מבקר חופשי

פורסם ב"מוצש" של "מקור ראשון"

הדבר שאיננו מסוגלים לאומרו

מדוע איננו יכולים לכתוב על הדבר שאיננו מסוגלים לאומרו? על הדבר החשוב ביותר? על האמת היחידה? למה אנחנו הולכים סחור סחור, כותבים על פוליטיקה, על תרבות, על עבודה, על דת, אפילו על מה שמכונה יחסים? למה אנחנו מנסים להצחיק, להיראות חכמים ורגישים? הדבר שאיננו מסוגלים לאומרו נמצא הרי בפנים כל הזמן. פועם, בועט, שורט, זועק. אנחנו חיים את חיינו בצלו. מה שקרוי חיינו, לעומת הדבר שאיננו מסוגלים לאומרו, הוא רק צללים בכותלי מערה. אירוניה מתפשטת כמו שיטפון בכל המבואות המפולשים של מה שמכונה חיינו, והמבוע הוא אותו דבר שאיננו מסוגלים לאומרו. לא, המשל הנכון הוא של ניטשה, שכתב שהעולם ללא אלוהים הופך להיות "חסר-משקל”. אותו דבר ששמו חיינו הופך להיות חסר-משקל מנקודת המבט של הדבר שאיננו מסוגלים לאומרו.
האם איננו מסוגלים לכתוב על הדבר שאיננו מסוגלים לאומרו, על נווה המדבר הפנימי המתעתע, על עדן וגיא בן הינום שבנפש, בגלל שהוא אנטי-סוציאלי? בוודאי. אבל אולי לא פחות מכך: איננו יכולים לכתוב על הדבר שאיננו מסוגלים לאומרו כי הוא עובדת יסוד שאין לעוקרה; נוכחות סטטית, לא משתנה, לא מתפתחת. במילה אחת: משעממת.
אנחנו מעריכים בדיוק משום כך את אותם אנשי תרבות בודדים שמצליחים לבטא את הדבר שאיננו מסוגלים לאומרו מבלי להיות משעממים. הם מצליחים ליצור מהדבר שאיננו מסוגלים לאומרו סיור מהנה בטיילת שנבנתה על מצוקי מכתש תהומי. ובמילה אחת: סיפור.

רציתי לכתוב שקטע זה נכתב בעקבות קריאה בקובץ מסות גדול של מבקר הספרות היהודי-אמריקאי ליונל טרילינג (1905-1975), “Sincerity and Authenticity”. אבל זו תהיה בגידה בדבר שאיננו מסוגלים לאומרו. זה יהיה ניסיון להציגו בהקשר תרבותי. זה יהיה מחושב מצדי. ואם יש מאפיינים שנעדרים מהדבר שאיננו מסוגלים לאומרו הרי הם מחושבות ותרבות.

אינטלקטואלים

לפעמים נדמה לי שאי אפשר בכלל להיות אינטלקטואל היום לפני שהגעת לארבעים. כל מי שרוצה לדבר באחריות על הנושאים החשובים שמעסיקים את החברה צריך ללמוד אותם היטב, לרכוש ידע בכמה וכמה תחומי דעת. זה לוקח כמה שנים! נדמה לי שמישל פוקו טען כי היום בכלל אין מה לדבר על אינטלקטואל טוטאלי, כמו שהיה, למשל, סארטר. כלומר, אינטלקטואל שמביע דעתו בכל תחום מתחומי החברה, הכלכלה והתרבות. פשוט, אדם אחד לא יכול להכיל את כל הידע הדרוש על מנת להורות לחברה דרך. אני לא בטוח שאני מסכים עם פוקו. האמירה שלו מצדדת למעשה בסוג של הפרטה, הפרטה של האינטלקטואל. אבל ברור שמסובך היום להיות אינטלקטואל מהדגם הסארטריאני. אני משתאה לעתים קרובות על הנחרצות שבה פובליציסטיים מדברים על נושאים אלה ואחרים. היאך הם בטוחים כל כך? מאין הוודאות?

על מדעי הרוח

מדעי הרוח נמצאים במשבר כבר כמה עשורים. סיבה פרוזאית אחת לכך היא שהם אינם מה שמכונה פרקטיים. מרטין איימיס, הסופר הבריטי, כתב פעם שהסיבה שהרבה פחות אנשים בבריטניה דנים ומתווכחים על ספרות ואמנות היום, בהשוואה לשנות הששים, נעוצה במילה אחת גסה בת ארבע אותיות: OPEC. משבר הנפט שהחל בשנות השבעים סימן את עליית יוקר המחיה במערב, את תחילת התקופה שבה אנשים הוצרכו לעבוד קשה יותר. אין להם כיום זמן לתרבות כמו בשנות הששים העליזות. לנוכח מצבם הקשה של מדעי הרוח התארגנה לאחרונה יוזמה של אנשי אקדמיה ואנשי עסקים להצלתם. הרציונל הוא שמדעי הרוח הם אכן "פרקטיים", וצפונות בהם מיומנויות שדרושות בעולם העסקים.
לדידי, מדעי הרוח הם פרקטיים למדי. אנשים שנוטים למדעי הרוח ולאמנויות אינם אנשים טובים יותר מאנשים אחרים ומדעי הרוח והאמנויות אינם הופכים אנשים לטובים יותר. אנשים שנוטים למדעי הרוח ולאמנויות הם בעלי שטח פנים רגשי-נפשי גבשושי יותר ומדעי הרוח הם עיסוי הרקמות העמוק שנוגע בכל שטח הפנים הרגשי-נפשי הגבשושי הזה. מדעי הרוח אינם ערך, אלא צורך לאנשים מורכבי נפש-רגש.