות – שהמשורר הוא יוצא דופן וששיגעון וטירוף לחשוב כך – בו זמנית. זה אחד הגורמים לטון האירוני המיוחד של היצירה הזו, לאירוניה המלנכולית שלה.
הסיפורים הפותחים את הקובץ, כמו "אנריקה מרטין" המוזכר, מייצגים את העולם יוצא הדופן של בולניו. כך הוא, למשל, הסיפור, "אנרי סימון לֶפּרַנס", המספר על סופר צרפתי כושל בשם זה שהתגלה כגיבור אמיתי בזמן מלחמת העולם השנייה, עת סייע להצלתם של אנשי ספרות צרפתים רבים שנרדפו על ידי משטר וישי והנאצים. בעולם של בולניו גם אירוע אדיר כמו מלחמת העולם השנייה נשקף מבעד לעינית הספרות. רפובליקת וישי ו"הרפובליקה הספרותית" מתמזגות, הספרות היא הפוליטיקה והפוליטיקה היא הספרות. "כאשר צרפת נכנעת ב-1940, הסופרים, שעד אז היו מפולגים לשלל אסכולות משגשגות, מתקבצים בעקבות הסערה לשתי קבוצות שיריבות מרה מתפתחת ביניהן: אלה הסבורים שניתן להתנגד […] ואלה הסבורים שאפשר לשתף פעולה […] בעיני רבים אותה השעה היתה כשרה, בחסות הנקמה הפוליטית, לנקמה ספרותית". ועם זאת הסיפור הזה מבטא את האירוניה והמודעות העצמית של בולניו ביחס לצמצום העולם ליקום הספרות: הרי גיבורו הוא סופר כושל אך אדם הראוי מאד להערכה.
בסיפור אחר, סופר צי'ליאני, בן דמותו של בולניו, פוגש בסופר ארגנטינאי נודע, החי גם הוא בספרד. פגישתם אירעה כאשר הם גילו כי שניהם משתתפים בתחרויות סיפורים קצרים פרובינציאליות על מנת לקושש כספים לפרנסתם. הסופר הארגנטינאי ממריץ את המספר להשתתף בתחרויות הללו, כמו, למשל, תחרות סיפורים המנוהלת בחסות חברת הרכבות הספרדית. הסופר הארגנטינאי מציג "מין אסטרטגיה כוללת לזכייה בפרסי ספרות פרובינציאליים", ואף "פתח בדברי הלל (שלא נודעו לי מעולם אם נאמרו ברצינות או בצחוק) לפרסים כמקור פרנסה לחיי היומיום". שני הסופרים הדרום אמריקאים הגולים מתיידדים והמספר מתוודע אף לבתו של הארגנטינאי וכשהוא שואל את חברו אם בתו מתכוונת אף היא להתמסר לספרות, עונה הלה: "אלוהים ישמור, לא, הילדה הולכת ללמוד רפואה". בחושפו את צד הביטנה של חיי הספרות, את קשיי הפרנסה של הסופרים ואת הציניות המשעשעת שבה הם עושים את אמנותם קרדום לחפור בה, בהציגו את האהבה המרה והנכזבת שהיא לעתים אהבת הספרות, נאמן בולניו לצמצום העקרוני והקומי של יצירתו, להצגת סופרים ומשוררים לא רק כבני אדם, אלא כמעט כבני האדם היחידים הקיימים.
ככלל, אותם סיפורים בקובץ שעוסקים בספרות ובאנשי ספרות הם טובים מאד. ברור שבולניו מצוי בהם באלמנט שלו. אולם לא כל הקובץ עוסק באנשי ספרות. הסיפורים האחרים, מהם מוצלחים יותר ומהם מוצלחים פחות ומהם בבחינת סקיצות או אף מהתלות. אלה סיפורים העוסקים בטיפוסי שוליים וגולים בברצלונה, במאהבות של המספר, סיפור אחד, מהתלתי, נסוב על חייה של כוכבת סרטי פורנו וסיפור אחר הוא דיאלוג משעשע בין שני בלשים צ'יליאנים שמספרים כיצד חילצו ממאסר פוליטי את חברם לספסל הלימודים בולניו, הקרוי בסיפור בלאנו, בזמן ההפיכה של פינושה ב-1973. בסיפורים האלה, בעיקר בסיפורי המאהבות, מתבלטת יכולת מרשימה של בולניו לשרטוט חיים שלמים בקצב מואץ ובדפים ספורים.
במיטבם, הסיפורים בקובץ מזכירים את בולניו המוכר מהיצירות האחרות. ובמרעם, הם ממחישים את מאבקו של הסופר המיוחד הזה לפלס לעצמו את דרכו הספרותית, למצוא את קולו.
מבקר חופשי 