ארכיון חודשי: פברואר 2012

הסקר על מידת הדתיות של היהודים הישראליים

פורסם ב"מוצש" של "מקור ראשון"

הסקר שנערך בידי המכון הישראלי לדמוקרטיה וקרן אבי חי ולפיו, נכון ל-2009, 80 אחוז מהישראלים מאמינים באלוהים, עורר ריגשה באגפים הליברליים שלנו. הסקר מצביע על מגמת עלייה במידת הדתיות בעשור האחרון. אני אדם לא מאמין. אבל אני מסרב להתרגש. עוד לא שוכנעתי שמאי אמונה באלוהים צמחה טובה גדולה לאנושות. לא צריך להיות קיצוני כמו דוסטוייבסקי ולסבור שהכפירה הנה אסון מוסרי, כי "אם אין אלוהים – הכל מותר", בכדי לפקפק בהישג-כביכול שיש לאנושות שהגיעה להכרה בכך שהיא לבדה כאן על פני האדמה. גישתו של פרויד, שראה באבדן האמונה בגרות נפשית של האנושות, בגרות שלפי תפיסתו המפוכחת כרוכה תמיד בוויתור כואב על פנטזיות הילדות, מתקבלת יותר על לבי. אבל כיוון שסוגיית ערכו של הוויתור על פנטזיות הילדות הנה סוגיה לא פתורה אצל רובנו – אם אלו פנטזיות גרנדיוזיות, פנטזיות על ייחודנו או אחרות – סוגיה לא פתורה, כמדומה, גם בהגות הפסיכואנליטית שאחרי פרויד, אני משתמש בתפיסתו של פרויד נגד פרויד עצמו וסבור שטרם הוכח שהוויתור על הפנטזיה הזו הופך את הקיום האנושי ככלל למספק יותר. לא מזמן ראה אור ספר שיחות עם סופרים ביחס לאמונה באלוהים בשם “מי מאמין”. באחת השיחות בספר סיפרה הסופרת האמריקאית פאולה פוקס, שמגדירה את עצמה כלא מאמינה, שיום אחד כשהתנגשה בטעות בשליח ביקשה ממנו סליחה. השליח נזף בה: “לעולם אל תבקשי סליחה, זו עדות לחולשה!”. אני חושבת, אמרה פוקס, שההערה שלו מסגירה היעדר חינוך דתי. אני מזדהה עם הטענה הזו. הרי כשאנו, חילונים ודתיים, מבקשים לתאר מישהו שהתנהגותו שחצנית ואנוכית, אנחנו אומרים ש"פלוני – אין לו אלוהים". אנחנו לא אומרים: “פלוני – אין לו ערכים ליברליים". איננו אומרים "פלוני – אין לו סופר-אגו". השפה מכירה בכך שיש קשר מסוים בין אמונה להתנהגות מוסרית.
אבל דווקא משום כך, כלומר משום שהאמונה באלוהים אכן יכולה לשמש כרסן מוסרי, מצאתי את עצמי מודאג מנתון אחר שבסקר. לפי הנתון הזה 70 אחוז מהיהודים הישראליים מאמינים שהיהודים הם "העם הנבחר”. כעת, בתוך עמנו אנחנו יושבים. אנחנו יודעים שאולי איננו גרועים משאר העמים, אבל קשה-קשה לטעון שאנחנו טובים מהם. גם רבי יצחק מברדיצ'ב, "סנגורן של ישראל", אני משוכנע בכך, היה מתקשה לטעון כך היום. אנחנו מדינה עם הפערים הכלכליים הגדולים ביותר בעולם המערבי. אצלנו – ידו של איש באחיו, ואם לא באחיו ממש הרי שבכיסו. אנחנו שוללים זכויות בסיסיות מעם אחר, וגם אם אנחנו בעלי השקפה ימנית וסוברים שאין לנו ברירה אלא לעשות זאת, אני סבור שאנחנו יכולים להכיר בכך שהמצב הזה רחוק מלהיות אידאלי. אפילו מבחינה אסתטית גרידא, חוצותינו אינן נאות ואיננו יודעים לשמר את יפי ארצנו. לטעון שאנחנו העם הנבחר סתם כך, ואינני מתייחס לגישות מתוחכמות יותר ולפיהן אנחנו העם הנבחר בפוטנציה בלבד (“אומה זו משולה לעפר ומשולה לכוכבים, כשהן עולים עולים עד לכוכבים, כשהן נופלין נופלין עד עפר”, כדברי חז”ל), גישות שאינן, יש להניח, מוכרות למרביתם-ככולם של משיבי הסקר, הרי זו הכחשה מגוחכת מצד כל מי מאיתנו שביקר ולו ליום אחד באחת מארצות המערב המתוקנות, שהנן "נבחרות" הרבה יותר מאיתנו בפרמטרים רבים. אמונה נאיבית שאנחנו "עם נבחר" מעודדת התנהלות נרקיסיסטית ואטומה. התנהגות שהינה גם מסוכנת מבחינה קיומית גרידא: מי שחושב שהוא "עם נבחר" עיוור לסכנות האורבות לקיומו מתוך אמונתו המופרזת והמופרכת בכוחו. אם כל ערס, פרחה או פקאצה ישראליים מצויים, גם אם לא רצויים, אם כל סתם-אחד מאיתנו, שמשתדל לגמור את החודש ולהתנהל איכשהו בחיים האלה, חושב שהוא עם נבחר, התוצאה יכולה להיות בדיוק אותה התנהגות שחצנית, אנוכית ודורסנית, שאותה אמונה באלוהים יכולה כאמור לסייע במניעת צמיחתה.
בקיצור, יש סתירה בין שתי תוצאות הסקר: מי שחושב שהוא "עם נבחר" יכול בקלות להגיע לכך ש"אין לו אלוהים".

