כמה רשמי קריאה אחרונים בלקוניות שרק הכתיבה בבלוג מאפשרת:
"החצי השני" של פיליפ רות – רומן מבריק וקצת צחיח רגשית של פיליפ רות משנות השמונים. חלק נכבד ברומן מתרחש בהתנחלות ישראלית אליה עבר אחיו של הגיבור נתן צוקרמן, כשנטש את ביתו, אשתו וילדיו בארה"ב. רק בגלל החלק הישראלי של הרומן שווה כבר לקוראו. ניסיונו המוצלח של פיליפ רות בכתיבה פוסטמודרנית בת-הזמן (ישנם כמה קווי עלילה חלופיים). סקסי ונרקיסיסטי. דייויד פוסטר וואלאס צדק: רות, מיילר ואפדייק הם "נרקיסיסטים גדולים", אבל גם סופרים גדולים. ונרקיסיזם הוא אתגר רוחני ולא רק קללה.
"מידלמארץ'" של ג'ורג' אליוט – רומן מופת מהמאה ה-19. אני קוראו פעם ראשונה, לבושתי, בגין איזו דעה קדומה נגד הרומן הבריטי של המאה ה-19. דיקנס משעמם אותי, למשל, ותמיד חשבתי שמול הצרפתים ובטח הרוסים אין לאנגלים מה להציע. ובכן, זו דעה קדומה שמוטב לבחון את תקפותה לאחר הקריאה ולא לפניה (אני מוכיח את עצמי). מרטין איימיס טוען ש"מידלמארץ'" הוא הרומן האנגלי הגדול ביותר. אני נוטה להסכים. מאותם הספרים שאתה חוזה בהם במוח שאתה מרכין ראש בפניו ומודה בקלות בעליונותו, כיוון שזו כה ברורה. חמלה ואכזריות יש כאן – תכונות נדרשות לסופר גדול. התשובה הבריטית לטולסטוי מרשימה ביותר ולא משעממת לרגע (זו סוג של קלישאה, אבל אחרי מחשבה קצרה לבדיקה עצמית: היא נכונה. לפעמים הרומן מעייף – אבל הוא לא משעמם).
The Evolution of Human Sexuality של Donald Symons – ספר עיון של אנתרופולוג המשתמש בכלי ניתוח אבולוציוניים להסביר את ההבדלים בין המינים. הגעתי אליו בעקבות קריאה בבלוג של גיל גרינגרוז שם צוין הספר כאחת היצירות הקלאסיות בתחום הפסיכולוגיה האבולוציונית. זה ספר מרשים מאד, מ-1979, כתוב בחומרה מדעית אך שיש בה שגב סטואי ואלגנטיות מאופקת. הוא עוסק בסוגיות החשובות ביותר של ההבדלים בין המינים ומבטא באופן מופתי את העמדה המתנגדת לעמדה הרווחת במדעי החברה והרוח שנוטה לייחס ל"תרבות" משקל מכריע בחריצת ההבדלים הללו. קריאה בספר הזה מהווה תיקון להפרזה הקיימת בענפי הידע המוזכרים בדבר כל-יכולתה של התרבות כביכול בעיצוב המגדרי. שתי תכונות של הספר שתורמות להנאת הקריאה: מבעד לחומרה ולאובייקטיביות ברורה (או משוערת בתחושת הסתברות גבוהה) לקורא זה המרירות המובנת של הכותב פרי התנסות ביחסי גברים ונשים שהביאה אותו להתריס ולהצביע על קיומם של הבדלים קשים לגישור בין המינים. המרירות המשוערת שניצבת מאחורי הספר אינה, חשוב לומר, פוגעת בתחושה שהטענות שלו מוצקות, אלא רק מוסיפה לעניין בקריאה. השנייה: אהבת הספרות של המחבר. הוא מרבה לצטט מיצירות ספרות רבות לאורך הספר.
מבקר חופשי 
תגובות
מידלמאר'ץ נפלא אף יותר בקריאה שניה.
שווה גם אם כי פחות הוא- "הטחנה על הנהר פלוס "הטראגי.
ומרתק בעיני גם" דניאל דירונדה" אם כי אינו ספר טוב לרמה של ג'ורג אליוט. שראויה בהחלט להכתב באותה שורה עם טולסטוי!
בעינן החצי השני. קראתי לפני שנתיים והתפעלתי מהיות הדיון בסוגיות הישראליות כל כך אקטואלי כאילו נכתב לפני שבועיים [נכתב בשנות השמונים]
לעניין מה שיש לאנגלים (וליתר דיוק לאנגליות) להציע, אם במקרה לא קראת את "אנקת גבהים", מומלץ מאוד (אם כי שונה תכלית שינוי ממידלמארץ'). וכדאי מאוד גם לשמוע את מה שיש לפראן ליבוביץ לומר על ג'יין אוסטן
לאחרונה התאהבתי מחדש בפיליפ רות (קראתי אותו כנערה וכמובן לא הבנתי כלום).
הטענות על נרקיסיזם נכונות לגמרי, הוא כותב את עצמו ללא הרף ורק על עצמו. אבל זו לא התבוננות עצלה ומעריצה בעצמי. הוא מלא ביקורת עצמית, הומור עצמי, ובעיקר תאוות חיים בלתי פוסקת. נתן צוקרמן סובל לאורך השנים משלל מיחושים גופניים וכישלונות אישיים, ומודה בהם, מתחבט ומתלבט ומתבלבל, אבל ממשיך בעוז להתבונן, לרצות לחיות, לחפש משמעות וקשר. זה ממלא את הספרים של רות ברוח חיים ומרתק הרבה יותר מכל מיני תרגילי כתיבה מתוחכמים של השנים האחרונות.