טור פרשני על ענייני אקטואליה

כאן טור פרשני על ענייני אקטואליה

על "סטונר", של ג'ון ויליאמס, הוצאת "ידיעות ספרים" (תרגום: שרון פרמינגר)

פורסם במדור לספרות ב"שבעה לילות" של "ידיעות אחרונות"

התופעה המו"לית המעניינת ביותר בשנה החולפת היא התקבלותו המפתיעה של הרומן "סטונר" בקרב הקהל הישראלי. הרומן, שראה אור בהוצאת "ידיעות ספרים" רק בספטמבר האחרון (בתרגומה הטוב של שרון פרמינגר), מכר עד היום 25,000 עותקים. הוא נמצא כבר 16 שבועות בטבלת רבי המכר של החנויות הפרטיות, כשבארבעת השבועות האחרונים הוא במקום הראשון, 16 שבועות בטבלה של סטימצקי (שם הוא נמכר במבצע) ו-4 שבועות בטבלה של צומת ספרים (שם הוא אינו במבצע). אי אפשר כמובן להתעלם מהעובדה שהמבצעים בסטימצקי דחפו את הרומן, אבל מכיוון שהרומן נוכח בשלוש טבלאות רבי המכר (ומכיוון שיש עוד ספרים רבים במבצע) – אי אפשר לתלות את התקבלותו רק במבצעים.
מה שמעניק לניסיון-פענוח חידת התקבלותו החמה של "סטונר" מוטיבציה מיוחדת, הנה העובדה שזהו פשוט ספר טוב מאד. רומן כתוב בחומרה לא מצויה, נעדר סנסציוניות, ושנושאו, במידה רבה, אליטיסטי.
"סטונר", של הסופר האמריקאי ג'ון ויליאמס (1922-1994), ראה אור בארה"ב כבר ב-1965, אך טבע שם בים רומנים אחרים או נידף ברוח-התקופה שעיינה את סגנונו הפשוט והישיר. הוצאתו מחדש לאור ב-2003, בסדרת הקלסיקות של ה"ניו יורק ריוויו אוף בוקס", הניבה בארה"ב התייחסות ביקורתית רבה. הרומן מספר בגוף שלישי ובפשטות כמעט מתריסה, כמו-טולסטויאנית (הפשטות הביוגרפית של "ילדות, נעורים, עלומים" לטולסטוי), על חייו של המרצה לספרות ויליאם סטונר מנערות מאוחרת עד מותו בשנות החמישים. הרומן עוקב בצורה כרונולוגית קשיחה, מפליאה באי תחכומה, אחרי חיי הגיבור, הכוללים הכבשות לא צפויה בקסמי הספרות, נישואים אומללים, תככים אקדמיים, סיפור אהבה שמחוץ לנישואין, גסיסה ומוות. ישנם ברומן כמה הגיונות מאלפים על מהותה ואופייה של הפעילות האקדמית, כמו תיאור יפה מאד, תיאור התגלותי, של רגע המרה של אדם לספרות. אך עיקר מעלתו של הרומן אינה בהפרזות הגותיות או ברגעי אפיפניה, אלא דווקא ביובשנותו כביכול, בצעידה עקב בצד אגודל אחר חייו של אדם. הבינוניות-לכאורה של ויליאם סטונר, הופכת באמצעות החקירה והדרישה המדוקדקות של ויליאמס, לחד-פעמיות. אחרי מותו של סטונר ועם תום הקריאה ברומן, מעניק המחבר לדמותו הראשית חסד של אמת והופכו אכן ל"גיבור". לא הייתי מפריז ואומר ש"סטונר"הוא "רומן מושלם", כפי שטוענת אחת הביקורות האמריקאיות שבכריכתו, אבל זהו בהחלט רומן מצוין.
מניין המשיכה של עשרות אלפי קוראים ישראליים אל הרומן הזה? רומן שצאתו לאור לא לוותה בכתבה "חושפנית" בעיתונים, שכותבו אינו סלבריטאי, שקריאתו אינה דווקא קלילה ואף אינה כומסת תפניות תזזיתיות "מפתיעות" ותיאורים "עסיסיים"? מכיוון אחר: מדוע הוטב גורלו מספרים מצוינים רבים אחרים שרואים אור אצלנו ונותרים בחשכת האנונימיות?
שני מאפיינים מרכזיים של "סטונר" יכולים אולי לשפוך אור על הקושיה הזו.
הראשון הוא יושרו הקיצוני של הרומן. הדרך בה בחר ויליאמס לספר את הסיפור הנה, כאמור, לינארית במפגיע. למשל, אין כאן מצד אחד שום ניסיון מתוחכם לפתוח במה שכונה בפואטיקה של העולם העתיק "In Medias Res”, כלומר: באמצע הדברים, ומצד שני אין כאן שום ניסיון לרמז על סוד כלשהו שיתגלה בעתיד. האמצעי הראשון, שכל רומן בלשי כמעט משתמש בו (הגופה בפרק הראשון שולחת אותנו לעבר), נועד לפתות את הקורא להמשיך בקריאה וכך לגלות את מה שקרה באותו עבר. האמצעי השני, שגם הוא מצוי בטהרתו ברומן הבלשי, מפתה את הקורא בהבטחה לפתרון התעלומה בעתיד. אבל אצל ויליאמס – ההפך המוחלט. כך נפתח הרומן: “ויליאם סטונר החל את דרכו באוניברסיטת מיזורי כסטודנט לתואר ראשון, בשנת 1910, כשהיה בן 19. כעבור שמונה שנים, בשיאה של מלחמת העולם הראשונה, קיבל תואר דוקטור לפילוסופיה והתמנה למרצה לספרות באוניברסיטה הזאת, ובה לימד עד מותו, ב-1956. הוא לא התקדם מעבר לדרגת מרצה בכיר, ומעטים הסטודנטים שזכרו אותו בבירור אחרי שלמדו באחד הקורסים שלו". הרומן מתחיל בפשטות בהתחלה, ולא בשום "אמצע הדברים". אך הרומן גם "מגלה" לנו מיד בפתיחה את "הסוף"! היושר הקיצוני הזה, המתבטא כבר בפתיחה, הוא ביטוי תמציתי ליושר המאפיין את מכלול הרומן (יושר שנוכח אפילו בשמו הישיר). חייו של סטונר מתוארים ללא כחל וסרק מייפים, אך גם ללא בוץ וטינופת מכערים, שסופרים משתמשים גם בהם כדי לעורר עניין. היושר הזה זכה להיענות הקוראים כי הוא מנוגד כל כך לראוותנות, למניפוליטיביות ולהפוך-על-הפוך, המאפיינים חלקים נרחבים בספרות העכשווית. במילים אחרות: סוד המשיכה של הרומן נעוץ דווקא באי-פתיינותו המופלגת.
סיבה נוספת לכוח משיכתו של "סטונר" הנה עיסוקו של הגיבור הראשי: הספרות. ויליאם סטונר נכבש בידי הספרות באופן בלתי צפוי, בהתחשב במוצאו החוואי הפרובינציאלי. הוא רואה בספרות את מרכז קיומו ומסור לה בלב ובנפש כל חייו. אני חושב שחלק מקהילת קוראי הספרות הרצינית בישראל מצאה בו סמל ודמות להזדהות אתה. הקריאה הרצינית בתרבות העכשווית הפכה לפעילות מיעוטית, פעילות לא מובנת מאליה. אנחנו נמצאים בקו פרשת מים היסטורית בה ייתכן ופעולת הקריאה תיטה לאחת משתי מגמות עתידיות. האפשרות הטובה יותר: הקריאה תחזור להיות פעילות אליטיסטית, כפי שהייתה בזמן העתיק, בימי הביניים ולמעשה עד המאה העשרים. האפשרות המלבבת פחות היא שפעולת הקריאה תהפוך לעיסוק של קבוצת מיעוט לא אליטיסטית, דומה לפעילויות-נישות אחרות בתרבות כמו חיבת רוק כבד או התמכרות למשחקי מחשב.
המיעוטיות של אוהבי הספרות יוצרת חוסר ביטחון. ויליאם סטונר, שהספרות תשוקתו, הפך להם לסמל שניתן לשאוב ממנו השראה ונחמה.

בחזרה לפרויד

כאן כתבתי על "הצגת הנרקיסיזם" של פרויד

דוקטורט

פורסם במגזין "מוצש" של "מקור ראשון"

א
לאחרונה אושר תואר הדוקטור שלי. כיוון שאני אדם שרחוק כל כך מרדיפה אחר הכבוד, אדיש לתשומת לב מופרזת, מבקש רק לחיות את חייו בצנעה, בעל "אני" מוצק שאינו זקוק לאישורים חיצוניים מגוחכים – וזו, למשל, הסיבה שאני עוסק במקצוע אנונימי כל כך וכותב בחרישיות מופנמת מאות מאמרים וטורים מעל כל במה – הרי שאני, ד"ר אריק גלסנר, מתייחס לזה באופן צונן. העובדה שאני ד"ר כעת, כלומר שאני ד"ר אריק גלסנר, היא משנית וטפלה למי שאני. ומי אני? בסך הכל אדם ככל האנשים, אמנם בעל תואר דוקטור. ביג דיל! לא ד"ר אריק גלסנר, כן ד"ר אריק גלסנר – מה זה משנה! העיקר אינו התואר! העיקר הוא הכישרון, ההתמדה, מבנה האישיות ואיזו איכות חמקמקה שקשה להגדירה, שאפשרו לי להגיע לתואר השלישי הזה. בכלל, כשאני רואה עמיתים שלי באקדמיה, בעיתונות, בספרות ובביקורת הספרות העסוקים בקטנוניות שלא תיאמן באגו המנופח והמתנפח שלהם, המתכווץ גם בכאב עז לנוכח כל גילוי זעיר ביותר של אדישות או אי נתינת הכבוד המגיע להם לדעתם, אני משתומם. והקנאה! הקנאה שרוחשים אנשים מכובדים בתחומים שלי, באקדמיה, בעיתונות, בספרות בביקורת הספרות, בכל גילוי או ספק גילוי שמישהו מעמיתיהם הצליח במשהו או בקורט-משהו יותר מהם! הרי אנחנו אנשי רוח! רוח גדולה ולא-אישית מפעמת בקרבנו, מנפחת כדבעי את מפרשנו להפליג בעולם הדעת! האם איננו מסוגלים להתעלות? אבל אולי אזנח לשון רבים. אני, אני העניו, ואפילו מאד, מה אני מבין בצרכי הרבים ובמשוגותיהם?! אדבר רק על עצמי, כי רק על עצמי לדבר ידעתי, אם לצטט כרטיסים באתרי היכרויות. ובכן אני. אני הרי איש רוח! אינטלקטואל! אדם שהאוניברסליות נר לרגליו, תאוות הדעת לו כוכב הצפון, הבלי העולם הזה לצנינים בעיניו ולצנימים שרופים בטוסטריו! אז מניין, מתוך נקודת מוצא נעלה כל כך, הרחק מעל ההמונים – אם כי, יש לקוות, לא הרחק מדי עד שלא יוכלו להביט מעלה בהתפעלות – הצורך בגילויי כבוד? ד"ר – אפשר לחשוב! הרי יש עוד רבים, ואם לא רבים אז מעטים מאד, שהם אנשים מיוחדים, בעלי שאר רוח, סגולות תרומיות, אינטליגנציה יוצאת דופן, ואינם ד"ר. ומאידך גיסא, יש כמה, ואם לא כמה אז מלא, אנשים שיש להם תואר ד"ר והם אינטלקטואלים עלובים. כמו, למשל, X, המתחזה העלוב ועיסוקיו האזוטריים המשמימים, החנפן הפנומנלי, הטפסן-החברתי חסר המעצורים והתככן האקדמי המקייאווליסטי, שאינו מעסיק את מחשבתי ולו לשנייה מיותרת, שהצליח להונות את המערכת ולקבל תקן! בקיצור, המשיכו לקרוא אותי בתשומת לב קפדנית, כפי שהורגלתם בוודאי, בלי להתייחס לשינוי במעמדי.
ד"ר אריק גלסנר.
ב
ומה עושים עם תואר הדוקטור? האופציות לבעלי תארים מתקדמים במדעי הרוח והחברה בישראל רחבות. קודם כל יכול בעל התואר השלישי לעבוד בחיפוש עבודה. עיסוק שאין הרבה מתחרים לו בפרמטרים של השקעת זמן, מיצוי כוחות עד התשתם ואבדן כבוד עצמי. גילויים גאוגרפיים מעניינים צפויים למחפש העבודה הטרי, כמו למשל קיומן של מכללות באזורי ארץ אקזוטיים. אפשרות אחרת היא ללמד בחינם. הצעה המוצעת במיטב מוסדותינו האקדמיים לבעלי תואר שלישי. מה יפה יותר מאנשים רחבי דעת שכמו מבוע מפכה ומתחדש תדיר מרווים חינם אין כסך את צימאון-דעת הכלל?
בעל התואר השלישי גם יכול לרדת מהארץ. ארצות נחשלות ברחבי העולם, כמו אירופה וארה"ב, עודן מאמינות בעושר ובססגוניות שיכולה להביא לחברה שכבה משכילה במדעי הרוח והחברה ומציעות מלגות נאות ואף משרות לישראלים מוכשרים, שמדינתם המתקדמת יודעת מה חשוב באמת לחברה: צבא, אפליקציה, חומרה בהלכות צניעות. אל תאמר "אתונה" ו"ירושלים”, אמור מעתה אתונה ו"ספירוטליים" (ספרטה+ירושלים). אומות העולם אולי "כי אם ברוחי" אבל אנחנו "ברכב ובסוסים"! אם כי לא במטרו. הדוקטורים למדעי הרוח והחברה גם מפריעים להשתלבותנו במזרח התיכון. כמו כן, כיצד נתמודד עם האיום האיראני אם לא נרכוש ולו במקצת מסגולותיו של המשטר צר-האופקים למופת הזה?